טיפת מזל (חמסה חמסה טפו טפו טפו)

אמונות תפלות זה לא ממש כוסית הערק שלי - בלי גזענות כמובן (-: אבל כבר שנתיים שברשימת החובות מתנוססת בקשה לחמסת טלאים. השכנה האהובה שלי (לאחרונה יש כאן השתלטות אגרסיבית של השכנות.. רושמת לי לטפל בעניין) מטפחת בעקשנות קיר עם אוסף חמסות. החודש כשהיא חגגה 40 עגול היא רמזה לי שוב (לא בעדינות, היא יודעת איך לגרום לדברים לקרות אצלי) שזה זמן טוב להתיישב כבר על הפרויקט.
 העניין הוא שהיא כזה טיפוס פרקטי שנראה לי אדיוטי להכין לה משהו שתולים על קיר.. אז הסתכלתי מסביבי על החלל העמוס שאנחנו קוראים לו (לפעמים) בית,  ופתאום ראיתי, עם הילה כזו של רעיון טוב..., תחתית לסיר מחבל מלופף בדים שקיבלתי מתנה מנחמה.

 וזה מה שיצא.
תחתית לסירים חמים בהשראתה.
אני מצטערת  שהשתמשתי בבד האדום המשובץ, כי הוא קצת הורס, אבל הוא עשוי מחולצה של אורי ונורא כעסתי עליו באותו ערב אז המשכתי את השמדתה של החולצה (השמדה שהתחילה בטעות כשהוא הניח את החולצה קרוב מדי למכונת התפירה, ומאז היא כבר בארגז השאריות), וזו דרך מצויינת להתמודד עם כעסים, לא? (-:







לקראת הבוקר תפרתי גם חמסת טלאים סמלית. שלא תבוא בטענות.

תמונות גרועות כי צילמתי רגע לפני שהתחיל אירוע היומולדת בפארק דן..

הכיווצ'וצ'ים הם לא בגלל התמונה לצערי.











בכל מקרה, באותו לילה סמי-יצירתי הרהרתי לי בכמה נחמד היה בסדנא ההיא, שבה פגשתי מישהיא שהתיישבה לי בלב - זה חלק אהוב עלי בעולם הוירטואלי, החלק שבו כשנפגשים מגלים שכל מה שחשבת על האדם שמעבר למסך נכון (-:
וככה בהשראת החמסות התיישבתי בפרקי זמן מפוצלים לדקה פה דקה שם וסופסוף הכנתי מתנה של ברוכה הבאה לעולם ליובל הקטנה, הבת של ההיא, זו שהתיישבה לי בלב.

החלטתי שהתינוקת יובל בסה"כ הגיעה לכזה זוג הורים מקסים שבטח יש לה כל מה שהיא צריכה, אז אני אשלח לך טיפת מזל...

עין כחולה (מסווית ככדור בד ג'ינס)








ורציתי להכניס שום אבל לא ידעתי מתי יהיה לי זמן לתפור שום מלבד.. אז הלכתי על אופציה מאוירת

הD.I.Y כאן ממש פשוט:
מסגרת תמונה מהפשוטות של איקאה
על הזכוכית ציירתי שום - גילוי נאות... מצאתי איור באינטרנט, הצמדתי את הזכוכית למסך וביד השניה העתקתי את האיור עם טוש.
על המסגרת שרבטתי קצת קשקושים.
דף מדוגם מאחור - שאפשר להחליף אותו לרקע שיתאים יותר לחדר.
ואז זה נראה לי מתאים למטבח.. אז הוספתי צבעים קיטשיים כראוי לתינוקת בת בכורה: גם במסגרת וגם על האיור של השום (שכמובן עשיתי במרקר לא מחיק) ולסיום נתתי לו פרצוף kawaii כהומאז' להחלפה משותפת שהיתה לנו פעם... זהו.
יכול להיות שהשום הזה קצת זקן ומפחיד...
תכף נבדוק בתגובות אם זה יגרום לה להגיע למפגש משותף (-:




אחרי השירבוט השומי.. כבר נזכרתי כמה שזה חמוד להוסיף עיניים וחיוך לכל מיני דברים... ולקרוא לזה kawaii כמובן.

חולצת חמסה קאוואיית למהדרין (-:







הוספתי כמה טיפים שאספתי בחמש וחצי השנים האחרונות, מכיון שיש שתי עדויות ליכולותי האמהיות המוגבלות,
דבקתי במה שאני בטוחה בו (-:












בהתאם לתמת משפטי המזל, דורדור שבר השבוע את הרגל וזו הזדמנות נהדרת לאחל מזל טוב לכולם (-:
נשיקות,
בעיקר פורמת

תמיד יש פעם ראשונה.. (ומתכון!)

היום אין יצירה. סופסוף קצת חופש! באמת, כמה אפשר לעבוד, ליצור וללכת לגן כל יום, לא?
(-:
אנחנו מטיילים, מטיילים ועוד כמה שעות יוצאים לעוד טיול. בשפה אמהית זה: אורזים, אורזים, אורזים, מטיילים.
פורקים, פורקים, פורקים. אורזים, אורזים, מטיילים... ולשיא השיאים הגעתי השבוע: 5 שעות אריזה.
בד"כ אני לא מתרגשת, הטיולים שלנו כוללים שק"ש, גזיה לקפה ומה שיש במקרר + החברים הכי טובים (סה"כ 4 מבוגרים, 4 ילדים וכלבה). לא נורא בכלל. אבל השבוע.. אוהוהו! הפופולאריות שלנו הרקיעה שחקים והוזמנו לטיול של שלושה ימים עם עוד שלוש משפחות מהמושב. ניחא אני, אני מסוגלת תחת לחץ להיות נחמדה 3 ימים ברצף, אבל הילדים שלי... אורי... ולארוז ככה שלא אצא אמא גרועה! הבאתי בגדים בכמויות לחודש (כולל מעילים...) ואפילו חתכתי ירקות ! כן, כן, בכלי של טאפארוור. אמא של אורי שכחה אצלנו אחד (-:
ישנו בערבה באחד המקומות שמתיימרים להיות סיני רק בלי הים והסחלב (אז מה נשאר?) והיה ממש כייף אבל זה לא מה שרציתי לספר. כבר שנים שאנחנו נוסעים כל פעם "לראות שטפונות" ומתאכזבים מטיימינג גרוע - לא עוד! בערב הראשון אורי יצא מהאוהל לעשן סיגריה (פויה!) ושמע רעש של גנרטור. ואז הוא הריח ריח של ים.
חצי שעה אח"כ כבר שכשכנו רגליים בנחל גדרון השוטף:

הפעם הראשונה שלי. שיטפון LIVE.
אומנם בחושך.. ואנחנו בשולי השיטפון... אבל למי אכפת? אפשר לראות מהרגליים כמה שאנחנו מאושרים (-:


(לחולצה האינדיאנית - יעני פרנזים - אלולה קוראת "חולצה תאילנדית". החיים במושב, 2012).





למחרת קמנו מוקדם - ז"ת הילדים קמו מוקדם, אני הצטרפתי אליהם - והלכנו לראות מה נשאר מהשיטפון:

וכמובן שזה הסתיים ככה:

למקרה שמישהוא תהה איך דורדור נראה בספיה/מונוכרום... לא צריך פוטושופ. צריך אולי לדעת איך מורידים בוץ מהבגדים (כאן לא תמצאי תשובה, אין לי מושג).
חוץ מהשיטפון, שהיה כאמור אירוע מרגש ביותר, גם טיילנו - כשאלולה לא היתה בשביתת מנשא (רק מנשאאאאאא! אני עוד תינוקת!) ואכלנו מעולה. כמובן שזה בגלל שאני הייתי מופקדת על המסלול ולא על החלק הקולינרי.

ברקע הקניטו אותי (מילה נהדרת אגב, הקניטו) על הבלוג: "תכתבי על זה? ועל זה?" כאלו שהבלוג שלי הוא מזבלת חוויות שוליות שנאספות ברגעים אקראיים של החיים, נו באמת.
או חומר לחשבה... וגם הסבירו לי שהפוסט האחרון היה נורא משעמם (בדיוק בגלל זה אני לא מספרת למכריי על הבלוג... ואולי זו הזדמנות טובה לפתוח שוב סוגריים ולהודות לאמא שלי ששולחת אותו לכל מכרייה בכל פעם מחדש, כאילו אין אופציה למנויים.. אבל הי! חגגנו 70,000 צפיות אז.. תודה לאמא?).
בקיצור, הודעתי שאכתוב רק אם יקרה משהו מעניין. אחרי השיטפון ("ועכשיו? זה מעניין!") אורי ניסה להגן עלי ולהסביר שאם לא רוקמים שמיכת טלאים במוטיב שיטפון ומדבר - אין מה לפרסם (רוקמים שמיכת טלאים! הבנת??).
בצעד נואש להכנס לפנתאון התהילה שלי, מיכל הציעה שנצלם מתכון לבננה לוטי. אני אצלם. היא תכין. לא לדאוג.
אאממממ.
אז הנה.. בפעם הראשונה, בהופעת בכורה ממש פה בבלוג (עוד פעם ראשונה): מתכון!
איך מכינים בננה-לוטי (מתכון לשטח):
התנצלויות כמובן על איכות התמונות שצולמו בלילה עם תאורה גרועה מאוד אבל עם שפיות מהשורה הראשונה.

1. מצרכים: בצק עלים, שוקולד למריחה, בננות, חלב מרוכז, נייר כסף.










2. חותכים (או שמא קורצים?) מלבן מבצק העלים ומניחים על נייר כסף - זה קצת מצ'תקמק אבל לא צריך להיות מושלם.

3. בחצי העליון של המלבן מורחים שוקולד למריחה (אנחנו בנוטלה)
4. חותכים בננה לפרוסות ומסדרים מעל השוקולד, לחצי הוספנו גם קוקוס - לא חובה, ומעל הכל מטפטפים חלב מרוכז.

וככה זה נראה.
5. מקפלים את החלק הריק של הבצק מעל החלק עם השוקולד-בננה-ועוד
6. מקפלים מעליהם את נייר הכסף ומהדקים/מקפלים כמו מעטפה שיחזיק את כיס הבצק בתוכו
ויאללה לאש:

המליצו לי לקרוא לתמונה השמאלית: "הכל הולך" (-: הצצה למה שעוד נשאר אצלנו בשלב הזה.. חציל, קצת בשר לילדים (הסטייקים כבר מזמן נגמרו) ועוגת שמרים שמתחממת כי מיכל טוענת שלא אוכלים עוגת שמרים קרה. שתדעי.
7. מחכים ובודקים - הבצק תופח ואנחנו רוצים שהוא יהיה פריך. בודקים מדי פעם בזהירות (השוקולד חם וכשהוא נוזל בטעות, כמובן שבטעות, לאש יצא הרבה עשן. הרבה.) הופכים גם לצד השני.

8. מוכן.
הקטע הטריקי הוא לחלץ את הבנה לוטי מנייר הכסף, אבל אני בטוחה שתתמודדי.

וכן, זה נראה בתמונה כמו עוף שרוף עם תוספת חלב ממותק מעל (כדאי להוסיף בסוף עוד זילוף מהיר) אבל זה ט-ע-י-ם.


ואגב, כאן יש מתכון להכנה של הבננה לוטי על מחבת (גם לבישול בשטח, אנחנו לא נוהגים לקחת גזיה גדולה במסלול רגלי אבל לטיולי ג'יפים זה יכול להיות להיט).


4 "כיסים" מחבילת בצק עלים הספיקו ל 8 מבוגרים גרגרנים + 3 בני נוער אניני טעם. את הילדים לא הזמנו לתענוג (-:
שבוע נפלא ונשיקות,
בעיקר פורמת

watching the time

פעם, מזמן, הייתי בלונדון (-: יותר מ10 תערוכות בשבוע אחד. הרבה, נכון? המוח שלי עבד שעות נוספות או אולי בעצם רק חזר והתרגל מחדש לעבוד קצת. מעבר למחשבות הישרדות ולוגיסטיקה של היומיום.
שבועיים אחרי ויש עבודות שאני עדיין מעבדת, שוקלת, נמלכת בדעתי וחוזרת אליהן שוב.
אז בימים אלו של חשבון הנפש האפיקורסי שלי (ברומא נהג כרומאי?) אני נזכרת כל פעם מחדש במושג הזמן. עבודות שהציגו מיצגים משתנים, שבכל יום נראו קצת אחרת. שתי עבודות במיוחד נחרטו אצלי דווקא בגלל שהן חוזרות על אותו דימוי אבל בזוויות כל כך שונות: הגולם-זחל-פרפר. מחזוריות קוסמת.  בנאלית ונדושה ועדיין מהפנטת.

בטייט מודרן ראיתי את התערוכה של דמיאן הירסט. התערוכה, כמצופה מהטייט מודרן, מרהיבה. כמצופה מדמיאן הירסט.. מרהיבה. אני לא אגע כרגע בסוגיית הקיטש, המסחור (התערוכה אגב כוללת חנות מזכרות בתוך מסלול התערוכה המאוד מובנה) אבל כמי שלא זכתה לראות עבודות שלו  ב"לייב" הרטרוספקטיבה הזו היתה בדיוק מה שהייתי צריכה.







בתוכה היה גם המיצג in and out of love שהוצג בפעם הראשונה ב1991. חדר לבן עם קנבסים לבנים ובאמצעו שולחן ועליו קערות פירות צבעוניים ומפתים ובין לבין פרפרים מהסוג שגורם לך לבהות בפליאה: ענקיים, צבעוניים, אקזוטיים. ובחדר הזה במשך הזמן שחולף הם הופכים מזחלים לגלמים לבוגרים, מזדווגים, מטילים ואוכלים ומתים.

(בתערוכה אסור היה לצלם.. התמונות מכאן)










לתערוכה הזו הגעתי כבר בשלב מתקדם, הגלמים בקעו, הפרפרים התעופפו וחלקם כבר חדלו. אז כמו שהירסט רצה, אני חושבת, חשבתי גם אני על המוות. על ההתמודדות שלנו איתו, על הצורך לקטלג אותו, לרוץ מהר לאינטרנט למצוא סיבות ורציונאל, להסביר.
ואז פגשתי ציטוט בו כתב שיש בעבודות האלו בעצם את הקרבה הגדולה ביותר ליצירת חיים, חשבתי שזה מרתק - אני שפיתחתי חיבה יתרה לאמניות נשים..לראות את זה גם מהצד הזה, הגברי.
ואיתו פסעתי בהמשך התערוכה שהציגה את העבודה doorways to the kingdom of heaven מ2007.

והויטראז'ים העצומים עשויים כולם מפרפרים. ה-פרפרים?

48 שעות שעות מאוחר יותר הגעתי לתערוכה בשם art of change: new directions from chaina שרק מהשם שלה אפשר להבין שתהיה בעייתית.. אין על לאומיות... אבל אני חושבת שדווקא העבודה הסופר-מלוטשת של הירסט גרמה לעבודה אחת שם לתפוס לי את הבטן ממקום אחר לגמרי.

כשעמדתי מול השרשרות האלו, הרגשתי קצת כמו מול דיוקן עצמי...
liang shaoji חקר את מחזור החיים של תולעי המשי. לכולנו היו כאלו בגן אז ברור היה לי שהפרפרים שיהיו בעוד כמה ימים בתערוכה לא יהיו עוצרי נשימה כמו הפרפריות האקסטרווגנדיות של הירסט.
זה כבר הרגיע אותי.













פגשתי את העבודה הזו בשלב שונה - התערוכה רק נפתחה והזחלים שלו היו עוד עסוקים בלעיסה נמרצת, חלקם כבר בטווית קורים והתגלמות איטית איטית.



במעין מחיצות אורינטאליות (להדיוטה מערבית שכמוני כמובן, כך זה נראה..)

לצד סלעים לבנים ועגולים.










הוא לא חשף אותם באור ניאון בוהק, להפך:

בחדר צדדי חשוך וקטן, על גבי מתקן קומות עם המון עלים.
 סתם עלים ירוקים.
וליד בצמוד, חדרון עם אוזניות בו אפשר לשבת ולשמוע את תולעי המשי שלו לועסות במרץ, זזות, מחפשות מקום בחדר הסמוך. ראיתי אנשים שנגעלו מהקולות אבל אותי זה החזיר לבהייה מדיטטבית של גיל 4, בגן. תולעי משי - חשבתי שזה נורא ישראלי (-:









אני לא יודעת איך העבודה הזו נראית עכשיו.
אני לא יודעת איך היא תראה בעוד שבוע. עבודה של זמן, של מחזוריות.

אבל אני חושבת שזה מה שאני מאחלת לי לשנה החדשה.
זמן. שינויים. יצירת חיים.
לזכור שהזמן עושה פעולה. אולי הוא לא מקהה כאב אבל אני מקווה שהוא מלמד לחיות לצדו, מאפשר לאחרים לחיות לצדי. במטאפורה פשטנית משהו... גם הפלדה הופכת לרכה יותר ומציעה התחלה של משהו חדש ומרגש.
שנוכל להתבונן גם בזמן.
אני מאחלת לנו לדעת גם להתגלם. בקצב אישי. 

לשנה טובה יותר, (אני כבר) יותר אופטימית.
נשיקות,
בעיקר פורמת

לונדון חיכתה לי... וסופסוף הייתי לבד!

שבוע שלם. לא התגעגעתי לרגע. ביום האחרון כתבתי שאולי עדיף שהוא והילדים יבואו ללונדון, אבל חזרתי והמפגש המחודש עם ילדי שגדלו היה נחמד גם כן. (תמיד הם אכלו כלךכך הרבה דיברו כלכך הרבה ולא הפסיקו לזוז? איך שרדתי את זה עד עכשיו?) בכל שאיפה של אויר לונדוני הרגשתי איך אני מתמלאת השראה. רוגע. מחשבות מעניינות. בעיקר הרגשתי כל רגע ברת מזל וזו היתה תחושה שכמהתי לה הרבה מאוד זמן. וגם שופינג. כי גם לזה כמהתי...

אני לא אלאה אתכם בכל תמונות השבוע המסובסד היטב (ותודה לאקדמיה) של אמנות עכשווית ובירה כמובן ובכל המחשבות הפוסט-פוסט מודרניות שהציפו אותי אבל בכל זאת.. כמה תמונות אתן חייבות לראות, לא?
אז חשבתי לשתף במשהו קליל מהחלק המזרחי שרוצה לשמור על אותנטיות ומתפאר בגרפיטי ואמנות רחוב.
המדיום של הגרפיטי נשאר ומשתכלל כל הזמן אבל רואים איך הפרסום והאג'דנות הסמויות (לפעמים יותר לרוב פחות) מחלחלים גם לכאן וזה חלק מהיופי.

ימין למעלה: שיתוף פעולה בין שני אמנים, ימין למטה אמן שהגיע לביקור של כמה שעות (!) והשאיר מזכרת ומשמאל עבודה בהתהוות (האמן בחולצה תכלת) בהשראת פאב שכונתי.









במהלך השיטוט מתחילים לזהות עבודות של אמנים (תהיה בחינה בהמשך)

כמו כל לונדון גם החלק הזה מתייקר בכל יום והרבה אמני רחוב כבר לא באמת גרים בו אבל הוא עדיין דינמי ומשתנה כל הזמן.


















וגם כאן יש סלבריטי שמתקבלים באהדה על הקהילה בשכונה

stik שבטח נתקלת כבר בעבודות שלו, עם דמויות מקל של 6 קוים ושני עיגולי עיניים, והוא הסינדרלה המקומית, הומלס שהתחיל לצייר משאריות צבע שמצא באתרי בניה ועלה לגדולות ומציג בגלריות, גורף הון אבל כמובן לא שוכח מאיפה הוא בא...











בניגוד אליו, אגב, בשיטוט ברחוב אוקספורד נתקעתי בתוך תערוכה של "אמנות רחוב", הפעם בתוך חלל שלמרות שנשמר כתעשייתי אי אפשר להתעלם ממיקומו האטרקטיבי ברחוב היוקרתי מוצף המותגים (האהובים עלי, למען הסר הספק):

העבודות האלו היו מתקבלות אצלי בחיוך והנאה כאמנות רחוב אבל כאן הוא לוקח את עצמו מאוד ברצינות והקים תערוכה מושקעת בסדר גודל נרקסיסטי למדי... החלל מכיל עשרות עבודות, בעיקר דגמי ענק של אייקונים מתרבות הצריכה והתיירות הלונודונית עם טויסט - למשל המונית שכולם קונים בחנויות המזכרות רק בגודל אמיתי באריזה עם תוית המחיר הגדולה, ועוד המון (המון) עבודות שמגחיכות אייקונים של תולדות האמנות (החדר של ואן גוך עם צללית האמן, פרוטרטים עם מסכות של גיבורי על וכו', לא משהו שלא ראינו אבל משעשע) וכמובן ספריי צבע עם הנקודות של דמיאן הירסט שמציג עכשיו בטייט מודרן.
הילדים שלי היו מתים עליה (-:  הפוגה נחמדה בין החנויות אבל בעצם עוד חנות שמנסה להתחכם בהפוך על הפוך ונופלת.
וחזרה לחלק המזרחי..

המסחור האולימפי לא התקבל כאן בעין אוהדת בעיקר בגלל הנסיון של העירייה לטייח את העבודות למראה מסודר,
אבל שימי לב מה קורה מעל העבודות האלה - שנעשו על מקום ייעודי לשלטי פרסום...








דמויות קרמיקה קטנות על פלח מתכת שהוברגו לכל מיני קירות בלונדון:

ומבט על הקיר כולו המפולח חיצי זהב:

העבודות האלו הן לא גרפיטי במובן של עברה על החוק פרופר ונעשות באישור בעלי הבתים, אבל למרות מחאת הקהילה העיריה לא מקבלת אותן..












הנה קיר שציירה עליו אמנית (יש מעט נשים.. גם כאן) והעיריה הגיעה ומחקה:

אפור אפור אפור.
אפשר לראות שריד ורוד קטן מעל החלק הצבוע, צילמתי כי זה שעשע אותי בעיקר עם המכונית שכל כך לא מתאימה לשכונה (-:









מעבר לרצון לשמר את אופי השכונה, המחאה מגיעה מכך שהעיריה מבטלת בעצם גם פרנסה - ככל שאמנות הרחוב מתפתחת באזור, מגיעים אמנים מכל העולם לצייר על קירות השכונה, נולדים פרוייקטים ואפשר לראות הרבה שיתופי פעולה בין אמנים שונים על קיר אחד:

(והנה הבחינה. וגם התשובה: הפרש הוא של האמן מהתמונה שלמעלה, הרבה מהאמנים הם סטודנטים לאמנות.. זה ניכר בעבודות, האקדמיה פושה גם כאן אבל נרתמת היטב)











ישנם סיורים מודרכים (מעולים, הרבה אינפורמציה שאבתי מגארי החתיך) ובדרך כלל המדריכים בעצמם אמני רחוב ומכירים את השמות והסיפורים מאחורי כל קיר - פרנסה. אנשים מגיעים לראות ולצלם, אוכלים באזור, קונים בחנויות הוינטאג' - פרנסה. אפשר להבין למה הם עצבניים על עיריית לונדון..

את העגור היפיוף מימין, (עבודות של האמן הזה ניתן לראות בעוד חיות ברחבי האזור) העירייה כיסתה בתחילת האולימפיאדה בשלט הסבר ענק.
התושבים ארגנו מחאה ועצומה ובסוף העירייה הסירה את השלט (הציור נעשה באישור בעל הבית).



אפשר לראות על העבודה בקיר השמאלי את השכבות שמתחתיה. כמה שבועות לאחר שנוצרת עבודה היא מתחילה להתכסות עד שמגיע אמן חדש ויוצר עבודה חדשה על כל ה"קשקושים" שמתחילה הכל מחדש.








ולכן זה מראה אדיוטי:

גרפיטי מאוד מושקע (כמה פרטים בתוי הפנים!) שנעשה על דלת כחולה, האמן החל להתפרסם ובעלי הבית מיהרו לכסות בפרספקס שקוף את העבודה... אני מבינה אותם מאוד אבל אם מאמצים את האג'נדה של המדיום המשתנה אני חושבת שזה צריך להיות עד הסוף.













וחנות עם זריקת צבע מעולה

אם אני צריכה לבחור בין תמונות באור ישראלי שמשקף את הצבעים הבוהקים לבין מזג אויר מושלם וקריר.. אני נאלצת להשאיר לך תמונות בוהקות פחות (-: אבל הכתום הזה ממש זרחני.










העבודות ששבו את ליבי יותר מכל היו אלו הסמויות מהעין, שנוכחות במרחב גם אם לא רואים אותן ממש ומשמחות ומעלות חיוך ענק ברגע הזיהוי...

אחת האהובות עלי - דמויות מצולמות קטנטנות (מגיעות לנו עד הקרסול) שמטילות צל על המדרכה. העבודות האלו שוטפות את השכונה בגלים ולאט לאט מתקלפות ונמחקות עד לסבב הבא של האמן.


















ופטריה על גג פח צונן

את השלט האפור שרואים מציץ למעלה מימין תלה העירייה לכבוד האולימפיאדה.














והדבקות קרמיקה בכל מיני פינות

הצפתי קצת, מה? אולי עוד משהו קטן...

קיר אחד וכמה עבודות על פני כמה שנים.
האותיות יוצרות את הכיתוב "אנטי אנטי אנטי" לאורך כל הקיר ונעשו בתגובה לשבוע העיצוב שהתקיים בלונדון, כמחאה על העדר מעצבים צעירים וחסרי גב כלכלי.





האמן הזה ישב בכלא לאחר שנתפס מצייר ופרש לתקופה ארוכה אבל ראו פלא, עכשיו כשאמנות הרחוב פורחת ראש הממשלה הבריטי העניק עבודה שלו (ללא ידיעתו) לאובמה במפגש רשמי, מצחיק ואירוני מאוד. כמובן שמניותיו עלו (-:

אותו אמן בקיר ממול, הוזמן על די חברת פרסום שבבעלותה הבניין להגיב בעבודה נגדית של "פרו פרו פרו". הפעם הוא בחר בפונט קרקס צבעוני.
הרחוב עם שתי עבודות טיפוגרפיה דוגמא חיה ליחס האמביולנטי של הממסד לאמנות רחוב ולהשפעה של גופים מסחריים שמזמינים עבודות לקידום העסק.
אני צריכה עוד לחשוב על העניין הזה (-:







וחלון ראווה גאוני, דוגמא להשראה שמצאתי בכל פינה

הרקע מחפצים בצבע בהיר והאות מחפצים באדום - מקסים ממש! אני כבר מתכננת אותיות שיוצרות את שמות הילדים לחדר... (ותודה ליערה שצילמה את החלון וגם סבלה אותי שבוע).
בבית המשכתי לבדוק ולסטודיו שיצר את החלון קוראים container והנה קישור לפרויקט.







ותמונה מהבלוג שלהם, כי זה באמת אדיר:

יאללה, עולים לקו הצהוב ויורדים בתחנת ליברפול. נורא פשוט (-: יש למישהיא סבתא ספייר וכמה פאונדים לסופ"ש?
נשיקות,
בעיקר פורמת

(מה את אומרת? פוסט המשך עם קצת אמנים קוריאניים, מסחריות של גלריות ועבודה עם תולעי משי? צריכה כאן פידבק להמשך...)

עוד "יום ראשון" ושמיכת חתונה

פעם, מזמן, כשעוד היה אוגוסט (מבחינתי אוגוסט נגמר כשהגן התחיל..) קיבלתי מייל. דווקא מהסוג שאני אוהבת לקבל.. גליה כתבה לי שאחותה מתחתנת והיא חייבת להכין לה שמיכת טלאים אישית ומיוחדת אבל היא יודעת שאין זמן. וגם שהיא ביקורתית נורא. שאני אדע.
באותו רגע כבר היה לי ברור שהשמיכה הזו תתפר על שולחני. לא מסוגלת לסרב לאתגרים. אינפנטילית כזו.
זה התחיל מבקשה לשמיכה שמציגה סילואטה של זוג - בשביל שיהיה כמה שפחות פרטים ונספיק בזמן לחופה.
מפה לשם, ברצף מיילים משעשע ומהנה, נרקמה לה בכמה לילות לבנים שמיכה המגוללת סיפור זוגי:

חשבתי שצילמתי הכל, אבל בעצם צילמתי לפני התיפורים את הפרטים אז תדמייני את זה ממש מוצלח בסוף... עדיין אני לא מוותרת ומלאה בפרטים. מה אכפת לי שזו לא אני שהכרתי בפאב על כוס בירה...

אנחנו דווקא גם אימצנו חתול (יותר נכון נזרק לפתחנו) אבל הוא היה ג'ינג'י ולא חתול אפור ושרמנטי...

אהבה לפסטה...

זה הריבוע החביב עלי, גם בגל הבדים ובעיקר בגלל סלסול הפסטה שמתחבר לסלסול בבד הינשופים










ידעתם שהוא מנגן לה בגיטרה? עכשיו כן (-:

הצעת הנישואים

וכמובן החתונה...

וככה השמיכה נארזה, בצירוף ברכה (ריקה כמובן) עליה תפרתי שאריות מכל הבדים של השמיכה. שיהיה.











והזוג שלי שקם ב5 בבוקר לדגמן את השמיכה כשהיא מגוהצת..

אל תדאגו הוא קם בכל מקרה ב5 בבוקר, פשוט נדרש להחזיק שמיכה רגע לפני הנטישה.
מעניין איך הייתי רוקמת את זה, אה?









גליה ביקשה שמיכה בודל 200 על 120 ס"מ ובלי מילוי, שתהיה רכה ונעימה להתכרבלות מול הטלויזיה. האמת שחששתי מעבודת הפרך שלי שתתבזבז על פיקה, אבל יצא רך ונעים בזכות התיפורים.
רגע, עוד שויץ קטן בפינות המושלמות שלי..

גאוותי היחידה בעולם כרגע - הילדים יצאו מכלל שליטה (נהנים בגן - מוציאים עלי הכל בצהריים), בעלי בורח מהבית ב5 בבוקר וקיבלתי 88 בעבודה שהקזתי עליה דם.
 you win some youe lose some  אני מניחה (-:







בלילה שלפני השנה החדשה הספקתי עוד להכין לדורדור מתלה כיסים של הא'-ב':

ואיך לא שאלתן אותי על אספת ההורים? איך?

אני בועד, אגב, למרות שנשבעתי שהשנה לא. אבל ישבתי קרוב מדי לגננת החדשה, זה בגלל שהספסלים היו לידה ולא התחשק לי שוב לראות איך חצי טוסיק שלי לא נכנס בכסא גן. אז באספת הורים (זו שלא התעניינתן בה) כמה אמהות הביעו חשש מהשילוב של הגילאים (4-6) בגן.
השנה דור מהגדולים שבגן ומסתבר, מהשיחה עם האמהות, שאחרי גן חובה מגיעה כיתה א'. תמיד זה היה ככה?

הגננת ניסתה להרגיע את הרוחות (אמא מימני: אבל איך הם יתכוננו לכיתה א'?) ולספר שיהיו קבוצות למידה, יכירו את אותיות הא'-ב' (אמא משמאלי: מה הם שוב ילמדו את האותיות?), דיברה על אוריינות - בשלב הזה היא איבדה אותי כמובן. הייתי עסוקה בלהתכווץ בכסא (ז"ת בספסל).




שוב ילמדו את האותות? שוב? מה רק אצלנו א-ב זה לגדולים.
כמה פעמים השנה הוא חזר מהגן ורצה שאלמד אותו לקרוא? "כל אחד בקצב שלו" עניתי, מתכוונת בעיקר לקצב שלי. ללמד לקרוא? כשאפשר להספיק לנוח 45 דקות לפני שאלולה חוזרת מהגן?
יכולתי לשנס מתניים ולהתחיל במלאכת החברות עם בני, לפצוח בלימוד משותף ומהנה. החלטתי להכין איתם עוגיות של א-ב ולהשאר ערה בלילה לתפור כיסים. כל אחד בקצב שלו (-:

בכל מקרה, המתלה נתלה וזוכה בינתיים להצלחה.
הכיס התחתון השמאלי (שאין עליו אותיות) מיועד למשחק שלנו - אני מחביאה לו משהו והוא מנחש לפי האות שאני מגלה לו מה זה/ מוציא וממקם בכיס הנכון וכו'.
חביב.












רציתי להתחיל מסורת צילום של היום הראשון לגן עם איזה אביזר מגניב (לוח גירים שהם יחזיקו) אבל הייתי עסוקה במתלה הכיסים (אין, ביצה ותרנגולת זה החיים שלי) והבנתי שלעולם בלילה שלפני הגן אני עוד אהיה עסוקה בלתפור עוד משהו אחד קטן. נו, בשביל זה יש בועות קומיקס בתוכנות עריכה. בהזדמנות אני צריכה לכתוב פוסט על "כל מה שראיתי בפינטרסט וניסתי לעשות אבל לא הצלחתי".

(אלולה ממחזרת את הקשת מתחפושת אילת מטיילת. שוב.)

















שתהא זו שנת גנים נפלאה לכולם וחיזוקים לאמהות שהתחילו את כיתה א'. לאלו שכבר בתיכון באמת שאין לי מה להגיד. כל הכבוד? (-:
נשיקות,
בעיקר פורמת