פורמת באינצ'ים חלק ב

תודה על התגובות שלכן - אין ספק שהפוסט הזה הונע מכוחן. 
היה לי נעים לדעת שאכפת ושאיך אומרים כאן אצלנו?

 You feel so strongly about it... שזו תגובה אמריקאית קרירה ל: וואללה? עד כדי כך?

אבל ברור שברור... פרמתי. 

והאמת שהיה משהו כל כך מנחם בפרימה הזו, שהיתה כנראה באמת אחת היותר רציניות שלי - ככה אני - מאתגרת את עצמי יום יום... תודה רבה רבה על התגובות אבל בסופו של יום הגיע הלילה ולא הצלחתי לישון עם הקווילט הזה.

טוב, זה שגוני עדיין מתעוררת פעמיים בלילה ונטע בא "לעשות לך נעים בגב גל" לא תלוי רק באשמת השמיכה, אבל עדיין, נאמנה לעצמי, פרמתי.

יש משהו מונטני בפרימה. 

כמובן שהעובדה שקיבלתי את הרגל ההולכת לתפירת הקווילט הנעימה את הפרימה עוד יותר.

בכל מקרה מפה לשם ותוך לילה אחד ארוך הקווילט חובר לו שנית. 

עדיין קמוט, אבל במידה מכרבלת,עדיין מוזר אבל התרגלתי...

בהזדמנות זו כבר הוספתי לנטע עוד כמה חיות חביבות להנעים את שנתו.

ופה ושם הוספתי כמה תכים של רקמה שקצת איחדו את כל המישמש הבלתי אפשרי הזה ל..לכדי משהו.

חמידות או מה?

ורק חוב קטן לתגובה המהממת של שרה... קווילט זה לא פרקטי? קווילט זה הכי פרקטי! כל כך הרבה עבודה מושקעת בכל פרוייקט הכי קטן.. לפחות שישתמשו בו ועוד למטרה מבורכת -אם לא קדושה- כמו שינה (-: ודווקא ככל שמכבסים הקווילט נהיה יותר רך ונעים לטעמי..  ז"ת אני מודה שלא צריך המון... אבל הספקתי להכין די הרבה שמיכות ותכלס עד עכשיו נשאר אצלי רק קווילט אחד קטן. קווילט שאריות בדים שהכנתי לנטע כשנולד, ועכשיו גוני חורשת עליו... 

(להלן קולאז' תמונות מהנייד שמצאתי אותו מבצבץ בהן מהחצי שנה האחרונה (-: )

מממ... נראה שבעצם היא כן ישנה, אני יודעת, אבל בעצם רוב התמונות שלה הן מתנומת הצהריים של 20 הדקות. 

עם הקווילט, בעגלול.

בשאר הזמן היא זזה מהר מדי למצלמת הטלפון שלי...

אז מעכשיו אולי כבר קווילט זה לא פרקטי אצלנו. שניים זה מספיק.

למרות שהקווילט המעניין הזה (הגדרה מושלמת - תודה כספית) הוציא מאלולה את התגובה הנלהבת: 

אם את רוצה אני מסכימה שתכיני לי גם שמיכה. 

יפה מצידה, נכון? אני כנראה אמשיך לבקש את התגובות שלכן לחום ועידוד, עם התגובות בבית עוד קשה לי.

בשורה התחתונה, נטע מבחינתי תפור וגמור.

עם שמיכת החיות שלו והפליז הכתום הזוהר איתו הוא מטייל ברחבי המיד ווסט, הילד מסודר.

ביומולדת 3 שלו, בגן החדש השנה, הורשנו להביא רק פירות.

ואם אנחנו מאוד רוצים - אפשר לתרום בשם ילד היומולדת ספר.

שזה אומר לגשת למזכירות ולבחור מתוך הספרים שנבחרו מראש, ספר שנרצה לשלם עבורו ולהביא כמתנה לגן ביום ההולדת. מכיוון שממש לא הכרתי את הספרים בארגז, בחרתי את הספר brown bear של אריק קרל, שאצלנו אהוב בתור הזחל הרעב. 

(תנו כבוד לקערת הפירות!)

הספר הפך לכזה להיט אצל נטע, שקניתי מייד עותק הביתה (באמזון כמובן, בדולר פחות..) וכשהוא המשיך לשלוט כאן החלטתי להכין לו פליז עם אפיקציה של הדוב האהוב. 

מיותר לציין שרק אחרי שסיימתי לגזור, להדביק בפליזלין, לתפור ולרקום גיליתי שיש בד עם הציורים של הספר? מיותר לגמרי. ברור שברור.

המטרה האמיתית היתה שתהיה לו מוטיבציה להסתובב עם פליז בצבע כתום זוהר, שיבלוט לי בכל מקום. גם הוא זז מהר מדי.

המטרה הושגה.

זהו, מעריכה את העובדה שנשארת עד הסוף, ועוד בשני חלקים!

ומעכשיו נותנת למכונה לנוח - יש לי צלחת פסח על הראש, סדר ראשון בלי אמא.. סדר ראשון בלי כלים... בהצלחה לכולנו.

נשיקות,

בעיקר פורמת

על נס הנציונאל (או: פורמת באינצ'ים)

חג קווילט נציונאלי שמח! השבת השלישית של מרץ היא הNational quilt day 

ואני מחבבת מועדים שנקבעים לפי סופי שבוע.

לכבוד האירוע המרגש והחגיגי, ולכבוד העובדה שניסיתי למצוא בגדים ישנים של לולה באחד הארגזים ובמקום מצאתי ריבועי בדים שתכננתי לתפור מהם קווילט לדור לפני... לפני 6 שנים(!), החלטתי להתיישב חדורת מוטיבציה, מלאת תקווה, עם אש בעיניים - בקיצור, להתיישב ולסיים את הקווילט.

(זה סיפור עצוב - אני רק מזהירה - שהוא עצוב גם למי שלא תופרת - שלא תגידי שלא הזהרתי - ואין לו סוף טוב גם.)

פרשתי את ריבועי הבדים על קרש הגיהוץ (כבר עצוב) ונחרדתי מהמראה שנגלה - ריבועים ריבועים של שילובי בדים כה מכוערים - בדים יפייפים אבל ביחד - אוי. מה חשבתי??

ואז ברגע של הארה ראיתי נמר על הקווילט (קטע הוליוודי משהו), ממש ראיתי אותו בדיוק איך הוא מודפס על הבד ומה אני רוקמת עליו בשביל שישתלב עם הבדים המאוד לא מתאימים, ולא נותרה ברירה אלא לפסוע לתוך היכל האימה הפיננסי - חנות הבדים המאוד גדולה ומאוד מאוד מפוארת בפרבר המשעמם שלי.
למגינת ליבם של דורדור ואלה שחוגגים את האביב בחופשה, הם נאלצו לבוא איתי, לטפס על הגלילים המסודרים, למשוך, להחזיר, לסחוב ובאופן כללי עמדו בזה בגבורה, ואיתם גוני שתקעתי במנשא אחרי שהעיפה מהמדפים את כל הגזרות ושמחה שהיא מקבלת מוצץ סתם כך באמצע היום. ניחא.
דווקא מצאתי הרבה נמרים, הנמר הוא סמל של אחת הקבוצות באיזה ספורט אמריקאי שעדיין לא פענחתי, אבל זה לא היה הנמר שלי.

אז התפשרתי על שועל.

כמובן שהוא היה תקוע עמוק בתוך דוגמת הבד ואילץ אותי לקנות חצי יארד שלא רציתי אבל כולי כבר הייתי במשימת ההצלה של הקווילט הכעור.
וכן, היה יותר פשוט וזול לתפור טופ חדש. אבל הייתי במשימה. 

ואז נזכרתי שצריך לקנות גם מילוי ובד אחורי ובד לבינדינג ו.. דור ניסה בכוחות אחרונים למלמל "אמא, באמת את צריכה עוד בד?" אבל כבר לא שמעתי. נו, הייתי במשימה.

ואז שמתי את השועל ושאר הבדים היפים והחדשים על הריבועים. ולא, זה עדיין היה נורא.

החלטתי שאני פורמת את כל הריבועים עם הבדים הכחולים הלא קשורים, אבל כבר הגיע הבוקר ונטע פסע (על הקווילט) והכריז שזה כל כך cool ושמח שזו תהיה השמיכה שלו. אז זו תהיה השמיכה שלו. כמובן שהוא אהב במיוחד את בד העיגולים הכחולים הלא קשור.

החלטתי לרכז את כל הגועל בחלק התחתון של הקווילט שלפחות יהיה חצי יפה.

ואז הבנתי שהריבועים לא באותו גודל. בכלל.

כלומר הם היו פעם באותו גודל אבל אז הפכתי חצי מהם לריבועים של טכניקה שנקראת flagstone  blocksאבל משום מה לא את כולם. אולי תכננתי להמשיך? אולי חשבתי שיהיה מגניב לשלב? אולי לא חשבתי? מה קרה שם לפני 6 שנים, לא ברור...

אני המשכתי. כי אני במשימה. 

זה יהיה קווילט חלופי.

(לעצמי, כן?)

נעשה ריבועים משתלבים שפשוט לא יהיו פינות שמתחברות יפה (ולא משנה שזו מהות שמיכת הטלאים - החיבורים...). אני במשימה לסיים את הקווילט הזה.

ואז גיליתי שהסכין גלגלת שלי לא חותך.

התחלתי לגזור במספרים.

כראשונת הקווילטריות! אמרתי לעצמי, אין נכון וסמלי יותר מאשר לעבוד בטכניקה מסורתית לקראת יום חג הנציונאל!

דיברתי לעצמי הרבה השבוע.

ואז ...

טוב, ואז כל דבר, אבל ממש כל דבר קרה רע. ורע ז"ת שאי אפשר להגיד - היי זה רק שיפר בסוף! כי תכל'ס לגזור במספריים זה עקום, הריבועים הכעורים שגם לא מתחברים זה הכי עקום וכשלא הצלחתי לפתוח את קופסת המחטים (כי בלילה של כזו קארמה לא לוקחים סיכון ומתחילים עם מחט חדשה) וכשכל המחטים עפו לכל הכיוונים, אבל כולן נחתו בעמידה ישר לתוך הפרקט... טוב אז, אז כבר הבנתי שאין מה להלחם. 

קווילט לא יהיה פה.

אבל אני הייתי במשימה... אז המשכתי...

מפה לשם איכשהו הגעתי לשלב התיפורים (הדוגמא התפורה שמחברת את כל השכבות בקווילט) - ולהבין שזו מכונה חדשה ואין לי רגל מתאימה.

השבירה היתה קשה ודי התרסקתי, אבל הי! אני במשימה וכו וכו.

תפרתי את כל הגועל נפש עם רגל רגילה והכל - כצפוי - יצא איום ונורא.

ככה אני במשימה כנראה.

לא הצלחתי להביא את עצמי לחתוך בד לבינדינג (הסיום של השמיכה) מה גם שידעתי שאין סיכוי לתפור אותו כמו שצריך ולכן החלפתי משימה.

פתחתי את הנייד והזמנתי מאמזון אהובי "רגל הולכת" לתפירת קווילט.

המשימה בוצעה בהצלחה.

הגיע הבוקר והילדים שכנראה היו חצי עיוורים מקורי שינה התלהבו מהשמיכה הלא גמורה ונטע כצפוי התרגש מהשועל וצחק מהפינגווין (זה מצחיק אותי גל! - הוא לא קורא לי אמא. לפוסט אחר).

אז צילמתי שתיהיה מזכרת. אבל תקריבים ובלי צד אחורי.

וכהרגלי - כשאני מרגישה רע עם עצמי - אני פשוט הולכת לראות כאלו שעושות דברים מדהימים בכדי שיהיה לי תירוץ להרגיש ממש חרא.

אז חגגנו את המשך יום הנאציונל בתערוכה חמודה של גילדת הקווילט המקומית - חוויה אנתרפלוגית מעניינת, לא רק הקווילטים עצמם, כל האירוע, ההגרלות, הדמויות...

הילדים היו סקרניים וביקורתיים (עכשיו כשאני כותבת אני ממש גאה - אלו ערכים שאני רוצה להנחיל, ולא דבקות במשימה נניח) והצליחו להתנהג יפה בעיקר כי ניתנה לנו הזכות להצביע בתחרות הקווילט האהוב והם הרגישו חשובים כשופטי התחרות.

אני הצבעתי לשמיכה המרגשת הזו שהתחילה איזו דודה לפני עשרות שנים והאחיינית שלה סיימה, הכל רקום ביד כמובן...

ונטע, טוב, הוא מצא ג'ירף.

אז עכשיו אני צריכה דעה כנה.

אני יודעת איך קוראים לבלוג שלי, אבל...

להיות הראשונה שפורמת קווילט שלם? 

נשיקות,

בעיקר פורמת

יום יום חג חג יום יום

אין לי מושג איך הספקתי לעבוד פעם.
 כלומר אני זוכרת במעומעם (בכל זאת רק חצי שנה עברה לפני שהייתי אשת מקצוע לתפארת) אבל לא ממש את הפרטים... עכשיו זה לא שאני מזלזלת במה שאני עושה כרגע - מטמיעה ילדים במערכות, מגדלת בת תשחורת שמתחזה לבת שנה (ממש עכשיו!) אבל נדמה לי שאני בעיקר מנסה להדביק את קצב החגים...

רגע אחד כולם היו בהלוואין ושניה אחרי כבר הבתים עטו כריסטמס, אני עוד תוהה איך מציינים חנוכה בניכר והופ הגענו לולונטיין דיין... ארגנתי שני ימי הולדת לבנות הבית (טוב, נו, לגוני עדיין לא חגגנו... אבל היא לא מבינה), יריד ארצות בביה"ס עם דוכן ישראלי לתפארת ויאללה פורים! אאההה... אנחה. סיבוב כתפיים סטייל פילאטיס.

לכבוד העובדה שמעולם לא ציינו אורי ואני את טו באב (או כל אירוע רומנטי אחר בעצם. התכוונו לחגוג עשור ושכחנו) ובעיקר לכבוד העובדה שבכל מקום כאן יש פריטי ולנטיין חביבים החלטתי דווקא לזרום פה בולנטיין.

הקמנו פינת תיבות דואר לתפארת, ובמהלך השבוע הילדים שרבטו פתקי אהבה ותחבו לתיבות (בעיקר אלה ונטע)

ואז זה הכה בי - שאנחנו צריכים להכין 55 ברכות ולנטיין. 

כאילו - 55 מינימום, ומה למורות לא יכינו?

ומה אני לא אכין להם?

(לא, אני לא. אם הם לא הבינו שאני מחבבת אותם עד עכשיו - יאללה לסגור)

אז אלולה ונטע התיישבו במטבח יחד עם חברים והשקיעו את כל כולם בברכות

אני למדתי - שוב - שכל ילד בקצב שלו, כשנלחצתי שנטע לא יודע לכתוב את השם שלו (מה? באיזו שפה? וללמד אותו נטע וneta? ומה אני עושה לילד שהבאתי אותו לכאן? וגוגל כישורים קוגנטיביים לגיל 3 ו...) ואז נזכרתי שהמוטו עם נטע הוא "לא להרוס".

שיעשה מה שבא לו. דווקא אהבתי איך שהוא "עבר על הנקודות" של הN בשם שלו עד שלשנינו נמאס. 

דורדור כמובן נדרש למשהו מתחוכם יותר כיאה לגילו המתקדם,

ואני פולניה מוסווית שכמותי הצלחתי לחלץ אינפורמציה מספקת על הקולגות שלו לפי תהליך בחירת הסטיקרים לברכות.

 מצאתי את הרעיון המקסים כאן - והפכנו אותו לידני יותר (יש בקישור פרינט להורדה) - סטיקרים מגניבים במיוחד, שחלקם כבר מצאו בית חדש על המחשב שלי - בצירוף המשפט LETS STICK TOGTHER

כשהגענו להכנת הברכות לבנות בכיתה דורדור החליט שהומור זה יפה אבל במקרה של מחצית הכיתה הזו הוא מעדיף לדבוק ב"ולנטיין שמח". שלא יהיו אי הבנות חלילה.

(תכלס היה לו פרצוף דומה לזה של הגארפילד בתמונה..)

בין לבין קיבלתי השבוע אישור עבודה. כן אני יודעת, השמיים הם הגבול וכו' וכו' אז אורי פתח לי חשבון בלינק דין. 
בינתיים אני עובדת שם בשיטת מעטים ואיכותיים... אולי פספסתי משהו (-:
אז ככה שפורים תפס אותי עם אישור עבודה וילדה בת שנה בבית.
יותר נכון פורים הפתיע אותי בענק, מייד לאחר הקמת דוכן ישראלי ביריד ארצות בביה"ס (מוקמנו בנוחות בין ערב הסעודית לעיראק, מזל שמראש ניטרלתי כל אלמנט פוליטי מהדוכן...הלכנו על הכנת שרשרת עם השם שלך בעברית. להיט.) - 
הסתבר שהחגיגות פה מתחילות שבוע קודם! 
ז"ת ברור שהייתי גם ככה מתיישבת לילה לפני להכין תחפושות אבל הפעם יש לי עוד שבוע שלם לשפר אותן עד האירוע הפורימי הבא. אז מה עשינו בזה??

זה התחיל טוב - נטע ש90% מזמנו הוא חיה (דוב "וויט", פנתר "בלאק", ריינו קרנף...) הודיע לי שהוא יתחפש לצ'יטה - הסתדר לי מעולה עם התחפושת נמר משנה שעברה (-: אומנם הכובע עם האוזניים אבד, אבל לצ'יטה זה לא הפריע.
ואז הוא הסביר לי שהוא בעצם יגואר - עד כאן הכל עדיין טוב, נכון? - ושאני צריכה להיות דיאגו. מציל החיות שכבר פגשתי לפני 6 שנים בתקופת דורדור ועכשיו הפציע לחיינו שוב. ושוב. ושוב
**לטובת הקוראת הנאמנה אמא שלי אני מצרפת תמונות להשוואה**

בסדר, אמרתי, נזרום. כולה לחשוף את רגלי השריריות בפומבי. לא מכירה כאן אףח'ד ממילא.
ואז הגיע השוס - אורי מתבקש להיות דורה.

מפה זה הדרדר במהירות לאלה בתפקיד אליסיה (האחות החנונית של דיאגו)

וגוני הקופיף בוטס.

דור קיבל תפקיד מפתח כחטפני השועל.

 וזהו. מזל שיש לנו מספיק משתתפים...

יש מצב לדחות את פסח בשבוע?
אולי למישהו מהחברים שלי בלינק דין יש קשרים.

נשיקות,

בעיקר פורמת.