בערב קיבלתי טלפון ראשון שיש משהו.. זה כנראה לא זה.. נדבר אח"כ.. תמיד מתחיל ככה, לא? התחלתי להתארגן נפשית. שעה אחרי כבר הודיעו על צירים: חמותי האלופה הסכימה להגיע ב0500 בבוקר להחליף את הבעל בשמירה על הילדים ואני עשיתי סידורים קטנים אחרונים.. שטפתי כלים, ניקיתי מטבח, שטפתי רצפה (בכל זאת חופש גדול, היו 5 בני 3 שהתרוצצו כל היום ואמא של הבעל מגיעה - ככה זה בפולניה. חזק ממני). כשהתקבלה הודעת הטקסט "הפקק בחוץ, אפשר לפתוח את השמפניה" הודעתי שאני בדרך. רק נכנסתי להתקלח, ארזתי את המתנה, הכנתי בקבוק, הרדמתי ילד ונסעתי.
כל הדרך עודדתי את הסקודה המזדקנת ואכן הצלחנו לצלוח את העליות לצפון וכשהגעתי ראיתי דמות גברית בשער. המחשבה הראשונה היתה שהיא סובלת וצועקת עד שהשכנים הגיעו להתגודד סביב הבית.. אבל היו אלה הסבים שבאו לקחת ממש עכשיו את הילד הגדול שנרדם (-: החלפנו כמה מילים (בעיקר ננזפתי על רמת ההתרגשות שלי) ונכנסתי מלווה בסבא הביתה. בית ריק. ואז מחדר השינה יצא האבא הגיבור ופקד "אבא, נבו למטה, קחו אותו וסעו. אל תכנס" ונעלם. הבנתי שהוא מזמין אותי לחבור לצוות הפעיל.. נכנסתי במהירות לגלות ש.. זה רק אנחנו. וצירי הלחץ כאן. ועכשיו.
קשה לכתוב סיפור לידה, במיוחד כשהוא לא שלך אבל אני חייבת.. אדלג על חלק מהפרטים, את הכל כתבתי ליהל הקטן שיוכל להנות מסיפור לידה רב צדדים (-:
מאותו רגע הכל קרה כל כך מהר, שטפתי ידיים והצטרפתי, ר' כבר היתה על שש וקיבלה את פני עם ציר הלחץ השני שלה והאב הגיבור הסתכל עלי והחווה בעיניו אל - ראש! ז"ת כיפה של ראש בדרך אלינו! הבאתי שמן ושפכנו כמויות, מרוב לחץ התחלתי כמובן לדבר ("את מדהימה, כל הכבוד, זה כאן.. מצאתי בקלות הרבה סופרלטיבים חיוביים..). ר' הצליחה לשנות תנוחה (כל הכבוד לך בובה!) ועברה לשכב על הצד כשהרגל שלה עלי וא' מאחוריה ובציר הבא כבר מחזיק את הראש המושלם בחוץ - הסתכלנו אחד על השני וראינו שהוא סגול ומכוסה קרום (בדיעבד אנחנו יודעים שזה נורמאלי..), א' הוריד את המעטפת ותוך דקה הגיע עוד ציר שהביא אלינו את יהל! חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר אבל ברפיון (המיילדת הגדירה זאת אח"כ כ"שרשרת"), תמכנו, החזקנו, סובבנו, תפסנו כשהחליק.. התכסנו במי שפיר (-: הנחנו את הדבר הקטן והחלקלק על ר' צמוד צמוד, כיסנו בשמיכה וכובע וחיכינו למוצא פיו.. הוא פתח עיניים ודיבר אלינו קצת מה שכמובן שימח את כולנו מאוד מאוד מאוד מאוד. ברוך הבא לעולם פיצי! אתה מושלם! אחסוך את תיאורי הדקות שעברו עלינו לאחר מכן, צירים והתכווצויות, שיליה שמתעקשת לצאת - יהל נשאר על אמא כמובן מחובר לחבל הטבור, החלטנו שאנחנו מנסים לחכות עם השילייה כמה שאפשר ולשמחתנו המיילדת הגיעה ותפסה פיקוד.
השלייה הוצאה, חבל הטבור נחתך לבסוף (אני!) ומהשלב הזה הכל קרה לאט, לאט ובקצב הנכון. כל כך הרבה דברים "קטנים" נרא פתאום אלמנטריים לכל לידה - השקילה למשל שהתבצעה כשהוא בתוך מנשא בד עטוף חיתול וקרוב קרוב לאמא, ולא, לא בדקה הראשונה.. (3.150 ק"ג אגב). הוא ינק ואני הצלחתי למצוא סופסוף דברים שבהם אני מוצלחת יותר כמו למצוא לאמא שלו בגד שתוכל ללבוש בלילה ולהניק, היא לא חשבה על העניין (אני באה לסדר לך את הארון! סימנתי כמה דברים לעצמי..), לתעד, לנקות קצת ולהערים מערום כביסה, להכין לעצמי קפה ולהתפעל מהאשה היפיפיה הזו שהביאה לעולם ילד ממש עכשיו.
זו היתה לידה מהירה מדי אבל קסומה, ציפיתי למרחץ דמים וזכיתי לחזות בפלא מדהים (וזה שונה לגמרי לראות מבחוץ).
בעיקר, היה לנו מזל.
והנה הם:
אהובים שלי, הייתם אמיצים ומדהימים. תודה שנתתם לי לקחת חלק.
