בחודש האחרון אני מצליחה לעשות יותר. אין ספק שהכנסת הכתיבה בבלוג והיצירה לשם שמחת החיים כחלק מהיומיום גורמים לי להספיק יותר, מצמיחים רעיונות חדשים שמצידם גוררים עוד עשייה וכן הלאה. חיובי בסך הכל (-:
לפני שבוע יצאנו לקמפינג ארוך בהרי הסמוקי הלוא הם: The Great Smoky Mountains והתלבטתי איך אני ממשיכה גם מחוץ לשגרה עם עשייה יצירתית מעבר למה אוכלים, ואיך לגרום באופן יצירתי לגוני לטייל בעצמה ולא במנשא.
ואז נזכרתי שבעצם אני תמיד עושה את זה.. ז"ת לא מצליחה לשכנע את גוני אבל מצליחה לשלב גם בטיולים שלנו (בעיקר אלו הארוכים) גם קצת ציורים ורשמים דרך היד ולא רק דרך העיניים.
אז חשבתי שכדאי שארשום את שלושת הטריקים - שיכולים לעבוד בכל הגילאים, גם בגילאים הקשים יותר ליצירה ספונטנית (כאילו, 40+...) וגם לילדים. שלושת המנצחים שלי, שעוזרים לשמור על הטיול חי בזכרון גם הרבה אחרי, ומאוד זויות ראייה - ולא רק מזוית האמא, שברור שהיא זו שקובעת אבל לא תמיד הכי מעניינת בפרספקטיבה של שנים אחורה (-:
1. המיידי:
הכי פשוט להכנה ועובד מעולה בעיני לכל הגילאים: ספר יומן מוכן. עוד נגיע במס' 2 ליומן של "ממש" אבל הספרים האלה מגניבים לגמרי ועושים חשק לכתוב ולשרבט בהם.
כשהטרנד רק התחיל לפני כמה שנים טובות, הספרים האלו היו מאוד פופולארים, והרעיון בספרים מהסוג הזה הוא באמת להשתחרר ופשוט לכתוב וליצור בכל יום עמוד. בכל דף יש משימה קלילה יותר או פחות כדוגמת: תאר יומולדת מהילדות או משהו יותר "יצירתי" כמשימת שרבוט/איור. אני אישית פחות התחברתי לזה כאקט אישי אבל מצאתי שזה נהדר כהפעלה משפחתית בנסיעות ארוכות, שיכולה להיות גם משותפת וגם אישית. הנה דוגמא מהשבוע:
ביום הראשון הגענו ל- Mammoth Cave שהיא מערת הנטיפים הגדולה בארה"ב. ממש קרוב הביתה, רק 5 שעות נסיעה... אז בלילה (בבקתה עם אור, התפנקנו בלילה הראשון) שכבר בקושי יכולנו לסבול האחד את השני פתחתי לנטע את היומן בדף שכותרתו היתה:
What are you searching for?
הוא בחר לצייר עם עט שחור ואח"כ לעבוד עם צבעי המים (קיט קטנטן אבל איכותי שהולך איתי כבר 30 שנה), צבעי מים זו תוספת מעולה לערכת הדרך כי הקטנים ממש אוהבים להתנסות בהם וזה מרגש אותם הרבה יותר מעפרון או עט.
אז מה הוא חיפש באותו הלילה?
ברור שגחליליות...וגם מצא.
אני מניחה שבספר התכוונו למשהו פנימי יותר אבל זה היה כל כך מתוק בעיני שהוא ענה על השאלה (שהקראתי לו כמובן) בצורה פשוט מילולית.
ביום הראשון הגענו ל- Mammoth Cave שהיא מערת הנטיפים הגדולה בארה"ב. ממש קרוב הביתה, רק 5 שעות נסיעה... אז בלילה (בבקתה עם אור, התפנקנו בלילה הראשון) שכבר בקושי יכולנו לסבול האחד את השני פתחתי לנטע את היומן בדף שכותרתו היתה:
What are you searching for?
ברור שגחליליות...וגם מצא.
אני מניחה שבספר התכוונו למשהו פנימי יותר אבל זה היה כל כך מתוק בעיני שהוא ענה על השאלה (שהקראתי לו כמובן) בצורה פשוט מילולית.
הספרים האלו מוצלחים גם לנסיעות, לנו קשה לשחק משהו שישמור גם מתבגר בן 11 וגם פעוטה בת שנתיים בעניין משותף, אז אני בוחרת דף עם שאלה כללית בחלק הראשון של הטיול, ורושמת את התשובות של כולם, זה כמו טיזר נחמד (-: לאט לאט אני רואה שדפים נוספים מתמלאים במהלך הטיול... בכל מקרה אני פשוט שונאת את רוב משחקי הנסיעות שהילדים שלי אוהבים (בסדר, אתה רואה משהו צהוב בעינך הקטנה... פשוט תשפשף את זה החוצה...) אז זה יופי של פתרון.
זה ואייפד.
זה ואייפד.
2. היצירתי:
היומן היצירתי ה"מסורתי" מגניב בעיני בגרסה הזו שלנו, רבת המשתתפים.
לפני כמה שנים אורי קנה את יומן הזה ברומניה ויש לו מנעול ! מבחינת הילדים אמרתי הכל.
נניח במקום לזרוק אותו למדורה בלילה השני, הצעתי לנטע שוב את צבעי המים והיומן...
(הגענו לשמורת הסמוקי מאונטיינס כשכל מטרתנו לראות דוב.
אבל ראינו במבי. יש לנו עדר איילים בגינה. אני לא סתם משוויצה, זה נכון.
נטע מאוד התרגש מהבמבי, שלטענת אלה היה יותר דומה לקנגרו מהבמבים שיש לנו בגינה (המכונים "במבות") ואפילו נגש אלינו לאוטו. נטע בטוח שהוא רצה לבוא אליו).
אני הייתי כולי במציאת דוב, לא הייתי מדמיינת אפילו לצייר עכשיו במבי. אבל הוא? תפס את כל סיפור הדוב, רק הפוך!
בקיצור, יומן טיולים, שווה.
לפני כמה שנים אורי קנה את יומן הזה ברומניה ויש לו מנעול ! מבחינת הילדים אמרתי הכל.
כמובן, שאם את ממש רוצה להנות מיומן כזה במשך שנים, כדאי לארוז אותו, לשלוח במכולה לארה"ב, לשכוח ממנו ולגלות אותו מחדש אחרי שלוש שנים ממועד התיעוד האחרון. זה תהליך ארוך אבל אני ממליצה לא לוותר עליו (-:
יש ביומן הזה בעיקר דפים של הילדים וקצת אנקדוטות מצחיקות שאני תעדתי מטיולים:
***
בדרך לתצפית על לבנון: "מי מספר איך הוא מדמיין את לבנון?"
דור: מלא טנקים ובתים ענקיים.
אלה: שדות אורז.
***
כאילו, איזה מזל שישר כתבתי את זה ביומן (-:
וזו למשל כפולה שצוירה אחרי טיול בארבל, נטע בן חצי שנה, אלה 3 ודורדור 6 (אנחנו נוטים להביא את הילדים שלנו לסף היכולת שלהם. צריכה לחשוב על זה עוד.)
מימין דורדור צייר את כולנו (חוץ מנטע שנעלם מהציור במפתיע) מטפסים על ההר, משמאל אלולה ציירה את אותה החוויה: אצלה כל הקטע של הטיפוס מושחר אבל בפסגה בדייקנות רבה לגיל שלוש מופיע האוטוגלידה (-:
אין סיכוי שהייתי מצליחה להעביר את החוויה הזו במילים שלי, נכון?
יש ביומן הזה בעיקר דפים של הילדים וקצת אנקדוטות מצחיקות שאני תעדתי מטיולים:
***
בדרך לתצפית על לבנון: "מי מספר איך הוא מדמיין את לבנון?"
דור: מלא טנקים ובתים ענקיים.
אלה: שדות אורז.
***
כאילו, איזה מזל שישר כתבתי את זה ביומן (-:
וזו למשל כפולה שצוירה אחרי טיול בארבל, נטע בן חצי שנה, אלה 3 ודורדור 6 (אנחנו נוטים להביא את הילדים שלנו לסף היכולת שלהם. צריכה לחשוב על זה עוד.)
מימין דורדור צייר את כולנו (חוץ מנטע שנעלם מהציור במפתיע) מטפסים על ההר, משמאל אלולה ציירה את אותה החוויה: אצלה כל הקטע של הטיפוס מושחר אבל בפסגה בדייקנות רבה לגיל שלוש מופיע האוטוגלידה (-:
אין סיכוי שהייתי מצליחה להעביר את החוויה הזו במילים שלי, נכון?
ומעבר לכייף הדפדוף כל פעם מחדש, זו גם דרך מעולה ליצור קצת מרחב אישי בסוף יום למי שזקוק לו במיוחד.
(הגענו לשמורת הסמוקי מאונטיינס כשכל מטרתנו לראות דוב.
אבל ראינו במבי. יש לנו עדר איילים בגינה. אני לא סתם משוויצה, זה נכון.
נטע מאוד התרגש מהבמבי, שלטענת אלה היה יותר דומה לקנגרו מהבמבים שיש לנו בגינה (המכונים "במבות") ואפילו נגש אלינו לאוטו. נטע בטוח שהוא רצה לבוא אליו).
אני הייתי כולי במציאת דוב, לא הייתי מדמיינת אפילו לצייר עכשיו במבי. אבל הוא? תפס את כל סיפור הדוב, רק הפוך!
בקיצור, יומן טיולים, שווה.
3. המתוכנן:
פרוייקט יצירה שמשלימים תוך כדי.
כאן צריך כבר להשקיע מחשבה מראש, אבל הרעיון הוא למצוא משהו שיורכב בשלב מאוחר יותר בבית.
תמיד רציתי לעבוד עם הפיינט צ'יפ האלה ולא היה לי נעים לקחת מחנויות בארץ... אולי בגלל שבארץ היו לי מניפות צבע של כל חברה אז הרגשתי שזו קצת רמאות (-:
כאן כל ביקור בחנות חומרים כזו מסתיים בילדים עם דוגמיות, אז לפחות שננצל אותן (אבל אם לא היה לי במקרה נטע בן ארבע וחצי עם אובססיה לירוקים, הייתי פשוט מכינה ריבועים כאלו מראש).
בשמורה עצמה לא הספקתי ממש, כאמור היינו עסוקים בלהביא את הילדים לסף היכולות (וגם קצת שכחתי שתכננתי לתת להם את הריבועים האלו) ופתאום נגמרו 5 ימים.
בדרך הביתה היינו חייבים לעצור להתרענן ולאכול. מצאנו סכר מדהים ולידו חורשת פיקניקים. סתם, חורשה. הכי סתם. ממש סתם.
וזה לא משנה בכלל (-:
אספנו עלים ועשבים מהדשא ויצרנו תערוכה
ואז הם ציירו בטוש לבן את העלים.
בשמורה עצמה לא הספקתי ממש, כאמור היינו עסוקים בלהביא את הילדים לסף היכולות (וגם קצת שכחתי שתכננתי לתת להם את הריבועים האלו) ופתאום נגמרו 5 ימים.
בדרך הביתה היינו חייבים לעצור להתרענן ולאכול. מצאנו סכר מדהים ולידו חורשת פיקניקים. סתם, חורשה. הכי סתם. ממש סתם.
וזה לא משנה בכלל (-:
אספנו עלים ועשבים מהדשא ויצרנו תערוכה
ואז הם ציירו בטוש לבן את העלים.
יש כאן שוב את אפקט ה"חדש" בצורת טוש לבן.
הטוש היה ממש גרוע לילדים קטנים, נשפך/נמרח/הפסיק לעבוד.
וזה לא משנה בכלל (-:
הטוש היה ממש גרוע לילדים קטנים, נשפך/נמרח/הפסיק לעבוד.
וזה לא משנה בכלל (-:
אפשר להחליט שכל אחד מצייר עלה, או שכל אחד מצייר פטריה, או שכל אחד עושה משהו. וזה לא באמת משנה בכלל... כי היופי בעבודה הוא בשימוש במצע אחיד ובצבע זהה לרישומים שונים.
הכי חשוב למסגר מייד.
ולתלות במקום הכי בולט בבית. כדי שנזכור.
וזהו.
אני לוקחת 2 יומנים וקלמר ג'ינס.
דואגת שיהיו בו טוש שחור, עפרונות, צבעי מים וסלוטייפ (להדביק שטויות מהדרך). הכל נכנס בתיק שורש כי בכל זאת אני נשואה לאורי. הכל חייב להכנס בתיק שורש.
שלושה טריקים. מילה חמודה "טריקים".
נשארו עוד 4 שעות נסיעה חזרה הביתה...
ואז באה אלולה, ושולפת מהתרמיל שלה מחברות מביה"ס (כאלו שהיא כתבה בהן כל השנה) וכמה גירים פושטים של קריולה ומציעה לקטנים לצייר לה על המחברות בזמן הנסיעה.
ולאף אחד לא אכפת מהתיק שורש שארזתי.
והיא יכולה לשחק בשקט באייפד.
אז, תכל'ס, זה הטריק שעבד הכי טוב בשבוע הארוך, הקשה, המאתגר (והמדהים) הזה.
לתת לילדים גם קצת חופש מאיתנו. לשחרר אותם לארוז לבד תרמיל גם אם זה מוסיף בלאגן באוטו.
וכנראה שלולה היתה מוסיפה שלאפשר לאחים קטנים לקשקש על משהו שעבדת עליו המון זמן - זה לא תמיד רעיון רע (-:
אבל היא ילדה חכמה שהטעינה כל הלילה, אין לה זמן לדבר איתך בנסיעה.
לחיי הטיולים שבדרך,
נשיקות
ולתלות במקום הכי בולט בבית. כדי שנזכור.
וזהו.
אני לוקחת 2 יומנים וקלמר ג'ינס.
דואגת שיהיו בו טוש שחור, עפרונות, צבעי מים וסלוטייפ (להדביק שטויות מהדרך). הכל נכנס בתיק שורש כי בכל זאת אני נשואה לאורי. הכל חייב להכנס בתיק שורש.
שלושה טריקים. מילה חמודה "טריקים".
נשארו עוד 4 שעות נסיעה חזרה הביתה...
ואז באה אלולה, ושולפת מהתרמיל שלה מחברות מביה"ס (כאלו שהיא כתבה בהן כל השנה) וכמה גירים פושטים של קריולה ומציעה לקטנים לצייר לה על המחברות בזמן הנסיעה.
ולאף אחד לא אכפת מהתיק שורש שארזתי.
והיא יכולה לשחק בשקט באייפד.
לתת לילדים גם קצת חופש מאיתנו. לשחרר אותם לארוז לבד תרמיל גם אם זה מוסיף בלאגן באוטו.
וכנראה שלולה היתה מוסיפה שלאפשר לאחים קטנים לקשקש על משהו שעבדת עליו המון זמן - זה לא תמיד רעיון רע (-:
אבל היא ילדה חכמה שהטעינה כל הלילה, אין לה זמן לדבר איתך בנסיעה.
לחיי הטיולים שבדרך,
נשיקות
