כל סוף הוא התחלה חדשה - משפט דבילי אבל הנה אני הולכת להוכיח לך שכמה טיפשי, ככה נכון.
עברה שנה מאז שאבא שלי נפרד ממני, איזו שנה מבאסת זו היתה. באמת.
אפילו הבלוג סבל ממנה... 17 פוסטים בסה"כ.
בשנה הזו של הריקנות העצומה והעצב והגעגוע, המשפחה שלי התרחקה. אני חושבת שהיינו במקומות מאוד שונים ביחס לפרדה ממנו וכל אחד היה צריך את הפינה שלו, ללקק פצעים בשקט.
בשנה שלפני, בה כבר ידענו שהפרידה קרבה, נדמה היה לי שכל אחד כבר מכין לו קן מרופד לנחות בו - כל האחים שלי התחתנו, אני ניסיתי להיות בהריון. בקיצור הצלחנו יותר ופחות (-:
אחרי השבעה אחי הקטן ואשתו הטריה חזרו לאוסטרליה, למשפחה שלה, שם רחוק בנו להם תא חדש ולפני חודש נולד להם תינוק, העונה לשם.. טבע.
אני הגבתי (כצפוי) בזעזוע עמוק - טוב, אני עדיין באבל - אבל כשדורדור שמע את השם אורו עיניו והוא אמר לי: וואו! זה השם הכי יפה ששמעתי! אז החלטתי שהוא צודק.
(אגב, בהריון הקודם הגיע בדיוק ילד חדש לגן של דור והוא הודיע לי אז בהתרגשות ש'אבוטבול' זה השם הכי יפה בעיניו וכדאי לקרוא כך לתינוק שבדרך. אז אולי צריך גם לקחת את הטעם שלו בפרופורציה..)
בכל מקרה, השבוע, בדיוק לאזכרה הראשונה שלנו כיתומים טריים, הגיעו טבע והוריו לביקור בארץ הקודש.
אז, כצעד בונה אמון הכנתי לטבע (המכונה בפי "בייבי טבע" על היותו התינוק הכי אורגני-אקולוגי שאני מכירה....) שמיכת רביצה. רציתי לתת לו משהו מהילדות שלי ושל האחים שלי. משהו ישראלי.
והנה השמיכה שהוא קיבל:
"איה פלוטו?" הוא ה-ספר של ילדותנו המוקדמת ועד היום אני יודעת אותו בע"פ (כמו האחים שלי, כמו הילדים שלי).
לא שזו יצירת המופת הגדולה ביותר בעיני, אבל יש בו הרבה חן וקסם.
פרה ש(לא) עושה קצפת, חבר קיבוץ דוהר על סוס וסיום שמוביל ללילה טוב. נחמד ומספק.
כמובן שצירפנו לשמיכה גם את הספר והבטחה שבביקור הבא שלו בארץ הוא יבחן עליו.
כצפוי, אחי הקטן הכחיש היכרות עם הספר ולא הבין באופן כללי מה אני רוצה מחייו (אבל עד כאן - אין הפתעות).
כשצילמתי את השמיכה (במהירות, רגע לפני, נו כרגיל) לא התרכזתי, וכשהעליתי תמונות למחשב הבנתי...
שיש צורך להתחיל לשנות זויות צילום בחודשים הקרובים (-:
לא נגעתי...
(רק אכלתי)
התחלה חדשה.
נשיקות,
בעיקר פורמת
עברה שנה מאז שאבא שלי נפרד ממני, איזו שנה מבאסת זו היתה. באמת.
אפילו הבלוג סבל ממנה... 17 פוסטים בסה"כ.
בשנה הזו של הריקנות העצומה והעצב והגעגוע, המשפחה שלי התרחקה. אני חושבת שהיינו במקומות מאוד שונים ביחס לפרדה ממנו וכל אחד היה צריך את הפינה שלו, ללקק פצעים בשקט.
בשנה שלפני, בה כבר ידענו שהפרידה קרבה, נדמה היה לי שכל אחד כבר מכין לו קן מרופד לנחות בו - כל האחים שלי התחתנו, אני ניסיתי להיות בהריון. בקיצור הצלחנו יותר ופחות (-:
אחרי השבעה אחי הקטן ואשתו הטריה חזרו לאוסטרליה, למשפחה שלה, שם רחוק בנו להם תא חדש ולפני חודש נולד להם תינוק, העונה לשם.. טבע.
אני הגבתי (כצפוי) בזעזוע עמוק - טוב, אני עדיין באבל - אבל כשדורדור שמע את השם אורו עיניו והוא אמר לי: וואו! זה השם הכי יפה ששמעתי! אז החלטתי שהוא צודק.
(אגב, בהריון הקודם הגיע בדיוק ילד חדש לגן של דור והוא הודיע לי אז בהתרגשות ש'אבוטבול' זה השם הכי יפה בעיניו וכדאי לקרוא כך לתינוק שבדרך. אז אולי צריך גם לקחת את הטעם שלו בפרופורציה..)
בכל מקרה, השבוע, בדיוק לאזכרה הראשונה שלנו כיתומים טריים, הגיעו טבע והוריו לביקור בארץ הקודש.
אז, כצעד בונה אמון הכנתי לטבע (המכונה בפי "בייבי טבע" על היותו התינוק הכי אורגני-אקולוגי שאני מכירה....) שמיכת רביצה. רציתי לתת לו משהו מהילדות שלי ושל האחים שלי. משהו ישראלי.
והנה השמיכה שהוא קיבל:
"איה פלוטו?" הוא ה-ספר של ילדותנו המוקדמת ועד היום אני יודעת אותו בע"פ (כמו האחים שלי, כמו הילדים שלי).
לא שזו יצירת המופת הגדולה ביותר בעיני, אבל יש בו הרבה חן וקסם.
פרה ש(לא) עושה קצפת, חבר קיבוץ דוהר על סוס וסיום שמוביל ללילה טוב. נחמד ומספק.
כמובן שצירפנו לשמיכה גם את הספר והבטחה שבביקור הבא שלו בארץ הוא יבחן עליו.
כצפוי, אחי הקטן הכחיש היכרות עם הספר ולא הבין באופן כללי מה אני רוצה מחייו (אבל עד כאן - אין הפתעות).
כשצילמתי את השמיכה (במהירות, רגע לפני, נו כרגיל) לא התרכזתי, וכשהעליתי תמונות למחשב הבנתי...
שיש צורך להתחיל לשנות זויות צילום בחודשים הקרובים (-:
לא נגעתי...
(רק אכלתי)
התחלה חדשה.
נשיקות,
בעיקר פורמת
