פעם, מזמן, הייתי בלונדון (-: יותר מ10 תערוכות בשבוע אחד. הרבה, נכון? המוח שלי עבד שעות נוספות או אולי בעצם רק חזר והתרגל מחדש לעבוד קצת. מעבר למחשבות הישרדות ולוגיסטיקה של היומיום.
שבועיים אחרי ויש עבודות שאני עדיין מעבדת, שוקלת, נמלכת בדעתי וחוזרת אליהן שוב.
אז בימים אלו של חשבון הנפש האפיקורסי שלי (ברומא נהג כרומאי?) אני נזכרת כל פעם מחדש במושג הזמן. עבודות שהציגו מיצגים משתנים, שבכל יום נראו קצת אחרת. שתי עבודות במיוחד נחרטו אצלי דווקא בגלל שהן חוזרות על אותו דימוי אבל בזוויות כל כך שונות: הגולם-זחל-פרפר. מחזוריות קוסמת. בנאלית ונדושה ועדיין מהפנטת.
בטייט מודרן ראיתי את התערוכה של דמיאן הירסט. התערוכה, כמצופה מהטייט מודרן, מרהיבה. כמצופה מדמיאן הירסט.. מרהיבה. אני לא אגע כרגע בסוגיית הקיטש, המסחור (התערוכה אגב כוללת חנות מזכרות בתוך מסלול התערוכה המאוד מובנה) אבל כמי שלא זכתה לראות עבודות שלו ב"לייב" הרטרוספקטיבה הזו היתה בדיוק מה שהייתי צריכה.
בתוכה היה גם המיצג in and out of love שהוצג בפעם הראשונה ב1991. חדר לבן עם קנבסים לבנים ובאמצעו שולחן ועליו קערות פירות צבעוניים ומפתים ובין לבין פרפרים מהסוג שגורם לך לבהות בפליאה: ענקיים, צבעוניים, אקזוטיים. ובחדר הזה במשך הזמן שחולף הם הופכים מזחלים לגלמים לבוגרים, מזדווגים, מטילים ואוכלים ומתים.
(בתערוכה אסור היה לצלם.. התמונות מכאן)
לתערוכה הזו הגעתי כבר בשלב מתקדם, הגלמים בקעו, הפרפרים התעופפו וחלקם כבר חדלו. אז כמו שהירסט רצה, אני חושבת, חשבתי גם אני על המוות. על ההתמודדות שלנו איתו, על הצורך לקטלג אותו, לרוץ מהר לאינטרנט למצוא סיבות ורציונאל, להסביר.
ואז פגשתי ציטוט בו כתב שיש בעבודות האלו בעצם את הקרבה הגדולה ביותר ליצירת חיים, חשבתי שזה מרתק - אני שפיתחתי חיבה יתרה לאמניות נשים..לראות את זה גם מהצד הזה, הגברי.
ואיתו פסעתי בהמשך התערוכה שהציגה את העבודה doorways to the kingdom of heaven מ2007.
והויטראז'ים העצומים עשויים כולם מפרפרים. ה-פרפרים?
48 שעות שעות מאוחר יותר הגעתי לתערוכה בשם art of change: new directions from chaina שרק מהשם שלה אפשר להבין שתהיה בעייתית.. אין על לאומיות... אבל אני חושבת שדווקא העבודה הסופר-מלוטשת של הירסט גרמה לעבודה אחת שם לתפוס לי את הבטן ממקום אחר לגמרי.
כשעמדתי מול השרשרות האלו, הרגשתי קצת כמו מול דיוקן עצמי...
liang shaoji חקר את מחזור החיים של תולעי המשי. לכולנו היו כאלו בגן אז ברור היה לי שהפרפרים שיהיו בעוד כמה ימים בתערוכה לא יהיו עוצרי נשימה כמו הפרפריות האקסטרווגנדיות של הירסט.
זה כבר הרגיע אותי.
פגשתי את העבודה הזו בשלב שונה - התערוכה רק נפתחה והזחלים שלו היו עוד עסוקים בלעיסה נמרצת, חלקם כבר בטווית קורים והתגלמות איטית איטית.
במעין מחיצות אורינטאליות (להדיוטה מערבית שכמוני כמובן, כך זה נראה..)
לצד סלעים לבנים ועגולים.
הוא לא חשף אותם באור ניאון בוהק, להפך:
בחדר צדדי חשוך וקטן, על גבי מתקן קומות עם המון עלים.
סתם עלים ירוקים.
וליד בצמוד, חדרון עם אוזניות בו אפשר לשבת ולשמוע את תולעי המשי שלו לועסות במרץ, זזות, מחפשות מקום בחדר הסמוך. ראיתי אנשים שנגעלו מהקולות אבל אותי זה החזיר לבהייה מדיטטבית של גיל 4, בגן. תולעי משי - חשבתי שזה נורא ישראלי (-:
אני לא יודעת איך העבודה הזו נראית עכשיו.
אני לא יודעת איך היא תראה בעוד שבוע. עבודה של זמן, של מחזוריות.
אבל אני חושבת שזה מה שאני מאחלת לי לשנה החדשה.
זמן. שינויים. יצירת חיים.
לזכור שהזמן עושה פעולה. אולי הוא לא מקהה כאב אבל אני מקווה שהוא מלמד לחיות לצדו, מאפשר לאחרים לחיות לצדי. במטאפורה פשטנית משהו... גם הפלדה הופכת לרכה יותר ומציעה התחלה של משהו חדש ומרגש.
שנוכל להתבונן גם בזמן.
אני מאחלת לנו לדעת גם להתגלם. בקצב אישי.
לשנה טובה יותר, (אני כבר) יותר אופטימית.
נשיקות,
בעיקר פורמת
שבועיים אחרי ויש עבודות שאני עדיין מעבדת, שוקלת, נמלכת בדעתי וחוזרת אליהן שוב.
אז בימים אלו של חשבון הנפש האפיקורסי שלי (ברומא נהג כרומאי?) אני נזכרת כל פעם מחדש במושג הזמן. עבודות שהציגו מיצגים משתנים, שבכל יום נראו קצת אחרת. שתי עבודות במיוחד נחרטו אצלי דווקא בגלל שהן חוזרות על אותו דימוי אבל בזוויות כל כך שונות: הגולם-זחל-פרפר. מחזוריות קוסמת. בנאלית ונדושה ועדיין מהפנטת.
בטייט מודרן ראיתי את התערוכה של דמיאן הירסט. התערוכה, כמצופה מהטייט מודרן, מרהיבה. כמצופה מדמיאן הירסט.. מרהיבה. אני לא אגע כרגע בסוגיית הקיטש, המסחור (התערוכה אגב כוללת חנות מזכרות בתוך מסלול התערוכה המאוד מובנה) אבל כמי שלא זכתה לראות עבודות שלו ב"לייב" הרטרוספקטיבה הזו היתה בדיוק מה שהייתי צריכה.
בתוכה היה גם המיצג in and out of love שהוצג בפעם הראשונה ב1991. חדר לבן עם קנבסים לבנים ובאמצעו שולחן ועליו קערות פירות צבעוניים ומפתים ובין לבין פרפרים מהסוג שגורם לך לבהות בפליאה: ענקיים, צבעוניים, אקזוטיים. ובחדר הזה במשך הזמן שחולף הם הופכים מזחלים לגלמים לבוגרים, מזדווגים, מטילים ואוכלים ומתים.
(בתערוכה אסור היה לצלם.. התמונות מכאן)
לתערוכה הזו הגעתי כבר בשלב מתקדם, הגלמים בקעו, הפרפרים התעופפו וחלקם כבר חדלו. אז כמו שהירסט רצה, אני חושבת, חשבתי גם אני על המוות. על ההתמודדות שלנו איתו, על הצורך לקטלג אותו, לרוץ מהר לאינטרנט למצוא סיבות ורציונאל, להסביר.
ואז פגשתי ציטוט בו כתב שיש בעבודות האלו בעצם את הקרבה הגדולה ביותר ליצירת חיים, חשבתי שזה מרתק - אני שפיתחתי חיבה יתרה לאמניות נשים..לראות את זה גם מהצד הזה, הגברי.
ואיתו פסעתי בהמשך התערוכה שהציגה את העבודה doorways to the kingdom of heaven מ2007.
והויטראז'ים העצומים עשויים כולם מפרפרים. ה-פרפרים?
48 שעות שעות מאוחר יותר הגעתי לתערוכה בשם art of change: new directions from chaina שרק מהשם שלה אפשר להבין שתהיה בעייתית.. אין על לאומיות... אבל אני חושבת שדווקא העבודה הסופר-מלוטשת של הירסט גרמה לעבודה אחת שם לתפוס לי את הבטן ממקום אחר לגמרי.
כשעמדתי מול השרשרות האלו, הרגשתי קצת כמו מול דיוקן עצמי...
liang shaoji חקר את מחזור החיים של תולעי המשי. לכולנו היו כאלו בגן אז ברור היה לי שהפרפרים שיהיו בעוד כמה ימים בתערוכה לא יהיו עוצרי נשימה כמו הפרפריות האקסטרווגנדיות של הירסט.
זה כבר הרגיע אותי.
פגשתי את העבודה הזו בשלב שונה - התערוכה רק נפתחה והזחלים שלו היו עוד עסוקים בלעיסה נמרצת, חלקם כבר בטווית קורים והתגלמות איטית איטית.
במעין מחיצות אורינטאליות (להדיוטה מערבית שכמוני כמובן, כך זה נראה..)
לצד סלעים לבנים ועגולים.
הוא לא חשף אותם באור ניאון בוהק, להפך:
בחדר צדדי חשוך וקטן, על גבי מתקן קומות עם המון עלים.
סתם עלים ירוקים.
וליד בצמוד, חדרון עם אוזניות בו אפשר לשבת ולשמוע את תולעי המשי שלו לועסות במרץ, זזות, מחפשות מקום בחדר הסמוך. ראיתי אנשים שנגעלו מהקולות אבל אותי זה החזיר לבהייה מדיטטבית של גיל 4, בגן. תולעי משי - חשבתי שזה נורא ישראלי (-:
אני לא יודעת איך העבודה הזו נראית עכשיו.
אני לא יודעת איך היא תראה בעוד שבוע. עבודה של זמן, של מחזוריות.
אבל אני חושבת שזה מה שאני מאחלת לי לשנה החדשה.
זמן. שינויים. יצירת חיים.
לזכור שהזמן עושה פעולה. אולי הוא לא מקהה כאב אבל אני מקווה שהוא מלמד לחיות לצדו, מאפשר לאחרים לחיות לצדי. במטאפורה פשטנית משהו... גם הפלדה הופכת לרכה יותר ומציעה התחלה של משהו חדש ומרגש.
שנוכל להתבונן גם בזמן.
אני מאחלת לנו לדעת גם להתגלם. בקצב אישי.
לשנה טובה יותר, (אני כבר) יותר אופטימית.
נשיקות,
בעיקר פורמת