יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

watching the time

פעם, מזמן, הייתי בלונדון (-: יותר מ10 תערוכות בשבוע אחד. הרבה, נכון? המוח שלי עבד שעות נוספות או אולי בעצם רק חזר והתרגל מחדש לעבוד קצת. מעבר למחשבות הישרדות ולוגיסטיקה של היומיום.
שבועיים אחרי ויש עבודות שאני עדיין מעבדת, שוקלת, נמלכת בדעתי וחוזרת אליהן שוב.
אז בימים אלו של חשבון הנפש האפיקורסי שלי (ברומא נהג כרומאי?) אני נזכרת כל פעם מחדש במושג הזמן. עבודות שהציגו מיצגים משתנים, שבכל יום נראו קצת אחרת. שתי עבודות במיוחד נחרטו אצלי דווקא בגלל שהן חוזרות על אותו דימוי אבל בזוויות כל כך שונות: הגולם-זחל-פרפר. מחזוריות קוסמת.  בנאלית ונדושה ועדיין מהפנטת.

בטייט מודרן ראיתי את התערוכה של דמיאן הירסט. התערוכה, כמצופה מהטייט מודרן, מרהיבה. כמצופה מדמיאן הירסט.. מרהיבה. אני לא אגע כרגע בסוגיית הקיטש, המסחור (התערוכה אגב כוללת חנות מזכרות בתוך מסלול התערוכה המאוד מובנה) אבל כמי שלא זכתה לראות עבודות שלו  ב"לייב" הרטרוספקטיבה הזו היתה בדיוק מה שהייתי צריכה.







בתוכה היה גם המיצג in and out of love שהוצג בפעם הראשונה ב1991. חדר לבן עם קנבסים לבנים ובאמצעו שולחן ועליו קערות פירות צבעוניים ומפתים ובין לבין פרפרים מהסוג שגורם לך לבהות בפליאה: ענקיים, צבעוניים, אקזוטיים. ובחדר הזה במשך הזמן שחולף הם הופכים מזחלים לגלמים לבוגרים, מזדווגים, מטילים ואוכלים ומתים.




(בתערוכה אסור היה לצלם.. התמונות מכאן)










לתערוכה הזו הגעתי כבר בשלב מתקדם, הגלמים בקעו, הפרפרים התעופפו וחלקם כבר חדלו. אז כמו שהירסט רצה, אני חושבת, חשבתי גם אני על המוות. על ההתמודדות שלנו איתו, על הצורך לקטלג אותו, לרוץ מהר לאינטרנט למצוא סיבות ורציונאל, להסביר.
ואז פגשתי ציטוט בו כתב שיש בעבודות האלו בעצם את הקרבה הגדולה ביותר ליצירת חיים, חשבתי שזה מרתק - אני שפיתחתי חיבה יתרה לאמניות נשים..לראות את זה גם מהצד הזה, הגברי.
ואיתו פסעתי בהמשך התערוכה שהציגה את העבודה doorways to the kingdom of heaven מ2007.















והויטראז'ים העצומים עשויים כולם מפרפרים. ה-פרפרים?




48 שעות שעות מאוחר יותר הגעתי לתערוכה בשם art of change: new directions from chaina שרק מהשם שלה אפשר להבין שתהיה בעייתית.. אין על לאומיות... אבל אני חושבת שדווקא העבודה הסופר-מלוטשת של הירסט גרמה לעבודה אחת שם לתפוס לי את הבטן ממקום אחר לגמרי.



כשעמדתי מול השרשרות האלו, הרגשתי קצת כמו מול דיוקן עצמי...
liang shaoji חקר את מחזור החיים של תולעי המשי. לכולנו היו כאלו בגן אז ברור היה לי שהפרפרים שיהיו בעוד כמה ימים בתערוכה לא יהיו עוצרי נשימה כמו הפרפריות האקסטרווגנדיות של הירסט.
זה כבר הרגיע אותי.













פגשתי את העבודה הזו בשלב שונה - התערוכה רק נפתחה והזחלים שלו היו עוד עסוקים בלעיסה נמרצת, חלקם כבר בטווית קורים והתגלמות איטית איטית.



במעין מחיצות אורינטאליות (להדיוטה מערבית שכמוני כמובן, כך זה נראה..)

לצד סלעים לבנים ועגולים.










הוא לא חשף אותם באור ניאון בוהק, להפך:


בחדר צדדי חשוך וקטן, על גבי מתקן קומות עם המון עלים.
 סתם עלים ירוקים.
וליד בצמוד, חדרון עם אוזניות בו אפשר לשבת ולשמוע את תולעי המשי שלו לועסות במרץ, זזות, מחפשות מקום בחדר הסמוך. ראיתי אנשים שנגעלו מהקולות אבל אותי זה החזיר לבהייה מדיטטבית של גיל 4, בגן. תולעי משי - חשבתי שזה נורא ישראלי (-:









אני לא יודעת איך העבודה הזו נראית עכשיו.
אני לא יודעת איך היא תראה בעוד שבוע. עבודה של זמן, של מחזוריות.


















אבל אני חושבת שזה מה שאני מאחלת לי לשנה החדשה.
זמן. שינויים. יצירת חיים.
לזכור שהזמן עושה פעולה. אולי הוא לא מקהה כאב אבל אני מקווה שהוא מלמד לחיות לצדו, מאפשר לאחרים לחיות לצדי. במטאפורה פשטנית משהו... גם הפלדה הופכת לרכה יותר ומציעה התחלה של משהו חדש ומרגש.
שנוכל להתבונן גם בזמן.
אני מאחלת לנו לדעת גם להתגלם. בקצב אישי. 


לשנה טובה יותר, (אני כבר) יותר אופטימית.
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום רביעי, 12 בספטמבר 2012

לונדון חיכתה לי... וסופסוף הייתי לבד!

שבוע שלם. לא התגעגעתי לרגע. ביום האחרון כתבתי שאולי עדיף שהוא והילדים יבואו ללונדון, אבל חזרתי והמפגש המחודש עם ילדי שגדלו היה נחמד גם כן. (תמיד הם אכלו כלךכך הרבה דיברו כלכך הרבה ולא הפסיקו לזוז? איך שרדתי את זה עד עכשיו?) בכל שאיפה של אויר לונדוני הרגשתי איך אני מתמלאת השראה. רוגע. מחשבות מעניינות. בעיקר הרגשתי כל רגע ברת מזל וזו היתה תחושה שכמהתי לה הרבה מאוד זמן. וגם שופינג. כי גם לזה כמהתי...

אני לא אלאה אתכם בכל תמונות השבוע המסובסד היטב (ותודה לאקדמיה) של אמנות עכשווית ובירה כמובן ובכל המחשבות הפוסט-פוסט מודרניות שהציפו אותי אבל בכל זאת.. כמה תמונות אתן חייבות לראות, לא?
אז חשבתי לשתף במשהו קליל מהחלק המזרחי שרוצה לשמור על אותנטיות ומתפאר בגרפיטי ואמנות רחוב.
המדיום של הגרפיטי נשאר ומשתכלל כל הזמן אבל רואים איך הפרסום והאג'דנות הסמויות (לפעמים יותר לרוב פחות) מחלחלים גם לכאן וזה חלק מהיופי.



ימין למעלה: שיתוף פעולה בין שני אמנים, ימין למטה אמן שהגיע לביקור של כמה שעות (!) והשאיר מזכרת ומשמאל עבודה בהתהוות (האמן בחולצה תכלת) בהשראת פאב שכונתי.









במהלך השיטוט מתחילים לזהות עבודות של אמנים (תהיה בחינה בהמשך)



כמו כל לונדון גם החלק הזה מתייקר בכל יום והרבה אמני רחוב כבר לא באמת גרים בו אבל הוא עדיין דינמי ומשתנה כל הזמן.


















וגם כאן יש סלבריטי שמתקבלים באהדה על הקהילה בשכונה



stik שבטח נתקלת כבר בעבודות שלו, עם דמויות מקל של 6 קוים ושני עיגולי עיניים, והוא הסינדרלה המקומית, הומלס שהתחיל לצייר משאריות צבע שמצא באתרי בניה ועלה לגדולות ומציג בגלריות, גורף הון אבל כמובן לא שוכח מאיפה הוא בא...











בניגוד אליו, אגב, בשיטוט ברחוב אוקספורד נתקעתי בתוך תערוכה של "אמנות רחוב", הפעם בתוך חלל שלמרות שנשמר כתעשייתי אי אפשר להתעלם ממיקומו האטרקטיבי ברחוב היוקרתי מוצף המותגים (האהובים עלי, למען הסר הספק):
העבודות האלו היו מתקבלות אצלי בחיוך והנאה כאמנות רחוב אבל כאן הוא לוקח את עצמו מאוד ברצינות והקים תערוכה מושקעת בסדר גודל נרקסיסטי למדי... החלל מכיל עשרות עבודות, בעיקר דגמי ענק של אייקונים מתרבות הצריכה והתיירות הלונודונית עם טויסט - למשל המונית שכולם קונים בחנויות המזכרות רק בגודל אמיתי באריזה עם תוית המחיר הגדולה, ועוד המון (המון) עבודות שמגחיכות אייקונים של תולדות האמנות (החדר של ואן גוך עם צללית האמן, פרוטרטים עם מסכות של גיבורי על וכו', לא משהו שלא ראינו אבל משעשע) וכמובן ספריי צבע עם הנקודות של דמיאן הירסט שמציג עכשיו בטייט מודרן.
הילדים שלי היו מתים עליה (-:  הפוגה נחמדה בין החנויות אבל בעצם עוד חנות שמנסה להתחכם בהפוך על הפוך ונופלת.
וחזרה לחלק המזרחי..


המסחור האולימפי לא התקבל כאן בעין אוהדת בעיקר בגלל הנסיון של העירייה לטייח את העבודות למראה מסודר,
אבל שימי לב מה קורה מעל העבודות האלה - שנעשו על מקום ייעודי לשלטי פרסום...








דמויות קרמיקה קטנות על פלח מתכת שהוברגו לכל מיני קירות בלונדון:














ומבט על הקיר כולו המפולח חיצי זהב:



העבודות האלו הן לא גרפיטי במובן של עברה על החוק פרופר ונעשות באישור בעלי הבתים, אבל למרות מחאת הקהילה העיריה לא מקבלת אותן..












הנה קיר שציירה עליו אמנית (יש מעט נשים.. גם כאן) והעיריה הגיעה ומחקה:

אפור אפור אפור.
אפשר לראות שריד ורוד קטן מעל החלק הצבוע, צילמתי כי זה שעשע אותי בעיקר עם המכונית שכל כך לא מתאימה לשכונה (-:









מעבר לרצון לשמר את אופי השכונה, המחאה מגיעה מכך שהעיריה מבטלת בעצם גם פרנסה - ככל שאמנות הרחוב מתפתחת באזור, מגיעים אמנים מכל העולם לצייר על קירות השכונה, נולדים פרוייקטים ואפשר לראות הרבה שיתופי פעולה בין אמנים שונים על קיר אחד:

(והנה הבחינה. וגם התשובה: הפרש הוא של האמן מהתמונה שלמעלה, הרבה מהאמנים הם סטודנטים לאמנות.. זה ניכר בעבודות, האקדמיה פושה גם כאן אבל נרתמת היטב)











ישנם סיורים מודרכים (מעולים, הרבה אינפורמציה שאבתי מגארי החתיך) ובדרך כלל המדריכים בעצמם אמני רחוב ומכירים את השמות והסיפורים מאחורי כל קיר - פרנסה. אנשים מגיעים לראות ולצלם, אוכלים באזור, קונים בחנויות הוינטאג' - פרנסה. אפשר להבין למה הם עצבניים על עיריית לונדון..


את העגור היפיוף מימין, (עבודות של האמן הזה ניתן לראות בעוד חיות ברחבי האזור) העירייה כיסתה בתחילת האולימפיאדה בשלט הסבר ענק.
התושבים ארגנו מחאה ועצומה ובסוף העירייה הסירה את השלט (הציור נעשה באישור בעל הבית).



אפשר לראות על העבודה בקיר השמאלי את השכבות שמתחתיה. כמה שבועות לאחר שנוצרת עבודה היא מתחילה להתכסות עד שמגיע אמן חדש ויוצר עבודה חדשה על כל ה"קשקושים" שמתחילה הכל מחדש.








ולכן זה מראה אדיוטי:

גרפיטי מאוד מושקע (כמה פרטים בתוי הפנים!) שנעשה על דלת כחולה, האמן החל להתפרסם ובעלי הבית מיהרו לכסות בפרספקס שקוף את העבודה... אני מבינה אותם מאוד אבל אם מאמצים את האג'נדה של המדיום המשתנה אני חושבת שזה צריך להיות עד הסוף.













וחנות עם זריקת צבע מעולה

אם אני צריכה לבחור בין תמונות באור ישראלי שמשקף את הצבעים הבוהקים לבין מזג אויר מושלם וקריר.. אני נאלצת להשאיר לך תמונות בוהקות פחות (-: אבל הכתום הזה ממש זרחני.










העבודות ששבו את ליבי יותר מכל היו אלו הסמויות מהעין, שנוכחות במרחב גם אם לא רואים אותן ממש ומשמחות ומעלות חיוך ענק ברגע הזיהוי...

אחת האהובות עלי - דמויות מצולמות קטנטנות (מגיעות לנו עד הקרסול) שמטילות צל על המדרכה. העבודות האלו שוטפות את השכונה בגלים ולאט לאט מתקלפות ונמחקות עד לסבב הבא של האמן.


















ופטריה על גג פח צונן



את השלט האפור שרואים מציץ למעלה מימין תלה העירייה לכבוד האולימפיאדה.














והדבקות קרמיקה בכל מיני פינות















הצפתי קצת, מה? אולי עוד משהו קטן...

קיר אחד וכמה עבודות על פני כמה שנים.
האותיות יוצרות את הכיתוב "אנטי אנטי אנטי" לאורך כל הקיר ונעשו בתגובה לשבוע העיצוב שהתקיים בלונדון, כמחאה על העדר מעצבים צעירים וחסרי גב כלכלי.





האמן הזה ישב בכלא לאחר שנתפס מצייר ופרש לתקופה ארוכה אבל ראו פלא, עכשיו כשאמנות הרחוב פורחת ראש הממשלה הבריטי העניק עבודה שלו (ללא ידיעתו) לאובמה במפגש רשמי, מצחיק ואירוני מאוד. כמובן שמניותיו עלו (-:

אותו אמן בקיר ממול, הוזמן על די חברת פרסום שבבעלותה הבניין להגיב בעבודה נגדית של "פרו פרו פרו". הפעם הוא בחר בפונט קרקס צבעוני.
הרחוב עם שתי עבודות טיפוגרפיה דוגמא חיה ליחס האמביולנטי של הממסד לאמנות רחוב ולהשפעה של גופים מסחריים שמזמינים עבודות לקידום העסק.
אני צריכה עוד לחשוב על העניין הזה (-:







וחלון ראווה גאוני, דוגמא להשראה שמצאתי בכל פינה

הרקע מחפצים בצבע בהיר והאות מחפצים באדום - מקסים ממש! אני כבר מתכננת אותיות שיוצרות את שמות הילדים לחדר... (ותודה ליערה שצילמה את החלון וגם סבלה אותי שבוע).
בבית המשכתי לבדוק ולסטודיו שיצר את החלון קוראים container והנה קישור לפרויקט.







ותמונה מהבלוג שלהם, כי זה באמת אדיר:


















יאללה, עולים לקו הצהוב ויורדים בתחנת ליברפול. נורא פשוט (-: יש למישהיא סבתא ספייר וכמה פאונדים לסופ"ש?
נשיקות,
בעיקר פורמת

(מה את אומרת? פוסט המשך עם קצת אמנים קוריאניים, מסחריות של גלריות ועבודה עם תולעי משי? צריכה כאן פידבק להמשך...)