יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

סיכום מחצית (או יחסנו לאן?)

החיים שמשתנים מובילים אותי מסיכומי שנה עצמאיים בראש השנה העברי, בתקופות בהן אני ממוקדת בחיי בית הספר והגנים, להבנה שסיכומי שנה מתרחשים מחוץ לעצמי בתאריך הלועזי עם סיכומי הכנסות עסקיות, חשיבה על תשלומי מיסים ברחבי העולם ואיך לא? הלחץ בסטודיו לפני הכריסטמס. אבל אוירת הסיכומים גורמת לי להרהר באתגרים ובהחלטות שקיבלתי, אחת מהן היא מתנה לעידוד עצמי שהחלטתי לקבל (מעצמי) השנה: שדרוג בלוג, מתנה שהפכה לפרוייקט שממדיו הוגזמו, הוקטנו חזרה ומתישהו בקרוב גם יהפכו למציאות משמחת - בהנחה שמי שקוראת אותי תסכים לחדש את ה"חוזה" ביננו ולעבור איתי למשכן החדש (-:
 אז בשביל שפרויקט הבלוג ימשך עוד קצת מעבר ללו"ז שתכננתי, החלטתי להוסיף לו איורים משלי ובשביל זה החלטתי לקנות עט גרפית ובשביל זה נזכרתי שיש לי כבר (כלומר יש זרוקה ליד המחשב של דודור) ובשביל זה נאלצתי ללמוד איך לתפעל אותה ובשביל זה ביליתי הרבה שעות מהנות בלא לכתוב תזה או להכין הרצאות. כולן, אגב, מאתגרי 2020 (-:

2019 המסתיימת (אצלי היא מסתיימת כבר חודש והסוף לא נראה (אין לי מחויבות אמיתית לדד ליין כנראה) מביאה שנה מוצפת שכל אתגריה חיוביים ומקדמים ונבחרים אבל הם גם קצת מטאפורה לחיים החדשים כאן בישראל.
מרגע הנחיתה ליום יום המוכר מפעם, הטבעתי את עצמי בהחלטות! גדולות! עם סימני קריאה! בהסחפות כזו לתוך מצב של עשייה אינטנסיבית, של מיצוי הפוטנציאל העצמי, של תחושת דוחק - היום! עכשיו! ואני באמת רק מתרפקת על זכרונות שגרה קטנטונת בארה"ב בלי הצורך בהכחה עצמית כל הזמן.
זו לא ישראל, זו אני בישראל, מוקפת אנשים מוכשרים ועושים ומודעת בכאב למרדף שלי אחרי הצלחות מוכרות (מוכרות על ידי מי? אין לי מושג).
עכשיו, הלוואי וזה היה פוסט כזה של החלטות בריאות, של "מהיום אני מתחייבת לא להתחייב" אבל אין לי סיכוי. מזרני הפילאטיס מעלים אבק (כי בישראל יש מלא אבק), המשקל מטפס, העייפות מצטברת ורוב הזמן אני לא מוצאת נחמה בכך שכמות ההספקים שלי בשלושת החודשים האחרונים עולה על שלושת השנים האחרונות.
אחרי שסיימתי לבאס, את עצמי ואת מי שהחזיקה מעמד עד כאן בלי לרדת מהארץ (-: אהיה כנה ואגיד שלי זה כנראה עובד. אחרת למה אני פועלת ככה? שלוש שנים היה לי זמן (יחסי לאמא) ולא חשבתי באמת מה אני רוצה להיות.
אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה להיות, אבל אני חושבת על זה (-:

משהו בשנה המתקרבת גרם לי לנסות להתבסס רגע במקום, אולי זה המעבר לארץ ואולי זה הגיל העגול, רצון לסגור קצוות ולהגדיר הגדרות. אבל הצורך בביסוס הוא כל כך תובעני ומלא משימות.

החלטתי לחזור ללמד, החלטה מעולה שהגיעה עם בליעת גאווה וצמצום אגו (לא חיכו לי עם תפקיד חלומות אבל חיכו לי 
בהחלט) ועם מליון תוכניות איך לתפתח וכמה התחלות ששואבות ממני זמן ואנרגיה ואולי עוד יקרו.

החלטתי לסיים את התזה שלי. אני מצטערת על ההחלטה הזו כל יום. 

החלטתי לסגור את הסטודיו. זה לא קרה כי המנוחה, התרפיה שלי, היא בעבודה בו וכל יום אני מבטיחה לאורי שאני מוציאה את החנות לחופשה ומתמקדת בסדרי עדיפויות, נניח לכתוב את התזה, אבל אני ממש משקרת.

והבלוג. החלטתי להשקיע בתחביב הכי הכי שלי, הבלוג. חישבתי מהר כמה שכנים שהגיעו למשבר ה-40, שלא לומר משבר ה-50 שכידוע הוא יקר יותר, השקיעו באופני הרים וחולצות ורודות מניילון, השקיעו בתחביב שלהם. והבנתי שהתחביב שלי לא שורף קלוריות אבל שורף אנרגיות שליליות, מחבר אותי לעצמי ולפעמים לאחרות, ומגיע לי יותר ממה שקורה כאן. ושהוא זול יותר מאופני הרים וזה גם פלוס רציני. מגיע לי שיוכלו לכתוב לי תגובה (-: שהפונט לא ישתנה באמצע הפוסט ושהבאנר יהיה.. קצת יותר.
אז הנה, יחסינו לאן ב-2020? 
מקווה שלמקום מתקשר יותר, כזה שפותח עוד אפשרויות (כי חבל לבזבז את הזמן! כי צריך להספיק! עכשיו?) ותאחלו לי בהצלחה עם הבלוג החדש כי אני ממש צריכה אותה.
נשיקות ואיחולי שינה ערבה בשנה האזרחית החדשה,
בעיקר פורמת

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

פוסט כריסטמס (פרה חנוכה) - מתנות מילדים

חנוכה התגנב לו בלי חורף אמיתי, בלי נורות האזהרה שהתרגלתי אליהם מהר בדמות קישוטי כריסטמס בכל מקום, בלי שלג (-: אבל השנה עם ילדים שמזמרים "סורח! חושך!" על אוטמט ואני כבר לא חייבת לטחון פרפר נחמד שעות ביו-טיוב ולהתרשם מהגרדרובות של דודו זר באייטיז כדי שהילדים שלי ידעו שיש חג כזה. סתם, אין על פרפר נחמד (חנוכה חנוכה, איזה חג מדליק... כן זה בראש שלי בלופים). התכנסנו באיזה ערב של השבוע לדבר קצת על מה עושים תכלס בחג והילדים הודיעו שהם ממש לא מתכוונים לוותר על משחק Secret Santa שהם יזמו וביצעו בשלוש השנים האחרונות ואני ממש שמחתי. בעצם ורסית גמד-ענק שמנכיחה את ההבדל הגדול שהיה לנו בין חנוכה לכריסטמס (שגם אותו ציינו בשמחה גדולה בארה"ב) - בחנוכה מקבלים דמי חנוכה מההורים. בכריסטמס כולם צריכים לתת מתנות לכולם. אני בעד מן הסתם בהיותי תמיד בצד הנותן... בשל הגזמת הילודה שהתרחשה כאן בעשור האחרון, הרעיון שלהם היה להגריל שמות וכל אחד מכין מתנה אחת בעצמו. ניסיתי להמיר את הכותרת ל"סביבון הסודי" או משהו כזה אבל נדחתי בבוז ושוב אני מוצאת את עצמי אחראית על הרבה יותר ממתנה אחת ב-Secret Santa אבל לפחות אני יודעת שגם אני מקבלת מתנה! זה לא באמת מעודד בהכנות אבל זה נחמד מאוד בדיעבד.
אז זהו הפוסט של פוסט-כריסטמס שעבר, עם ההצלחות שעבדו לנו, וכולו (טוב, רובו) פרקטיקה. 
גם חשוב מדי פעם (-:
רעיונות למתנות שילדים יכולים להכין כמעט בעצמם. 
גם חשוב מדי פעם (-;
מעבר למלל האינסופי שלי, מצורפת כאן בעצם רשימת רעיונות למתנות שילדים יכולים להכין ולהעניק לאחים שלהם וגם למבוגרים -כלומר למבוגרים עם פתיחות והבנה. צרפתי לרעיונות גם חומרים, תהליך, ביקורת וכמובן:
מדד הקפה - זה בעצם המדד הכי חשוב, אם לא הבנת אותו את כנראה סבתא (כייף לך) או אמא לילדים אחרים. ותכלס: כמה קפה תספיקי לשתות בזמן ההכנה.

בכריסטמס שעבר אירחנו חברים טובים לכל החג, אז אל תתבלבלי, לא הרחבנו עד כדי כך את המשפחה.. פשוט כמה מתנות הועברו למשפחה מורחבת שכזו.

1. Home made play-dough / תחליף פלסטלינה ביתי - 
מתאים להכנה עם כל גיל, כי נדרשת הרבה עזרה... 
אצלנו: אלולה שהיתה בת כמעט 9 הכינה לשלוש בנות (שנה וחצי, 3 ו-4).
מדד קפה: צמא גדול אבל זה מתקזז בהמשך.



בצק מלח נשאר כבר כמה שנים להיט אצלנו וגם פלסטלינה שלטעמי מלכלכת מדי, אבל אין ספק שה"פליידו" הוא המלך הבלתי מעורער, יש קופסא גדולה מעל המקרר ואני מוציאה אותה כשצריך לבשל (בלי "עזרה") או לעבוד לידם או.. לשתות קפה.
השנה אלה רצתה להכין לגוני בעצמה.


כאן יש מתכון, (בגדול: 2 כוסות קמח, 3/4 כוס מלח, מים, שמן, צבע מאכל ואבקת קרם טרטר) לא היו לי בבית צבעי מאכל ואבקה אז להכנה התווסף גם סיור בסופר ורכישה (מדמי הכיס שלה). זמן איכות עם אמא זו מנטרה שצריך לשנן די הרבה פעמים במהלך ההכנות למשחק הזה.
ההכנה מאוד קלה אבל דורשת ערבוב בסיר על הכיריים ודיוק אז בפועל זו היתה הכנה "משותפת".
לנו הכמות הספיקה ל-3 קופסאות שבכל אחת אלה הניחה כמה כדורים בצבעים שונים.
אפשר כמובן לתת להכין מדבקה ולקשט את הקופסא וכו. אבל לא באמת צריך. היתרון האמיתי במתנה הזו שגם מרוויחים ילדה מרוצה שהכינה לבד מתנה מאוד שווה וגם ממשיכים להנות מהמתנה המון זמן אחכ. 
---
2. משחק מוכר בקנ"מ גדול:
הצעתי לדור להכין לנטע משחק, הוא החליט על דמקה ענקית (ז"ת בהחלה הוא החליט על שחמט אבל מכיון שאני מכירה אותו ואת עצמי ושנינו דחיינים לא נורמליים, חשבתי שיהיה עדיף משהו פשוט יותר). כדאי לסכם על קנ"מ שמתאים למשחק בבית ושיהיה באמת איפה לאחסן אותו בבית - דמקה בגודל החדר עם כלי משחק בגודל אדם, בהשראת הארי פוטר, זה מדהים!
אבל לנו היתה קאפה בגודל גליון. אז זה מה שעשינו.
- ברור שיש כאן הערה על כמה שההכנה המשותפת הזו יכולה, עקרונית, אם את אמא מופלאה כמוני, להעלות המון נושאים בדינמיקה מול הילדים, בהבנה מהו תכנון וכו.
מדד קפה: 
חוץ מהחיתוכים של הקאפה בסכין יפנית שלא שחררתי, דור עשה את כל השרטוט והצביעות בעצמו. זה די פשוט לגילאי 10 ומעלה ואפשר לשתות קפה בזמן שחושבים יחד איך לבצע ועוזרים לתכנן את השלבים. 
חומרים: 
קאפה/בריסטול/קרטון, צבע אקריליק (ירוק נניח), טוש פרמננטי, סרגל, עפרון וסכין. 
סיכום:
הצלחה גדולה, מטורפת ממש, שגם נתנה לנטע הזדמנות לשחק דמקה עם אחיו הגדול, שזו היתה מתנה בכלל נדירה (-:



דורדור הכין גם 2 כתרים קטנים שמתלבשים בעזרת חריץ על החיילים - למלכות, ומקל שאמורים להזיז איתו באלגנטיות על החיילים.
במרחק של שנה אני יכולה להעיד שטוב שהשתמשנו בקאפה עבה כי המשחק עדיין שורד ואפילו שוחק אתמול. 
---
3. מתקן לאוזניות ליד המחשב - רעיון למתנה מאח קטן לאח גדול.
לצערי,  דור בנה כזה כבר לעצמו - כשהוא משתמש בדופלו (הלגו הגדול) כדי שחלילה לא יתבזז לו זמן מסך על בנייה בחלקים קטנים...

 אבל אם הייתי חושבת על זה לפניו, גוני (גיל 2-3) היתה יכולה לתת לו מתנה מעולה. ואם בונים את זה מלגו רגיל זה גם יכול להיות תוספת יפיופה לשולחן (-:
---

4. תמיד קסום: יצירה.
אז אפשר כמובן לצייר ציור, אצל נטע הלהיט היה - רקמה.
אני לא יכולה להיות גאה יותר.
זו הרקמה הראשונה שהוא הכין, את השנייה ששכחתי לצלם הוא נתן מתנה לחבר שחגג איתנו בכריסטמס.
מדד קפה: אל תגזימי.

אבל האושר גדול יותר מציור לדעתי.



והנה עוד כמה רעיונות ששמרתי ויבוצעו כנראה למשחק 2019, או לזמן שמצריך שליפת יצירה:
* משחק עם גומיות:
 משחק שצילמתי בגן של נטע וגוני, מתאים לגילאי שנתיים וקצת ואפשר להכין עם כולם


נדרשת פלטת עץ ואני מניחה שזה יעבוד יופי על דיקט עבה גם אם לא נהנה מהערך המוסף של "הטבעי" בפרוסת העץ הזו.
וכן, גומיות צבעוניות זה יותר נחמד ואפשר גם חוט צמר.
ורסיה כמתנה לגדולים יותר תהיה ליצור עם המסמרים גריד של שורות ואז אפשר ממש לכתוב וליצור צורות בין שורות המסמרים.

* עוד משחק מהגן שחיבבתי בגלל פשטות ההכנה שלו  - אבל אני מודה שראיתי רק את גוני משחקת בו אז אין לי המלצה חזקה...

בד עם רקמת ספירלה (או תפירה במכונה, או ציור בטוש...) וסלסלת אבנים - לדעתי זה יהיה כייפי גם עם סלסלת פיצ'פקעס מרחבי הבית או אבני זכוכית. שוב בגן שלהם היה דגש על החומרים הטבעיים שאני אוהבת אבל גם פרקטיות זה חשוב מאוד (-:
גוני מאוד אהבה לסדר את האבנים על הקווים.



אשתדל לדווח על אחוזי ההצלחה בהמשך, כרגע רוב האקשן סובב סביב נושא הסודיות ומציאת זמן (סודי) להכנות וכולם מאוד נרגשים. ברמות מותאמות של התרגשות. נניח, בגיל כמעט 13 פחות מתרגשים מסתבר.
ובעצמי אני מתרפקת עוד קצת על זכרונות...

לילדים אי אפשר עוד להראות תמונות של שלג כי זה יצא משליטה

אני מקווה שהבמבים בגינה הישנה מתגעגעים אלי גם (תמונה מחלון המטבח. נכון, הוא לא היה מלבנים בנות 200 שנה אבל.. קסם אחר נקרא לזה).
ובשביל האיזון הכה חשוב: מסורת אחת אני יודעת שלא נשמור - היה נחמד ונחמד היה - בניית ג'ינג'ר ברד האוס.


כי לנו יש סופגניות בריאות.
(והתמונה היא רק כי הצחיק אותי כל פעם לראות כמה רחוק מההדמייה על האריזה הגענו)
נשיקות וחג אורים שמח-שמח!

יום ראשון, 22 בספטמבר 2019

יומולדת 6 לשימוש חוזר

הנה הוא הגיע, מהר מהצפוי, האירוע הראשון שלנו כאן... לא הלכנו על מקוריות מטורפת או אינסטלציה מרהיבה אבל כן בפעם הראשונה (ואני באמת מתביישת שזו הפעם הראשונה) הצלחנו לחגוג לגמרי אקולוגי ובלי כלי חד פעמי אחד. ואני רוצה להתעכב על זה שנייה כי אני יודעת שזה צעד שכל כך נדרש כבר בחיים שלנו היום ודוווקא בגלל שאני, כבר שנים רבות מאוד אובסיסיבית לנושא, משתמשת בשקיות בד, אוספת זבל בטיולים (גם כזה שהוא לא שלי), לא מעיזה לארח בבית או לטייל עם חד פעמי ובאופן כללי טיפוס די שומר סביבה, אם לא מחשיבים לי את השינועים הימיים והטיסות שביצעתי בשנים האחרונות ושזיהמו את העולם בדלק...
איכשהו כשזה מגיע לימי הולדת הדיפולט שלי היה לקנות צלחות, כוסות, מפיות - ולהתבאס מזה - אבל הנה. עדיין.
אז לפני שנה הורדנו את השימוש בקשיות, טריוויאלי. בהתחלה עוד השתמשנו בקשיות הסילקון מדי פעם ו"סיימנו" את הסטוק שבבית, עד שהבנתי שזה לא יכול לעבוד ככה. אז יש לי ארון עם חד פעמיים שנשארו, אבל החלטתי שצריך להפסיק להנכיח אותם בחיים - גם אם עדיין יש קופסא מלאה. 

 
וככה כל פעם קצת, איפה שאפשר.
הברד בבריכה עדיין מוגש בחד פעמי אבל המוכרת בקיוסק התרגלה שאנחנו מביאים קשים מהבית (ולא, זה לא היה לה פשוט בכלל. והחזרתי כל פעם את הקשים שהגישה לנו למרות שידעתי שהם נזרקים לפח, אבל זה היה עניין של להרגיל את עצמי ואת מי שמסביבי ובלי הרבה דיבורים מטיפים).
ואז הגיעה יומולדת 6 של נטע.
נטע התחיל השנה כיתה א' עם 38 ילדים. מזעזע. אבל לפוסט אחר. בפועל כבר תכף עובר חודש ואני לא מכירה אף אחד מההורים, כמעט אף אחד מהילדים וחמור יותר - גם הוא לא.
ברור היה שנצטרך לארגן יומולדת לכולם, קצת גיבוש ולהבין עם מי בדיוק יש לנו עסק (-:
הבית היפה והמיוחד שלנו לא בנוי להכיל כזו כמות אורחים (בקושי 6 נפשות...) אז פנינו לנחל הצמוד. לשמחתי כבר התארגנתי על שתי חברות (וזהו, נפגשנו והן הוגדרו החברות שלי) כי אני ממש מתקדמת ביחס לשאר המשפחה וקיבלתי מייד פידבק שהמקומיים לא יבינו אם אכתוב נחל ראש פינה ואשלח וייז. צריך להגיד ואדי. קיבלתי.
החלטנו להזמין את כולם ביום שישי מייד אחרי בית ספר לואדי (!) ורגע אחרי הבנו שהזמנו 40 ילדים פלוס אחים פלוס הורים ושאין לנו מושג איך להתמודד עם זה (-:
אבל בישראל שלא כמו בניכר, יש בנות גרעין, יש סבא וסבתא ויש חוסר בושה בלבקש להגיע בשישי בצהריים לצפון. וכך היה.
התחלנו בפיקניק, שטהרתו אוכל שלא מצריך כלים - פיתות, חומוס, פלאפל וירקות חתוכים והבנו שלהתארגן על 40 צלחות פלסטיק זה לא כזה קשה... 3 משפחות סגרו עניין כולל כוסות. מראש הדגשתי שהילדים מתבקשים לבוא עם בקבוקי המים שלהם והכוסות (וגם קצת סכום) היו רק בשביל שכולם יהיו רגועים...
מפיקניק שאיפשר לכולם להתאסף ולגדולים להתפנק על בירה קרה, נעלנו בחזרה נעליים ועלינו קצת בואדי (!) לפינה מוצלת שם פרשנו מחצלות ואורגנו כמה תחנות. אני עדיין בשוק כמה מהר הזמן רץ וכמה רגוע ונחמד היה. ובלי חומרים יקרים, מלכלכים אבל זה גם בגלל שבכיתה א' עוד זורמים עם הפעילויות... נניח חדי קרן היו פחות עובדים לי מעיתונים ישנים שקיבלתי מהסופר.
משתפת במה שעשינו לשימוש חוזר:


1. סירות מנייר עיתון
ישבתי וישבתי וצפיתי לפחות 5 פעמים בסרטון ביו טיוב עד שידעתי בעל פה איך מקפלים מעיתון סירה. מניחה שלאחרים זה יקח פחות זמן...




על מחצלת עם עיתונים, לימדתי כל פעם את מי שהתקבץ, זה לא מאוד פשוט במעגל עם ילדים בני 5-6 אבל הצלחנו. מייד הם נשלחו לנחל לנסות את הסירות ומייד חזרו לבשר שהן שקעו וטבעו (-: 


אבל זה היה ממש כייף לנסות! הבאתי שק איקאה ששימש כ"בית קברות לסירות" ודי הצחיק אותם כך שבסוף היה משעשע גם למי שספינתו טבעה מייד. ולא נשארו עיתונים בנחל. סליחה, בואדי.
והיו את אלו שחזרו להכין שוב. תמיד יש את אלו.


2. פינת יצירה 
מחצלת שתפעלה את עצמה, הכנתי דוגמה והשארתי אותה ליד מערום קרטונים חתוכים (אם יש חומר שיש לנו בשפע כרגע זה קרטונים), סלוטייפ וטושים. הצלחה.
ממש הצלחה.


הדוגמה דיברה את עצמה וראיתי שהרבה ילדים כתבו את השם שלהם מעלים - כי הם כבר יודעים, לא כמו אצלנו בבית...
למי שרוצה לשדרג - הכוונה המקורית היתה ליצור סימניות אבל בריסטולים צריך לקנות וקרטונים למיחזור זה יותר קל.


3. עץ משימות
עצי הזית היפים ממש ביקשו שנשתמש בהם ודור הכין פתקים עם משימות והחביא בחורי העץ, כל ילד בחר משימה וביצע.
כאן קצת חרגתי מהרגלי... לא הייתי בטוחה שדור יצליח להלהיב את כולם ממשימות אז אישרתי שקית טופי לחלוקה למבצעים. בפועל הצטרפו אליו שתי בנות אלופות מהשכבה שלו והם תקתקו שם הכל אבל אני מניחה שהטופי עזר (-:


4. נדנדה על עץ
אילתור של הרגע האחרון: אורי מצא את הנדנדה מהבית באמריקה (זאת אומרת שהוא מצא חבל צהוב עם קשר בקצה) והיא נתלתה על זית שלא ידע מאיפה זה הגיע לו. מבוגרת אחראית ותור של ילדים נלהבים שכאילו לא גדלים עם נדנדות.


5. סלאק ליין - שיווי משקל
אחת הקניות המוצלחות מהיומולדת הקודמת של נטע.  בהעדר דשא ירוק ורך שיבלום נפילות, פרשנו מזרני שטח מתחת. זה גם מאוד התאים לסקאלת הצבעים של היומולדת (הלכנו על "רק לא צבעים טבעיים משתלבים").

 - הכנתי עוד "בינגו" דרך כי חשבתי שאולי יהיה להם קשה להתקדם בואדי (!) וזה יעורר קצת מוטיבציה: כרטיסיות עם 3 דברים שצריך למצוא בדרך (הלכתי על הכי פשוט: פטל קדוש, ענף זית ואבנים) אבל לא היה בזה צורך... לפעם הבאה.

 
שעה עברה חלפה ביעף, הילדים עברו חופשי בין התחנות ואנחנו התאספנו לנעול (שוב) נעליים ולהעלות עוד קצת בואדי (!) לבריכונת בנויה, לטבילה, אבטיח וטקס יומולדת.
כמה פשוט ככה מוצלח, ממש לא סבלתי כמעט בכלל.
נטע היה מאושר ברמה גבוהה מהיומיום הקשוח שלו, האחים שלו התנהגו לא רע ביחס ליומיום האינטנסיבי שלהם ואנחנו הלכנו הביתה לשתות קפה קר עם שאריות עוגה במזגן. ושנ"צ.
ארגז אחד של כלים מלוכלכים שנעלם במדיח, מינימום זבל תודות לחברה עם תרנגולות שאוכלות קליפות ושאריות, וקצת תובנות:
1. ממש לא צריך חד פעמי.
2. בפעם הבאה אזכור לבוא (או לשלוח את מי מטעמי) לקנות אוכל עם קופסאות, החד פעמי היחיד היה של החומוס והפלאפל שקנינו.
3. נרשמו כמה תהיות של ילדים בנוגע לאיפה החטיפים ואם יש מיץ פטל אבל לא ברמה מסכנת חיים.
4. אני לא תמיד צודקת. הנה, אמרתי לאורי שזה אדיוטי לקחת איתנו את המעדר פלסטיק הענק ה"מפנה שלג" לישראל... וטעיתי. יום קודם הוא שימש מעולה כמפנה חרא של פרות. טוב, זו חצי תובנה כי באמת בד"כ אני צודקת.


5. וממש לא צריך חד פעמי.
לא צריך חד פעמי וצריך מאוד להראות את זה. זה אומר שזה בסדר גמור שנשארו חד פעמיים וזה בסדר גמור לאפסן אותם בארון גבוה (אל חשש הם לא יתכלו שם) והתפקיד שלנו הוא להרגיל את הילדים והמשפחה והחברים לדרך יותר טובה. ולא צריך בכלל לדבר את זה (אם כי לכתוב איזה פוסט אולי יעזור?) צריך פשוט לעשות את זה ומי שיוכל ויראה כמה זה באמת פשוט, יקח את העניין הלאה. 



6. ילד בן 12 זה מעולה לסחיבות ציוד.

מבסוטית על עצמי מהר התיישבתי לכתוב, לפני ש"ירד" לי ואפילו חזרתי לפוסט הלידה של נטע להבין שגם יצא לנו לחגוג בדיוק בתאריך, ביום בשבוע ובשעת הלידה שלו. אם רק הייתי מאמינה בסמליות (-;
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שישי, 13 בספטמבר 2019

נשים רוקדות

אני נשבעת בחווה אלברשטיין, ככה אמרתי לריבי. וזה נכון, עומדת במילים. ז"ת לא מאחורי כולן אני מוכנה לעמוד גאה, כי בכל זאת עברו כמה עשורים והשפה שלנו חייבת להשתנות קצת אם נרצה "לדבר" מציאות חדשה, אבל במהות, בבסיס. אני שם. עם חווה.

בתוך כל האינטסיביות המשוגעת של הקיץ והשוק של הנחיתה, חיכיתי לנקודת אור בדמות ההופעה של חווה אלברשטיין ושלומי שבן המוכשר, והצטמררתי והתרגשתי ושרתי (אבל בשקט, בלי לשים לב) ואחר כך נשארתי עם כמה שירים ודווקא המנון הנסיעות שלנו עם הילדים (יש כמה תאמיני או לא חוץ מהשיר של אלזה ב-Frozen) פתאום צרם לי.
כאילו, בנות ארבעים הן מוכרחות לרקוד... למה?



באנה, באנה הבנות..
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
עם הנינים והנכדים
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
שיתפקעו כל הידידים
בנות מאה רוקדות על הבלטה
שהבעל יאזין מלמטה
גם אם בלב י
שנה טיפונת עצב
ברגלים עוד שמור הקצב.

(נשים רוקדות/ חוה אלברשטיין

מילים יורם טהרלב/ לחן משה וילנסקי)


השיר הזה הצחיק אותי שנים, במיוחד כשמלווים את השירה הרועמת באוטו עם 2 רקיעות רגליים בשורה "בנות 100 רוקדות על הבלטה" ומסבירים לילדים מה זה בלטה.

אבל הקיץ כשישבתי נרגשת בהופעה, ככה קצת, קצת קצת הרגשתי שאני מתקוממת מהמילים. למה הן חייבות? משהו מרוח התקופה והידיעה שהשפה שאנחנו מדברים יוצרת מציאות חדשה ממש מול עיננו הופך אותי לרגישה יותר לטקסטים. גם למצחיקים.



שבוע אחרי ההופעה התיישבתי בבית המהמם שהחברים הטובים שלנו השאירו לנו למשמרת במושב, לנסות להכין גלויות כחלק מ"החלפת גלויות" בה כל יוצרת שולחת 5 גלויות (ומקבלת מחמש יוצרות שונות).
בית מהמם מהמם והצלחתי למצוא בו מכחול ודבק פלסטי.
גזרתי קרטונים של קורנפלקס, צבעי מים וטוש שחור דק היו לי בערכת מסעות שלי אז תכלס היה חסר לי רק.. רעיון? ואז הן הגיעו הנשים הלא רוקדות אבל מבסוטיות מהחייים האלה (הגיעו, בואי, חיפשתי תמונות של חברות שלי בנייד..). והפרדוקס הישראלי הזה של כל הקושי והביוקר והעומס והקושי כבר כתבתי? מול התמונות שלהן צוחקות עם בקבוקי בירה ביד - שזה מעניין שהיו לי כמה וכמה תמונות של נשים עם בירה ביד. 

לקחתי את כל הקבלות שהיו לי בארנק (בהתחלה שמרתי אותן כי רציתי להדהים את אורי מחדש במחירים, מסתבר שהוא דווקא יודע) והשתמשתי בהן כרקע. אני ממש אוהבת את הרקעים האלו (-: והתעלפתי מהמחזור, כל הכבוד לי.


למען מי שלא זכרה את השיר, וגם אם את לא בעניין, רק בשביל להתמוגג מהשמלה בהופעה, וטוב, קצת דרמטיות מודעת לעצמה בהגשה של שיר זה תמיד נפלא בעיני:




בתחילת השיר אנחנו בנות עשרים, נדלג על העניין של "בנות עשרים יוצאות בריקוד / כי חתן הן מוכרחות לצוד" כי זו מהות ההסתכלות על פיסת תרבות שאינה עכשווית, לפעמים נעים באי נוחות בכיסא וזוכרים להכניס לקונטקסט וציר זמן (-:

בעיקר הרהרתי כל הזמן בפזמון:

באנה, באנה הבנות
בשמחה וגם בעצב
כך נרקוד לפי הקצב
אם נרצה או לא נרצה
אז תזמורת מוסיקה!
במחול נצא.


אז למה? 

כי נניח אני, שאני אישה ובת ארבעים לא בעניין של לרקוד כרגע.

חיפשתי מה יורם טהרלב אומר ומצאתי באתר שלו שהשיר נכתב לפי רעיון משיר צרפתי שעסק במחזור חייה של האישה, והוא בחר לכתוב מנקודת מבט נשית, כשהוא "מתאר מה עושה תהליך ההתבגרות לאדם ואיך כולנו, ובעיקר הנשים, מנסים לשדר צעירות ונעורים".
על השינוי המטורף במאה האחרונה,  מאנשים שרק רצו להראות מבוגרים (פיאת שיערות השיבה למשל) ועד ההיפוך היום בו הוא כותב " אדם עושה הכל כדי להיראות צעיר ולחיות כמו הצעירים". 
אכן, בנות מאה הן מוכרחות לרקוד.

בנות שלושים הן מוכרחות לרקוד
רק בשביל לצאת מן הסירים
בנות שלושים הן מוכרחות לרקוד
שיחשבו שהן רק בנות עשרים
הילדים גדלים אל מול עינינו
עוד מעט נהיה כמו הורינו
מוכרחים לרקוד וגם לשמוח
זה עוזר לזכור וגם לשכוח.

באנה, באנה הבנות...


בנות ארבעים הן מוכרחות לרקוד
הרגליים הן עוד חטובות
אלו הן שנותינו הטובות
סוף סוף יצאנו מכל החובות
והבת היא כבר עלמה נחמדת
וגם היא עם בחורים רוקדת
וכשיש לנו ילדה כמוה
אז אפשר לרקוד וגם לשמוח.

באנה, באנה הבנות...


רגליים חטובות ובלי חובות - סייגתי את השבועה שלי במילים (-:
וככה הן התקבצו להן ונשלחו הלאה. נשים "אמיתיות" (שזה אומר מה בדיוק? לא כולן אמיתיות?) צוחקות. הרקע מקומטט כמו עור ישראלי ומלא מחירים ומקומות, מעין מראי מקום של מה שעשיתי.
עוד פרדוקס ישראלי.
זה והמשקפיים הצבעוניים (-:


אני חושבת שהשיר הזה הוא המפלט האחרון בו אני מצליחה להכיל את השימוש במילה "בנות". זהו, נגמרה לי אליו הסבלנות באופן רשמי.
כשרק חזרנו ביולי, הוזעקתי לביה"ס של המושב לצייר על הבלטות. קלאס, משחקים וכו. אני אגב לא מתה על הרעיון הזה ובעיני הוא ממש מעמיס צבעוניות מיותרת על המרחב, אבל אם כבר עושים, שלפחות יהיה מינמליסטי, רגוע.. אז באתי עם חברותי הטובות (שנשארו בועד כל השנים - מתמידות שכמותן) לייעץ ולהכין סקיצות. פסענו 3 נשים, שלושתנו בצורה מובהקת מעל גיל 40, שלושתנו בצורה כואבת מודעות לעצמנו ולחשיבותנו, כשהמנהל הצעיר יצא החוצה וצעק "בוקר טוב בנות!". כמעט יריתי בו (-:



ועכשיו, רק להגיד, שנכון שאנחנו ללא מוכרחות לרקוד ולא מוכרחות לשמוח ושאף אחד לא יעז לקרוא לנו בנות ... אבל כן כדאי לדעת שעשינו הכל כדי שנרצה לשמוח, שנרצה לרקוד (או סתם לעמוד) וללכת להצביע ביום שלישי. 
למה שאת מאמינה שיתן לך רצון לשמוח, באמת זה לא משנה, רק שתיוצגי. את.
מצרפת את הקליפ הרשמי של שבן ואלברשטיין, שמכווץ את כולי כמו שאמנות חזקה יכולה.
נפגש בקלפי,

אגב 1. הנה האתר של יורם טהרלב http://www.taharlev.com/songs_for_reuse.asp בו קראתי שהוא הוסיף בית לשיר שאני כל כך אוהבת ואם נרצה או לא נרצה הוא חלק מפסקול חיי- לבית החדש פחות התחברתי. כדאי להציץ במיוחד בחלק של "שירים לשימוש חוזר" שבו טהרלב העלה שירים שאיש לא הלחין ומחכים בסבלנות... אם היה לי טיפת כשרון מוזיקלי/ יכולת לגייס מוטיבציה הייתי רוצה לשיר את "שיר אהבה בגילי".

אגב 2. בעקבות כתיבת המילה 'רוקדות' עשרות פעמים, החלטתי להרשם לחוג ריקוד. 
בינתיים רק אמרו לי לבוא בבגדים נוחים והתחלתי להלחץ. אני אעדכן, אל חשש.

נשיקות, 
בעיקר פורמת

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

קיץ ישראלי 2019

הגענו. אנחנו כאן. מה זה כאן? אנחנו ממש כל כולנו, על טפנו וארגזי הספרים שלנו והמסמכים שלנו וכמות השולחנות הבלתי נתפסת שלנו ממש כאן. נו אז איך היה בלעדי? ואיך יהיה איתי?
החלפנו את הבמבים ביער שבגינה בחתולי רחוב (לא ראיתי אחד כבר 3 שנים, אלולה פיתחה אלרגיה לחתולים. היא טוענת שהיא אלרגית לישראל..) ובמקום פויזן אייבי, שלא הצלחתי מעולם להבין איך הוא באמת נראה, אני מחפשת נחשי צפע בקוצים.



אני מניחה שיש משהו פחות מפחיד במוכר והידוע (-:
והמוכר הזה הגיע מהסיוטים ליומן לחישוק, מתפתל כזה
שלושה חודשים נדדנו במדבר אזור השרון - שהוא מדבר די נוח ומסביר פנים, במיוחד כשיש מנוי לבריכה ונזכרים כמה כייף זה בירה עם חברים בפאב הקהילתי שבמושב - אבל לא מצאנו פינה.
שזה מצחיק מבלי שהתכוונתי, כי עכשיו הגענו לראש-פינה. לא מאוד מצחיק, אבל נחמד כזה.
חיפשנו וחיפשנו וכנראה שלא היינו היחידים כי לא מצאנו. עד שאורי ראה מודעה לבית בחלק העתיק ונסע לשם בדרך מהעבודה (כי בשלושת החודשים האלו הוא כבר עבד בצפון ואני הייתי לבד עם הילדים אבל אנחנו לא נכנס שוב לתחרות מי יותר מסכן כי זה הכי הבלוג שלי 2016) והוא נכנס לבית, הסתכל ואמר: הבית הזה ממש לא מתאים לנו, הבית הזה ממש לא פרקטי, בבית הזה יש רק מקלחת אחת, לבית הזה נכנסת אולי חצי מהמכולה שהבאנו, אבל אם גל תראה אותו אנחנו בטח נעבור לכאן... ולמחרת הגעתי ואז עברנו.
אנחנו כאן.
סתם נחש בתהליך
אנחנו כאן צרובי שמש ואבק, מסנוורים מהמציאות האינטנסיבית הקופחת והמהבילה כאילו מי ישמע היינו 30 שנה בניכר ולא רק 3 שנים.
עדיין בשוק כי באפריל החלטנו שאנחנו נשארים באמריקה והנה ביוני מצאנו את עצמנו בחזרה.
ומה יהיה?
כנראה אותו הדבר אבל עם פרספקטיבה אחרת, תחושת ההחמצה מתחלפת לאט לאט במוכר, היומיום והשגרה ינסו לחזור ואני אקבל אותם בזרועות פתוחות.

הוספתי לו שדה פורח, אם כבר שיהנה

את נחש הצפע המצוי והפסטורלי הזה רקמתי על שמלה יד שנייה של חברה, תצטרכו להאמין לי שעליה הוא נראה מושלם. 

גדול עלי צפע מצוי כרגע

רקמתי אותו כי הרגשתי מאוד ארסית, 
רקמתי אותו כי החנות שלי היתה בחופשה והייתי צריכה לעשות משהו "יפה" ומהר, וחשבתי רק על נחשים,
רקמתי אותו כי הוא נבחר לנחש הלאומי של ישראל וזה הצחיק אותי, לא יודעת למה, זה מצחיק. למה צריך נחש לאומי?
רקמתי אותו כי קראתי כל החיים שאמן אמיתי יוצר בכל מקום וממש רציתי להזכר שאני קצת אמן.ית גם אם כזו שצריכה מקום, ולמרות שבעיקר הייתי אמא שמחפשת פינה ונאחזת בשאריות דינמיקה משפחתית אחרת. 
ועכשיו אני עדיין אמא (מפתיע), עדיין יוצרת (יצרתי למשל מעבר שימושי בין הארגזים שבבית אז עכשיו אפשר לאכול במטבח ולעבור לשירותים) והנה אני, תראי. עדיין כאן (-:


אז איך היה לך הקיץ?
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שבת, 20 באפריל 2019

הכרה עצמית (או: יומולדת 40)

יומולדת 40 שלי ממש כאן . .  ולכן החלטתי 
TO LET MYSELF BE SEEN
ולקחת את כל העבודה שלי, את עצמי, לא רק לכאן, לבלוג הסודי שלי אלא ממש החוצה... לחלק את עצמי לציבור.
זה נשמע אולי מצחיק כי הרי אני כבר כותבת בלוג סופר-אישי אבל מבחינתי אף אחד לא ממש קורא (היי! ומה שלומך היום?) והכל כאן ביננו.
אחד הצעדים היה להכין סופסוף כרטיס ביקור חדש.
עשור חדש, המון התחלות בפתח, זמן להגדרה. לבחינה. 
אז הכנתי כרטיס ביקור זמני כמובן. כמובן כי אין שום סיכוי שבמצב כזה רעוע ("עשור חדש, המון התחלות בפתח, זמן להגדרה. לבחינה.") אני מתחייבת על הגדרה עצמית בכרטיס ביקור או אפילו על צבע לרקע...
בתור התחלה נפרדתי מהכרטיס הקודם (-:

שהיה נוח ונעים בכל המובנים האפשריים.
ואז מצאתי גם שריד מכרטיס הביקור הראשון שלי -
מדהים איך הצלחתי לא להתחייב בו למשהו ממשי! אפילו את הצבע והטקסטורה אבא של אורי בחר עבורי, נשאר לו מקום בגליון בבית דפוס והוא שאל אותי בטלפון אם אני צריכה כרטיסי ביקור (-: נשבעת.
מעניין מה קורה עם נטוויז'יון באמת.

ואז הסתכלתי בהמון חיבה ורגש בלוגו שדורדור אייר לי במחשב, בעט הגרפית שקנינו לו לפני שנתיים והוא לא נוגע בה:
והבנתי שזו התחלה יפה. רק מה, נעים לחשוב שכך הוא רואה אותי אבל זה לא מדויק וחסר לי שם משהו מעצמי. אני צריכה להיות זו שמכינה את האיור.
שלפתי את כל התמונות שלי מהטלפון, עניין קצר שכן אין לי כ"כ הרבה תמונות - והתחלתי לאייר את עצמי.
גוועלד.
בהתאמה לעבודה שלי בדיוקן העצמי, שכבר סיפרתי עליה בפוסט הזה, כמובן שבהתחלה נתפסתי לשיניים הבולטות, לצוואר המקופלל, לעיינים הלא סימטריות לחניכיים שתופסות שליש פרצוף.. נו, כרגיל.
קשה לצייר פנים, בטח ובטח את הפנים של עצמך אבל היה משהו מאוד תרפויטי בכל העסק.
וחלק פשוט הצחיקו אותי מאוד.
מישהי צריכה לוגו ל"אמא מיואשת"?
העבודה הבאמת מעניינת של עצמי על עצמי היתה לשלוח לחוות דעת.
דבר שאני אף פעם לא עושה.
שלחתי סקיצות לכמה חברות (רק כאלו שיעזו לבקר בקול רם כי הן יודעות שהאהבה ביננו לא קשורה בדבר) ולאורי.
והיה לו קשה.
והיה להן קשה, לרובן.
חלק נצמדו לנכונות הרישום, חלק שאלו שאלות נוקבות (מה הקטע?? תעשי ב"יפה". אם רק הייתי יכולה..) וחלק הבינו לגמרי וכל התגובות, להפתעתי, נתנו לי דרייב להמשיך.
חזרתי לצילום האהוב עלי (שרקמתי בעבר, אפשר לראות פה) והורסיות האלו זכו להצלחה מסויימת:

 עד שאורי אמר שאני נראית כמו כוכבת פורנו מזדקנת.
את המזדקנת אני הוספתי.
לא היה סיכוי שאשתמש יותר בחיים בדימוי הזה...




לאט לאט, מרישום לרישום, התחלתי לחבב את כל הסגנון האיורי הזה שלי.
הכי פשוט היה לאייר באילוסטרייטור אבל למה לעשות פשוט? רשמתי ביומן סקיצות בטוש שחור, צילמתי (בטלפון) והעברתי למחשב. 



אורי שלח אותי לצייר את עצמי יפה כשנמאס לו מ"כל הלא דומות האלו", אז הכנתי אחת בשבילו (-:



מאוד אהבתי את המשחק בצבע השיער מהרישום הקודם. אבל התביישתי.
כי שוב, המחשבה שאחשוב שאני "תופסת מעצמי" בלתי אפשרית.

(התמונה הזו לא מרצף הכנת הסקיצות,  אבל פתאום נזכרתי בה - ציטוט של גולדה מאיר שהכנתי בשבוע שעבר ומצחיק בהקשר הנוכחי: Don't be humble, you're not that great. מספרים שהיא אמרה את זה למשה דיין, אם אני כבר נתלית באילנות גבוהים...)


בכל מקרה, בשלב מסויים הצפתי את עצמי והתחלתי לשחק במחשב, משתעשעת במחשבה שזו הולכת להיות הדפסה על קנבס 2 מטר על 2 מטר לפחות (-:


אבל נזכרתי שאני אשת איש ואם מסורה והם חיים איתי מספיק גם ככה. בכל דרגות היופי שלי.
בסוף הלילה, מותשת, הגעתי לסקיצה שאני יכולה לחיו איתה בשלום (שלום!) ופשוט שלחתי להדפסה.
ככה.

צד קדמי
ארבעה ימים אחרי קיבלתי את הכרטיסים המודפסים ורצתי לצלם - בחושך, סליחה - ולכתוב לך.
צד אחורי

ולא אכפת לי שהבועה שהיתה אמורה להראות "רישומית" נראית לא מעוצבת מספיק או שהבועה בצד האחורי נחתכה במ"מ. דברים שלא הייתי סולחת עליהם לסטודנטים ובטח לא לי. ככה זה בארבעים?
סתם, לא, זו רק אופוריה, בקרוב אשוב! הלוא זה רק כרטיס זמני (-: ואני בהחלט אשפר בהמשך.

אבל בינתיים אני חובקת 4 עשורים ואת הכרטיסים הכי מתוקים בעולם.
המתנה הכי יפה שיכולתי לתת לעצמי ליומולדת 40 - הכרה עצמית.
בברכות ורודות,
נשיקות