אני נשבעת בחווה אלברשטיין, ככה אמרתי לריבי. וזה נכון, עומדת במילים. ז"ת לא מאחורי כולן אני מוכנה לעמוד גאה, כי בכל זאת עברו כמה עשורים והשפה שלנו חייבת להשתנות קצת אם נרצה "לדבר" מציאות חדשה, אבל במהות, בבסיס. אני שם. עם חווה.
בתוך כל האינטסיביות המשוגעת של הקיץ והשוק של הנחיתה, חיכיתי לנקודת אור בדמות ההופעה של חווה אלברשטיין ושלומי שבן המוכשר, והצטמררתי והתרגשתי ושרתי (אבל בשקט, בלי לשים לב) ואחר כך נשארתי עם כמה שירים ודווקא המנון הנסיעות שלנו עם הילדים (יש כמה תאמיני או לא חוץ מהשיר של אלזה ב-Frozen) פתאום צרם לי.
כאילו, בנות ארבעים הן מוכרחות לרקוד... למה?
באנה, באנה הבנות..
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
עם הנינים והנכדים
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
שיתפקעו כל הידידים
בנות מאה רוקדות על הבלטה
שהבעל יאזין מלמטה
גם אם בלב ישנה טיפונת עצב
ברגלים עוד שמור הקצב.
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
שיתפקעו כל הידידים
בנות מאה רוקדות על הבלטה
שהבעל יאזין מלמטה
גם אם בלב ישנה טיפונת עצב
ברגלים עוד שמור הקצב.
(נשים רוקדות/ חוה אלברשטיין
מילים יורם טהרלב/ לחן משה וילנסקי)
מילים יורם טהרלב/ לחן משה וילנסקי)
השיר הזה הצחיק אותי שנים, במיוחד כשמלווים את השירה הרועמת באוטו עם 2 רקיעות רגליים בשורה "בנות 100 רוקדות על הבלטה" ומסבירים לילדים מה זה בלטה.
אבל הקיץ כשישבתי נרגשת בהופעה, ככה קצת, קצת קצת הרגשתי שאני מתקוממת מהמילים. למה הן חייבות? משהו מרוח התקופה והידיעה שהשפה שאנחנו מדברים יוצרת מציאות חדשה ממש מול עיננו הופך אותי לרגישה יותר לטקסטים. גם למצחיקים.
שבוע אחרי ההופעה התיישבתי בבית המהמם שהחברים הטובים שלנו השאירו לנו למשמרת במושב, לנסות להכין גלויות כחלק מ"החלפת גלויות" בה כל יוצרת שולחת 5 גלויות (ומקבלת מחמש יוצרות שונות).
בית מהמם מהמם והצלחתי למצוא בו מכחול ודבק פלסטי.
גזרתי קרטונים של קורנפלקס, צבעי מים וטוש שחור דק היו לי בערכת מסעות שלי אז תכלס היה חסר לי רק.. רעיון? ואז הן הגיעו הנשים הלא רוקדות אבל מבסוטיות מהחייים האלה (הגיעו, בואי, חיפשתי תמונות של חברות שלי בנייד..). והפרדוקס הישראלי הזה של כל הקושי והביוקר והעומס והקושי כבר כתבתי? מול התמונות שלהן צוחקות עם בקבוקי בירה ביד - שזה מעניין שהיו לי כמה וכמה תמונות של נשים עם בירה ביד.
לקחתי את כל הקבלות שהיו לי בארנק (בהתחלה שמרתי אותן כי רציתי להדהים את אורי מחדש במחירים, מסתבר שהוא דווקא יודע) והשתמשתי בהן כרקע. אני ממש אוהבת את הרקעים האלו (-: והתעלפתי מהמחזור, כל הכבוד לי.
למען מי שלא זכרה את השיר, וגם אם את לא בעניין, רק בשביל להתמוגג מהשמלה בהופעה, וטוב, קצת דרמטיות מודעת לעצמה בהגשה של שיר זה תמיד נפלא בעיני:
בתחילת השיר אנחנו בנות עשרים, נדלג על העניין של "בנות עשרים יוצאות בריקוד / כי חתן הן מוכרחות לצוד" כי זו מהות ההסתכלות על פיסת תרבות שאינה עכשווית, לפעמים נעים באי נוחות בכיסא וזוכרים להכניס לקונטקסט וציר זמן (-:
בעיקר הרהרתי כל הזמן בפזמון:
באנה, באנה הבנות
בשמחה וגם בעצב
כך נרקוד לפי הקצב
אם נרצה או לא נרצה
אז תזמורת מוסיקה!
במחול נצא.
אז למה?
כי נניח אני, שאני אישה ובת ארבעים לא בעניין של לרקוד כרגע.
חיפשתי מה יורם טהרלב אומר ומצאתי באתר שלו שהשיר נכתב לפי רעיון משיר צרפתי שעסק במחזור חייה של האישה, והוא בחר לכתוב מנקודת מבט נשית, כשהוא "מתאר מה עושה תהליך ההתבגרות לאדם ואיך כולנו, ובעיקר הנשים, מנסים לשדר צעירות ונעורים".
על השינוי המטורף במאה האחרונה, מאנשים שרק רצו להראות מבוגרים (פיאת שיערות השיבה למשל) ועד ההיפוך היום בו הוא כותב " אדם עושה הכל כדי להיראות צעיר ולחיות כמו הצעירים".
אכן, בנות מאה הן מוכרחות לרקוד.
בנות שלושים הן מוכרחות לרקוד
רק בשביל לצאת מן הסירים
בנות שלושים הן מוכרחות לרקוד
שיחשבו שהן רק בנות עשרים
הילדים גדלים אל מול עינינו
עוד מעט נהיה כמו הורינו
מוכרחים לרקוד וגם לשמוח
זה עוזר לזכור וגם לשכוח.
באנה, באנה הבנות...
רק בשביל לצאת מן הסירים
בנות שלושים הן מוכרחות לרקוד
שיחשבו שהן רק בנות עשרים
הילדים גדלים אל מול עינינו
עוד מעט נהיה כמו הורינו
מוכרחים לרקוד וגם לשמוח
זה עוזר לזכור וגם לשכוח.
באנה, באנה הבנות...
בנות ארבעים הן מוכרחות לרקוד
הרגליים הן עוד חטובות
אלו הן שנותינו הטובות
סוף סוף יצאנו מכל החובות
והבת היא כבר עלמה נחמדת
וגם היא עם בחורים רוקדת
וכשיש לנו ילדה כמוה
אז אפשר לרקוד וגם לשמוח.
באנה, באנה הבנות...
רגליים חטובות ובלי חובות - סייגתי את השבועה שלי במילים (-:
וככה הן התקבצו להן ונשלחו הלאה. נשים "אמיתיות" (שזה אומר מה בדיוק? לא כולן אמיתיות?) צוחקות. הרקע מקומטט כמו עור ישראלי ומלא מחירים ומקומות, מעין מראי מקום של מה שעשיתי.
עוד פרדוקס ישראלי.
זה והמשקפיים הצבעוניים (-:
אני חושבת שהשיר הזה הוא המפלט האחרון בו אני מצליחה להכיל את השימוש במילה "בנות". זהו, נגמרה לי אליו הסבלנות באופן רשמי.
כשרק חזרנו ביולי, הוזעקתי לביה"ס של המושב לצייר על הבלטות. קלאס, משחקים וכו. אני אגב לא מתה על הרעיון הזה ובעיני הוא ממש מעמיס צבעוניות מיותרת על המרחב, אבל אם כבר עושים, שלפחות יהיה מינמליסטי, רגוע.. אז באתי עם חברותי הטובות (שנשארו בועד כל השנים - מתמידות שכמותן) לייעץ ולהכין סקיצות. פסענו 3 נשים, שלושתנו בצורה מובהקת מעל גיל 40, שלושתנו בצורה כואבת מודעות לעצמנו ולחשיבותנו, כשהמנהל הצעיר יצא החוצה וצעק "בוקר טוב בנות!". כמעט יריתי בו (-:
ועכשיו, רק להגיד, שנכון שאנחנו ללא מוכרחות לרקוד ולא מוכרחות לשמוח ושאף אחד לא יעז לקרוא לנו בנות ... אבל כן כדאי לדעת שעשינו הכל כדי שנרצה לשמוח, שנרצה לרקוד (או סתם לעמוד) וללכת להצביע ביום שלישי.
למה שאת מאמינה שיתן לך רצון לשמוח, באמת זה לא משנה, רק שתיוצגי. את.
מצרפת את הקליפ הרשמי של שבן ואלברשטיין, שמכווץ את כולי כמו שאמנות חזקה יכולה.
נפגש בקלפי,
אגב 1. הנה האתר של יורם טהרלב http://www.taharlev.com/songs_for_reuse.asp בו קראתי שהוא הוסיף בית לשיר שאני כל כך אוהבת ואם נרצה או לא נרצה הוא חלק מפסקול חיי- לבית החדש פחות התחברתי. כדאי להציץ במיוחד בחלק של "שירים לשימוש חוזר" שבו טהרלב העלה שירים שאיש לא הלחין ומחכים בסבלנות... אם היה לי טיפת כשרון מוזיקלי/ יכולת לגייס מוטיבציה הייתי רוצה לשיר את "שיר אהבה בגילי".
אגב 2. בעקבות כתיבת המילה 'רוקדות' עשרות פעמים, החלטתי להרשם לחוג ריקוד.
בינתיים רק אמרו לי לבוא בבגדים נוחים והתחלתי להלחץ. אני אעדכן, אל חשש.
נשיקות,
בעיקר פורמת
אחותי, רולר דרבי. כיף כיף כיף ועושה רגליים מה זה יפות!
השבמחק(יש קבוצה בתל אביב)
עד תל אביב לא שווה לי רגליים יפות (-: אבל נשמע כייף מאוד!
מחקאני וחוה באותו פוסט! יש סיבה לרקוד.
השבמחקלפחות אחת (-:
מחק