יום שני, 2 באוקטובר 2017

יומולדת מפרץ ההרפתקאות (שוב בן 4!)

יש לי שוב בן 4. לא להאמין.
נטע גדל וגדל וגדל (וגדל) והגיע לגיל, הגיל הזה שכבר לוחצים על יומולדת לחברים מהגן, הגיל של היומולדת הכי מורכבת - כי צריך גם לארח הורים, כי הם עדיין קטנים אבל הם כבר גדולים...
והפעים אני בכלל חוגגת כי זו היומולדת הראשונה שלנו בקנ"מ מוכר (ולא רק 5 חברות הכי-טובות-לשבוע זה או 2 חברים הכי טובים-תמיד לסרט כמו בשנה שעברה). יומולדת ראשונה בניכר.
לא פשוט.
כלומר, מאוד פשוט, הרבה יותר פשוט בכל המובנים הטכניים, אבל מאוד לא פשוט במובן הרגשי.
מהרגע הראשון לא היה ספק בתמה הנבחרת - PAW PATROL
או כמו שאומרים בארץ הקודש, בחופשי מאוד: מפרץ ההרפתקאות!

- אני הכנתי לבד. בהן צדקי -

נטע לא זכר ממש את ההפקות שערכנו לדור או לאלה, כך שנדמה לי שהייתי יכולה לפשט את הדברים. לצערי האחים הגדולים שלו כן נכחו (בימי ההולדת שלהם) ולכן השתדלתי לשמור על רף משמח.
אז עכשיו אני יושבת לרשום, לזכרון עולמי עד את היומולדת המאוד מוצלחת שיצאה לנו, בטוחה שאפשר לתרגם אותה בקלות רבה - הרעיונות המרכזיים עדיין מאוד אני, שזה, מה לעשות ישראלי. ובין לבין כרגיל, קצת הגיגים.
מתחילים.
שלא כמו בארץ, האירוע התחיל בהזמנות חודש לפני. ז"ת חודש לפני נטע חילק בגן הזמנות (להבדיל מחודש לפני לסמס תאריך ומתישהו לחלק הזמנות..) ועם ההזמנות אני נכנסתי לכוננות RSVP, יאשרו אותי או לא יאשרו אותי? זו השאלה. כי כידוע זה בכלל לא נוגע לנטע.. (-:
לגבי ההזמנות אין לי מה לומר, מעבר לכך שעיצבתי הזמנה יפה-יפה בסגנון וינטאג'י מהמם, שנפסלה בבוקר למחרת כיון שלא היו בה את דמויות הסדרה.

אז כן זכרתי שזה סובב סביב נטע ונכנעתי בקלות.
הורדתי הזמנה חינמית מהרשת. רק להוסיף פרטים ולסגור עניין.
החלטנו בארוחת ערב משפחתית שאנחנו בהחלט בנויים לארוח בבית.
באותו שבוע סיימתי לארגן את הסטודיו החדש שלי, עליו עוד יסופר בהרחבה אני מקווה, ובין היתר עשיתי ביטוח... כך שהרגשתי מסוגלת לארח אמריקאים (-:
שמרנו על הנוסחה הקבועה:
משהו קטן להתכנסות
פעילות הוצאת אנרגיה
אוכל
פעילות מרוכזת יותר
עוגה והביתה בשירה צוהלת.
(הקטע של השירה הצוהלת פחות עבד פה בארה"ב, ממש התעקשו על שיר אחד. ניחא.
מהצד האחר הייתי יכולה לחגוג על אביזרים וחומרים זולים. יתרונות וחסרונות. סיפור חיינו כאן.)
- הנה גיליתי כבר את הסוף -

במשהו קטן להתכנסות, עברתי על פוסטים מימי הולדת קודמים (תודה לבלוג על היותו!) וראיתי שתמיד, תמיד, תמיד אנחנו הולכים על אלמנט תחפושתי כלשהוא. לא מחליפים סוס מנצח וכו' והרעיון כרגיל, להכניס את כולם לאוירה משועשעת.
הכנתי קשתות עם אוזני כלבים (לבד, דבק חם וקשתות פלסטיק פשוטות) 

כבר מהשלב הזה נהניתי מארצות הברית של אמריקה או ליתר דיוק - מאמזון.
היכולת להכנס בלילה באיזו הנקה מאוחרת ולמצוא 30 קשתות פלסטיק, לקרוא ביקורות שאכן הן מתאימות (כי ברור שמישהו כבר ניסה להדביק להן משהו מלבד, ויותר מזה, ברור שטרח לכתוב ביקורת מפורטת) ולקבל אותן במחיר מגוחך למחרת הביתה, ובכן, תענוג צרכני. להשלמת פעילות הפתיחה העמדנו עמדת איפור לתפארת שכללה: עפרון שחור.
(במקרה של גוני היה צריך לעבוד מסביב לנזלת יבשה. איכס)
(אך אפשרי)


בגיל 4 אני פחות אוהבת דיבורים (ובטח באנגלית), לכן הכנו 4 תחנות שהיו "פעילות" מההתחלה והיו די מובנות מאליהן   ובפיקוח מפעילים אחראים ומנוסים ובעיקר מאוד זולים, כלומר דור, אלה, הבת של השכנים...
במקור (כלומר בראש של הילדים שלי) לכל אחת מדמויות הכלבים בסדרה היתה תחנה. בפועל צוות הביקורת שלי (שוב, אותם ילדים) גרמו לעיכובים משמעותיים בלו"ז והסתפקנו בארבעה כלבים=ארבע תחנות.
** למי שכבר/עדיין לא בעניינים - מדובר בסדרה מצויירת שאהובה על אמהות (כי אין בה אלימות והרע נשאר אותו אחד ויציב מאוד בתחבולותיו), בה מככבים שישה עד שמונה כלבים (תלוי בעונה..) שכל אחד מהם אמור להיות כוח הצלה- למשל - כלב כיבוי אש, כלב משטרה, כלב הצלה ימי ועוד כמה ממוצאים לגמרי כמו כלב מיחזור או הצלה אוירית. נניח.
על כולם מפקח בחוסר אחראיות ילד בן 10 עם שליטה מדאיגה במחשב ובקורות העיירה בה הם גרים, להלן: מפרץ ההרפתקאות.

כלב המשטרה,  הלא הוא הרועה הגרמני צ'ייס:
 תחת הכותרת  "catch the cat!" דורדור הכין מבוך משוכלל מ-קרטונים כמובן, שלאחריו "מבוך לייזר" מחוט צמר אדום:
בין הלייזרים הוחבאה בובה של חתול (כי כידוע לכ-ל הכלב צ'ייס אלרגי לחתולים) והילדים רצו למצוא אותה.
כל פעם מחדש.


הכי כייף לזחול בתוך קרטונים. רק צריך לספק לוגיקה. 
דורדור עודד אותם מהצד, החביא כל פעם את הבובה ותמך במתקשי חוט הצמר. מבחינתי רק לראות אותו מצליח לגלות אמפטיה למישהו מתחת לגיל 10 היה שווה את כל האירוע. מתבגר לי.

התחנה השנייה היתה של זומה שהוא מין כלב הצלה ימי שזה אומר שיש לו סירה אני מניחה.
כאן המקום להתוודות שפשוט חשבנו על משחקים ואז התאמנו להם דמויות (-:
אורי הציע להכין בריכה עם דגי פלסטיק, עליהם ידביק מגנט, שצריך לדוג אותם בחכה שבקצה שלה מגנט נוסף.
לא מצאתי דגים.
מצאתי ברווזי גומי.
אחרי התלבטויות רבות אלה גזרה "כתמי זיהום" מסול בצבע חום, שצפו על המ"מ וחצי מים בבריכת הפלסטיק (שלא תטבע לי איזו גוני חלילה) ואורי התווכח רוב השבוע איך הכי טוב להדביק את המגנטים:

רק אחרי שכולם הלכו הביתה הוא הסכים להודות שרץ כמה פעמים להדביק מגנטים מחדש על החכות המהממות שבנה עם אלולה. לי זה בטח לא הפריע... (ולהבא: ברור שדבק 3 שניות ולא דבק פלסטי).

ככה זה נראה לביקורת עבודות ראשונה. הוספנו את הכיתוב "הצל את הברווזונים" ונתנו לטבע לעשות את שלו.
בשלב זה את כבר מבינה שעיקר העבודה שלי היתה לצייר את הכלבלבים האלה, ואולי טיפה לחשוב וכמה הקשות טלפון לאמזון. אבל רוב הזמן הייתי בפוזיציה הזו:

מה שמביא אותנו לתחנה השלישית של סקיי, יצוג פמינסטי סמלי וורוד מאוד, כלבת הצלה אוירית.
אני מודה, כאן התרוקן לי המוח.
אז בחרנו לה תחנה של "הצמד את התג"...
סקוצ' על התליון שלה, סקוצ' על הציור ובנדנה שאלה בחרה (עם דגל ישראל?!).
הילדים בעיניים מכוסות היו צריכים להצמיד לכלבלבה את התג שלה.
לכל מפקח-על-תחנה נתתי מדבקות (של הכלבים, וואללה נמאס מהם כבר) לחלק לכל, ואלה גם עשתה קעקועים באיזשהו שלב, כי הזמנתי בטעות גם קעקועים. יש לי עוד איזה 100 אם מישהו צריך. מישהי?


התחנה האחרונה היא של מרשל, כלב כיבוי האש, שקיבל משחק קליעה למטרה שראיתי בפינטרסט וקצת שנמכתי - במקור זורקםי בלוני מים על החלונות ה"בוערים". אני הסתפקתי בכדורי פלסטיק כחולים שיש כאן בבית עוד מלפני 5 שנים, כשהיתה לנו בריכת כדורים. והיינו צעירים וטיפשים. יותר. בריכת כדורים נו, באמת. כל היום רק אספתי אותם.
יתכן ותלינו אותו קצת גבוה מדי...

ןאז היה אוכל.
לא המון כי אנחנו באמריקה, ולא מעט כי היו חברים ישראליים. אבל נאמנים ל'בלי ממתקים' שלנו.
ירקות, פיתה עם חומוס וכאלה.
במשך כל המן הקפדנו לשמח את ההורים בסנגריה מחוזקת ובירות. זה היה צעד נבון ששמר גם על השפיות והפרספקטיבה שלנו. והיא תדרש ממש עוד מעט.. ספוילר: תכף מגיע משבר.
 נטע התעקש על פירות ושיפודי פירות בצבעי הקשת, שלא טרחנו לצלם
לשמחתי קטיה החברה הצלמת שלנו כן צילמה. את רוב התמונות כאן. מזל.

ואז, בערך שעה אחרי שהמסיבה התחילה, התכנסנו כולנו בסטודיו ליצירה.
זה הזמן לספר שנטע מבלה מחצית משעותיו ככלב. יכול להיות שזה קשור לטראומה שעשינו לו במעבר, אבל זה המצב. לכן גם מובן למה כ"כ שמחתי שלמשך שעה אחת לפחות עוד ילדים יהיו כלבים.
כשהוא לא כלב הוא "מטפל בכלבים" ולוקח איתו לכל מקום כמעט בובות של חיות. זה הילד הראשון שלי שבכלל מתעסק בבובות של חיות. תכלס זה ממש מתוק.
 אז הזמנו (נכון! מאמזון!) בובות כלבים קטנות, ואורי ואני הכנו להן מיני מלונות מקופסאות של TAKE AWAY

 ערב זוגי בסימן כמות ולא איכות:

והזמנתי את נטע לחלק...


נטע חילק לכולם את הכלבים בשמחה רבה והתרגשות עצומה


הפעילות הראשונה היתה הכנת קולרים לכלבים, הילדים בחרו שמות לכלבים שלהם, והשחילו חרוזי אותיות על מנקה מקטרות. לא הייתי בטוחה שהם יצליחו אבל זה דווקא איתגר אותם ורוב ההורים נדחפו להם לעזרה (-:


מי שכח שאנחנו מהגן של המונטיסיורי? להשחיל זה השם השני שלנו.

ובשלב השני הם עברו לקשט את המלונות, בעיקר במדבקות בצורת עצמות נוצצות שמצאתי בחנות של הבדולר (הלוואין מתקרב..מדבקות של עצמות וגולגלות שאת הגולגלות העפתי.. ישר לדור.) ומדבקות של אותיות.



הצליח לי מעל המצופה (במדבקות)
דור וחברה בני 10 התלהבו באותה מידה כמו גוני בת השנה וחצי. ולכולם היו עכשיו כלבלבים ומלונות, אוזניים ואפים שחורים ולא נותר אלא להביא את העוגה והקאפקייקס (הטבעוני) ו..
אז אורי החליט להביא את העוגה.
עליתי הביתה כי נזכרתי ששכחנו מצית לנרות.
מצאתי אותו עומד בכניסה למטבח, חוסם לי את המעבר וממלמל: אני ממש ממש ממש מצטער.
ואז כאילו החיים במצלמת קולנוע... הוא זז הצידה באיטיות ואני ראיתי את כל העוגה מרוחה על הרצפה.
נשבעת.
לא הייתי ממציאה עליו ככה.
נדרשו ממני קופסאת ציפוי מוכן והרבה אהבת אמת (שלא היתה לי בקופסא לצערי) ואחרי חמש דקות ירדנו למטה.
זה לא שלא היה משבר אבל אחרי 3 כוסות סנגריה דברים נראו לי רגועים יותר.
בפעם הבאה, למדתי, מצלמים את העוגה לפני.
הבענו משאלות ושנהיה בריאים ושמחים.
היו גם עוגיות בצורת עצמות שהילדים שלי הכינו וארזו בכוסות של הסדרה אבל רק בגלל שרציתי שהם יעשו בעצמם חלק מהדברים ו"ירוויחו" את המתנות... 

עבדו קשה בלילה שלפני. אבל היה להם שווה.


ובינתיים השארנו את התחנות בחצר. עד שיתחיל החורף, הסתיו כאן כבר כיסה את הרוב בעלי שלכת. איזה כייף.
שנה טובה, שנעז ונצליח, וקצת אלכוהול לא יזיק.
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שני, 29 במאי 2017

תקועה בסינק

"תשימי בסינק!" הוא צועק על אחותו הגדולה, ואני ממהרת לתקן - בכיור, בכיור, תניחי בבקשה בכיור - אבל משועשעת מאוד מהבלאגן הדו לשוני החוגג. לרוב זה רק "אז זה למה.." בתחילת כל משפט - כתרגום ישיר לthats why, ומילים מעולם ביה"ס - רגע אני אביא את הpencil וכאלה. ואני מתקנת והם מלהטטים בלשונות.
בינתיים קיבלתי גם מחמאות על ה"קונסטרקשיין" של פרופס שהכנו להצגת סוף השנה (וואו אמא, הקונסטרקשיין ממש טוב) ושיבושי מילים מתוקים בעברית - דור היה חולה וביקש (מאורי כמובן, אני לא נסמכת בתרופות) "מרככי כאבים". גאוני לא? לרכך את הכאב. אני מקפידה להמשיך לא לרשום את הפנינים האלו, אם הייתי מטומטת בילד הראשון שלפחות אהיה עקבית בכל השלושה שאחריו. שוויון לכל.
אבל נחזור לסינק, שהנו הכיור, שאיתו אני בסוף נשארת. בעצם שני כיורים יש כאן. זה לא משנה אגב.
אני מנסה לאתגר את עצמי במשימות שונות כמו - האם אצליח להשאיר את כל הכלים בכיור אחד? והשני יהיה לשטיפה (כמו שחמותי הורתה לי) - לא, לא אצליח. והשבוע אפילו צעדתי (פיזית, זזתי ממש) להביא סרגל למדוד את גובה הערימה בכיור. עם שש נפשות אוכלות, גוני ואני שמלכלכות כלים גם בצהריים ואורי שמגיע פעמיים בשבוע לאכול איתנו בצהריים (חמסה עליו, איזה כייף זה ארוחת צהריים סתם ככה באמצע השבוע, אמריקה!) הכלים כאן נערמים מהר.
מזל שהילדים שלי מפנים את המדיח. חמסה גם עליהם.
בכל מקרה, החיים בכיור הובילו אותי לחשיבה על החלפת גלויות אליה נרשמתי בתקווה לזוז מהכיור.
בסידור המדיח הלילה ניסיתי לחשוב על רעיון שיפתה אותי גם לגשת ולהכין את הגלויות האלה. 
פתאום חמש גלויות נראו לי הרבה, אז תהיתי מה יקרה אם אכין סדרה של גלויות שמתכתבת לא רק בויזואליה אלא ממש מספרת סיפור? דמיינתי לעצמי איך אחרי מותי (מוות הירואי, נניח טביעה בצבעי אקריליק שהתייבשו) יפגשו במקרה באיזו סדנא כל מקבלות הגלויות וכמובן ששמי יעלה והן יגלו שהן, הן חמישתן קיבלו ממני באותה החלפה גלויות. מייד הן יתאספו ויציגו את הגלויות (אותן הן שמרו כל השנים האלו בקפידה) ומייד יתגלה מסר עמוק שרק נשים מבינות.

סיימתי לסדר את המדיח והחלטתי שסיפור בהמשכים יתכן ולא יהיה מובן בהווה, וגם שאין לי מסר עמוק.
אז החלטתי למות בשיבה טובה וללא כאבים. עם הרבה קילומטראז' בכיור.
אבל את הגלויה הראשונה הקדשתי לסיפור חיי...
(-:


איירתי את הכלים ואפילו צבעתי קצת. ובעיקר סופסוף גזרתי מתוך ספר מרוט ששמרתי עשרות שנים בשביל להשתמש בו בדיוק כך אבל לא הצלחתי עד עכשיו..
אז בשאר הגלויות המשכתי להשתמש קצת בספר, להטמין נרטיבים..:

ועוד אחת על בסיס גלוית פרסומת:

ואז עברתי להשתמש בגזירות מתוך עיתוני "הארץ שלנו" שהצילה עבורי הספרנית של המושב (אפילו שסיפרתי שאגזור ואפילו שהיא קצת הזדעזעה), ומצאתי כמה סיפורים שממש הצחיקו אותי..

וחיברתי קצת כותרות לתמונות מכל מיני מקומות

ולפעמים פשוט mix של הכל יחד

וככה שלחתי אותן לקצוות תבל, ובעיקר לישראל, בתקווה שימצאו חיוך גם שם, ולמסרים עוד יהיה זמן בפעם אחרת.




















אבל את זו, זו שבגללה הכל התחיל, זו שמזכירה לי שהכי חשוב שליד הכלים בכיור יעמדו גם המכחולים ששטפתי.. 
זו נשארת אצלי (-:
נשיקות וחג שמח
בעיקר פורמת

יום ראשון, 26 במרץ 2017

פורמת באינצ'ים חלק ב

תודה על התגובות שלכן - אין ספק שהפוסט הזה הונע מכוחן. 
היה לי נעים לדעת שאכפת ושאיך אומרים כאן אצלנו?
 You feel so strongly about it... שזו תגובה אמריקאית קרירה ל: וואללה? עד כדי כך?
אבל ברור שברור... פרמתי. 

והאמת שהיה משהו כל כך מנחם בפרימה הזו, שהיתה כנראה באמת אחת היותר רציניות שלי - ככה אני - מאתגרת את עצמי יום יום... תודה רבה רבה על התגובות אבל בסופו של יום הגיע הלילה ולא הצלחתי לישון עם הקווילט הזה.
טוב, זה שגוני עדיין מתעוררת פעמיים בלילה ונטע בא "לעשות לך נעים בגב גל" לא תלוי רק באשמת השמיכה, אבל עדיין, נאמנה לעצמי, פרמתי.
יש משהו מונטני בפרימה. 
כמובן שהעובדה שקיבלתי את הרגל ההולכת לתפירת הקווילט הנעימה את הפרימה עוד יותר.
בכל מקרה מפה לשם ותוך לילה אחד ארוך הקווילט חובר לו שנית. 

עדיין קמוט, אבל במידה מכרבלת,עדיין מוזר אבל התרגלתי...
בהזדמנות זו כבר הוספתי לנטע עוד כמה חיות חביבות להנעים את שנתו.

ופה ושם הוספתי כמה תכים של רקמה שקצת איחדו את כל המישמש הבלתי אפשרי הזה ל..לכדי משהו.

חמידות או מה?

ורק חוב קטן לתגובה המהממת של שרה... קווילט זה לא פרקטי? קווילט זה הכי פרקטי! כל כך הרבה עבודה מושקעת בכל פרוייקט הכי קטן.. לפחות שישתמשו בו ועוד למטרה מבורכת -אם לא קדושה- כמו שינה (-: ודווקא ככל שמכבסים הקווילט נהיה יותר רך ונעים לטעמי..  ז"ת אני מודה שלא צריך המון... אבל הספקתי להכין די הרבה שמיכות ותכלס עד עכשיו נשאר אצלי רק קווילט אחד קטן. קווילט שאריות בדים שהכנתי לנטע כשנולד, ועכשיו גוני חורשת עליו... 
(להלן קולאז' תמונות מהנייד שמצאתי אותו מבצבץ בהן מהחצי שנה האחרונה (-: )

מממ... נראה שבעצם היא כן ישנה, אני יודעת, אבל בעצם רוב התמונות שלה הן מתנומת הצהריים של 20 הדקות. 
עם הקווילט, בעגלול.
בשאר הזמן היא זזה מהר מדי למצלמת הטלפון שלי...

אז מעכשיו אולי כבר קווילט זה לא פרקטי אצלנו. שניים זה מספיק.
למרות שהקווילט המעניין הזה (הגדרה מושלמת - תודה כספית) הוציא מאלולה את התגובה הנלהבת: 
אם את רוצה אני מסכימה שתכיני לי גם שמיכה. 
יפה מצידה, נכון? אני כנראה אמשיך לבקש את התגובות שלכן לחום ועידוד, עם התגובות בבית עוד קשה לי.
בשורה התחתונה, נטע מבחינתי תפור וגמור.
עם שמיכת החיות שלו והפליז הכתום הזוהר איתו הוא מטייל ברחבי המיד ווסט, הילד מסודר.

ביומולדת 3 שלו, בגן החדש השנה, הורשנו להביא רק פירות.
ואם אנחנו מאוד רוצים - אפשר לתרום בשם ילד היומולדת ספר.
שזה אומר לגשת למזכירות ולבחור מתוך הספרים שנבחרו מראש, ספר שנרצה לשלם עבורו ולהביא כמתנה לגן ביום ההולדת. מכיוון שממש לא הכרתי את הספרים בארגז, בחרתי את הספר brown bear של אריק קרל, שאצלנו אהוב בתור הזחל הרעב. 

(תנו כבוד לקערת הפירות!)
הספר הפך לכזה להיט אצל נטע, שקניתי מייד עותק הביתה (באמזון כמובן, בדולר פחות..) וכשהוא המשיך לשלוט כאן החלטתי להכין לו פליז עם אפיקציה של הדוב האהוב. 
מיותר לציין שרק אחרי שסיימתי לגזור, להדביק בפליזלין, לתפור ולרקום גיליתי שיש בד עם הציורים של הספר? מיותר לגמרי. ברור שברור.
המטרה האמיתית היתה שתהיה לו מוטיבציה להסתובב עם פליז בצבע כתום זוהר, שיבלוט לי בכל מקום. גם הוא זז מהר מדי.
המטרה הושגה.
זהו, מעריכה את העובדה שנשארת עד הסוף, ועוד בשני חלקים!
ומעכשיו נותנת למכונה לנוח - יש לי צלחת פסח על הראש, סדר ראשון בלי אמא.. סדר ראשון בלי כלים... בהצלחה לכולנו.
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שבת, 18 במרץ 2017

על נס הנציונאל (או: פורמת באינצ'ים)

חג קווילט נציונאלי שמח! השבת השלישית של מרץ היא הNational quilt day 
ואני מחבבת מועדים שנקבעים לפי סופי שבוע.


לכבוד האירוע המרגש והחגיגי, ולכבוד העובדה שניסיתי למצוא בגדים ישנים של לולה באחד הארגזים ובמקום מצאתי ריבועי בדים שתכננתי לתפור מהם קווילט לדור לפני... לפני 6 שנים(!), החלטתי להתיישב חדורת מוטיבציה, מלאת תקווה, עם אש בעיניים - בקיצור, להתיישב ולסיים את הקווילט.
(זה סיפור עצוב - אני רק מזהירה - שהוא עצוב גם למי שלא תופרת - שלא תגידי שלא הזהרתי - ואין לו סוף טוב גם.)
פרשתי את ריבועי הבדים על קרש הגיהוץ (כבר עצוב) ונחרדתי מהמראה שנגלה - ריבועים ריבועים של שילובי בדים כה מכוערים - בדים יפייפים אבל ביחד - אוי. מה חשבתי??

ואז ברגע של הארה ראיתי נמר על הקווילט (קטע הוליוודי משהו), ממש ראיתי אותו בדיוק איך הוא מודפס על הבד ומה אני רוקמת עליו בשביל שישתלב עם הבדים המאוד לא מתאימים, ולא נותרה ברירה אלא לפסוע לתוך היכל האימה הפיננסי - חנות הבדים המאוד גדולה ומאוד מאוד מפוארת בפרבר המשעמם שלי.
למגינת ליבם של דורדור ואלה שחוגגים את האביב בחופשה, הם נאלצו לבוא איתי, לטפס על הגלילים המסודרים, למשוך, להחזיר, לסחוב ובאופן כללי עמדו בזה בגבורה, ואיתם גוני שתקעתי במנשא אחרי שהעיפה מהמדפים את כל הגזרות ושמחה שהיא מקבלת מוצץ סתם כך באמצע היום. ניחא.
דווקא מצאתי הרבה נמרים, הנמר הוא סמל של אחת הקבוצות באיזה ספורט אמריקאי שעדיין לא פענחתי, אבל זה לא היה הנמר שלי.


אז התפשרתי על שועל.

כמובן שהוא היה תקוע עמוק בתוך דוגמת הבד ואילץ אותי לקנות חצי יארד שלא רציתי אבל כולי כבר הייתי במשימת ההצלה של הקווילט הכעור.
וכן, היה יותר פשוט וזול לתפור טופ חדש. אבל הייתי במשימה. 











ואז נזכרתי שצריך לקנות גם מילוי ובד אחורי ובד לבינדינג ו.. דור ניסה בכוחות אחרונים למלמל "אמא, באמת את צריכה עוד בד?" אבל כבר לא שמעתי. נו, הייתי במשימה.

ואז שמתי את השועל ושאר הבדים היפים והחדשים על הריבועים. ולא, זה עדיין היה נורא.
החלטתי שאני פורמת את כל הריבועים עם הבדים הכחולים הלא קשורים, אבל כבר הגיע הבוקר ונטע פסע (על הקווילט) והכריז שזה כל כך cool ושמח שזו תהיה השמיכה שלו. אז זו תהיה השמיכה שלו. כמובן שהוא אהב במיוחד את בד העיגולים הכחולים הלא קשור.
החלטתי לרכז את כל הגועל בחלק התחתון של הקווילט שלפחות יהיה חצי יפה.
ואז הבנתי שהריבועים לא באותו גודל. בכלל.

כלומר הם היו פעם באותו גודל אבל אז הפכתי חצי מהם לריבועים של טכניקה שנקראת flagstone  blocksאבל משום מה לא את כולם. אולי תכננתי להמשיך? אולי חשבתי שיהיה מגניב לשלב? אולי לא חשבתי? מה קרה שם לפני 6 שנים, לא ברור...
אני המשכתי. כי אני במשימה. 

זה יהיה קווילט חלופי.
(לעצמי, כן?)
נעשה ריבועים משתלבים שפשוט לא יהיו פינות שמתחברות יפה (ולא משנה שזו מהות שמיכת הטלאים - החיבורים...). אני במשימה לסיים את הקווילט הזה.
ואז גיליתי שהסכין גלגלת שלי לא חותך.
התחלתי לגזור במספרים.
כראשונת הקווילטריות! אמרתי לעצמי, אין נכון וסמלי יותר מאשר לעבוד בטכניקה מסורתית לקראת יום חג הנציונאל!
דיברתי לעצמי הרבה השבוע.
ואז ...



טוב, ואז כל דבר, אבל ממש כל דבר קרה רע. ורע ז"ת שאי אפשר להגיד - היי זה רק שיפר בסוף! כי תכל'ס לגזור במספריים זה עקום, הריבועים הכעורים שגם לא מתחברים זה הכי עקום וכשלא הצלחתי לפתוח את קופסת המחטים (כי בלילה של כזו קארמה לא לוקחים סיכון ומתחילים עם מחט חדשה) וכשכל המחטים עפו לכל הכיוונים, אבל כולן נחתו בעמידה ישר לתוך הפרקט... טוב אז, אז כבר הבנתי שאין מה להלחם. 
קווילט לא יהיה פה.







אבל אני הייתי במשימה... אז המשכתי...
מפה לשם איכשהו הגעתי לשלב התיפורים (הדוגמא התפורה שמחברת את כל השכבות בקווילט) - ולהבין שזו מכונה חדשה ואין לי רגל מתאימה.
השבירה היתה קשה ודי התרסקתי, אבל הי! אני במשימה וכו וכו.
תפרתי את כל הגועל נפש עם רגל רגילה והכל - כצפוי - יצא איום ונורא.
ככה אני במשימה כנראה.
לא הצלחתי להביא את עצמי לחתוך בד לבינדינג (הסיום של השמיכה) מה גם שידעתי שאין סיכוי לתפור אותו כמו שצריך ולכן החלפתי משימה.

פתחתי את הנייד והזמנתי מאמזון אהובי "רגל הולכת" לתפירת קווילט.
המשימה בוצעה בהצלחה.

הגיע הבוקר והילדים שכנראה היו חצי עיוורים מקורי שינה התלהבו מהשמיכה הלא גמורה ונטע כצפוי התרגש מהשועל וצחק מהפינגווין (זה מצחיק אותי גל! - הוא לא קורא לי אמא. לפוסט אחר).


אז צילמתי שתיהיה מזכרת. אבל תקריבים ובלי צד אחורי.


וכהרגלי - כשאני מרגישה רע עם עצמי - אני פשוט הולכת לראות כאלו שעושות דברים מדהימים בכדי שיהיה לי תירוץ להרגיש ממש חרא.
אז חגגנו את המשך יום הנאציונל בתערוכה חמודה של גילדת הקווילט המקומית - חוויה אנתרפלוגית מעניינת, לא רק הקווילטים עצמם, כל האירוע, ההגרלות, הדמויות...

הילדים היו סקרניים וביקורתיים (עכשיו כשאני כותבת אני ממש גאה - אלו ערכים שאני רוצה להנחיל, ולא דבקות במשימה נניח) והצליחו להתנהג יפה בעיקר כי ניתנה לנו הזכות להצביע בתחרות הקווילט האהוב והם הרגישו חשובים כשופטי התחרות.

אני הצבעתי לשמיכה המרגשת הזו שהתחילה איזו דודה לפני עשרות שנים והאחיינית שלה סיימה, הכל רקום ביד כמובן...

ונטע, טוב, הוא מצא ג'ירף.


אז עכשיו אני צריכה דעה כנה.

אני יודעת איך קוראים לבלוג שלי, אבל...
להיות הראשונה שפורמת קווילט שלם? 

נשיקות,
בעיקר פורמת