יום שני, 16 ביולי 2018

אומץ (אני וקרושה)

הסברתי לנטע שאומץ זה כשעושים משהו שמפחדים ממנו.
אני מפחדת מקרושה. גם מסריגה ומכל מה שכרוך במסרגה אבל קרושה זה הנמסיס שלי.
לא שאני נתקלת בצורך להתמודד עם הפחד הזה -היינו להיות אמיצה - על בסיס יומיומי, אבל מי שמכירה אותי מהבלוג הזה יודעת עד כמה הפחד חמור. משתק.
יש כאן לפחות קוראת אחת שניסתה בעבר ללמד אותי והבינה עד כמה סתומה (ואני לא משתמשת במילה הזו בקלות) אני כשזה מגיע למסרגות וחוטי צמר. את הערב שהעברתי בסדנה למתחילות, כשסביבי חבורת נשים נחמדות שמול עיני לומדות לקרוש להנאתן (!) ובסוף הערב את עצמי עם חוט מדובלל ביד... אני לא שוכחת (-: ושלא יהיו אי הבנות, כאן זה לא מקרה של מורה טוב או לא. אין איך להפוך את הדברים - זו אני והמסרגה. שנים.
בכל מקרה סוגיית הקרושה חזרה אלי כשנודע לי שלאח שלי נולדה בת ושאפגוש אותה בביקור בארץ.
רציתי להכין לה שמיכה (האחיות הבוגרות שלה קיבלו ממני שמיכות טלאים), פשוטה ומתוקה, רכה כזו ועם גימור של קרושה. ככה רציתי.

אני צריכה רגע לעצור ולספר סיפור קטן על תומר.
כשתומר היה בתיכון ואני ממש אחרי הצבא, הוא החליט שהוא ימכור ספריי קצף ביום העצמאות בעיר (אז זה לא היה כזה אישיו, אז נחליק על העניין). אני אמרתי לו שאין לו סיכוי, שזה לא רווחי, שהוא יבזבז את כל הערב וסתם יריב עם אנשים ולמה בכלל להכנס לזה ובכלל הייתי די מתנשאת כמו שאז ידעתי להיות ממש טוב.
ותומר נסע וקנה מה שקנה ויצא לעיר בערב יום העצמאות. כי תמיד הוא עשה מה שהוא רצה ולא הקשיב לי.
אורי ואני כבר היינו יחד ובגלל שהיינו זוג צעיר היינו יושבים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה (-: ובשעה 3 בלילה בערך, דלת הבית של ההורים נפתחה ותומר נכנס. אנחנו ישבנו במטבח והוא ניגש אלי, נתן לי נשיקה, הטיח את היד על השולחן וכשהמטבעות מצלצלים ואמר: את כל ההון שלי אני נותן לך אחותי, 4.70 ש"ח.
וזה מאוד הצחיק אותו ואותי.
וזה היה מקסים כי הוא באמת עשה מה שהוא רוצה וידע להודות שזו היתה שטות אבל בדרך כזו מתוקה ומצחיקה...
בכל מקרה, תומר לא קורא את הבלוג שלי כי הוא חזר בתשובה - ובתוך המשפט הזה אפשר לקרוא את כל הקושי והמורכבות והכאב שלי והשמחה שלו. והלוואי והוא היה בא ונותן לי נשיקה ומטיח משהו בשולחן, והיינו צוחקים על השנים האחרונות האלו ומודים בטעות. אבל זה לא יקרה. ואנחנו עדיין אוהבים אבל בכלל לא בקשר. למעט מחוות סמליות.
למשל כשנולדת לו בת.
אז ברור לי שהוא לא יכול להבין וגם לא סיפרתי לו מה זה אומר, כשהחלטתי שאני מכינה לה שמיכה עם קרושה, אבל כבר הבנתי שלי זה מספיק לדעת.
נותרה רק הבעיה הקטנה של להתמודד עם הפחד, ליצור, להשלים עם מה שיוצא, נו - ליצור.
 ואז מיה נכנסה לתמונה.
כמו סחורת סמים ממולחת או יותר נכון כמו מי שהספיקה בזמן קצר אבל עמוס - כמו שיחסים ברילוקיישן נבנים - להכיר אותי, היא פנתה לצד הויזואלי הממשש שלי. בהתחלה היא הביאה בדי פלנל רכים כאלו ורק ביקשה שאתפור מהם את בסיס השמיכה. ואז היא הביאה איתה צמר ונתנה לי מתנה מסרגה. אחת. אבל מאוד מפחידה בעיני.
ואז היא רק הראתה לי איך וכשכבר הייתי עם דמעות והזעתי (בכל זאת פלנל וצמר..) היא העלימה את החומרים וחזרה למחרת עם שמיכה גמורה.
'יצא לנו מוצלח, לא?' מאוד מותאם לגיל שנתיים או לי מול קרושה (-:


בואי, נקפוץ בוקר לג'ואן ותראי אם יש משהו שמתחשק לך.
עכשיו ג'ואן, כמו מייקלס וחנויות יצירה עמוסות כל טוב כאן באמריקה - באמת הדבר היחיד שיש לי להגיד עליהן זה: למה אין כאן סניף של סטארבקס שאוכל להשאר איתכם לנצח?
ברור שבאתי.
ברור שמצאתי משהו שהתחשק לי.
וקרשתי.
כמו איש הגשם, תוך כדי דיבור בקול רם, לעצמי, לא מוסחת, נשמעת לגמרי על הרצף, בריכוז לא אופייני (נכנסת, מוציאה, מעלה אחד, חוזרת אחורה, נכסת שניים, מעלה אחד נכנסת שניים...) רק שלדסטין הופמן בטח היה יוצא קרושה מושלם.
לי לא.
כמובן שהיו משברים, את השמיכות כאן לקחו לי כמה חודשים טובים להבין ולסיים, ברור לא?
ועם הסובלנות וההכלה היתה כאן יד קשה ולא מתפשרת בלימוד.
ברגע שסיימתי את השמיכה הראשונה (טוב, לא סיימתי כי לא הבנתי איך מסיימים, בעולם שלי חוט שלא קשור נפרם) מיה הגיעה לביקורת.
צריך לפרום.
תפרמי, שחררתי בנדיבות את כל הזמן הפנוי שלי מהיממה האחרונה.
והיא פרמה. הכל.
אבל גם היא מלמלה תוך כדי... זה היה משהו בסגנון: מה קורה פה.. קשרת את החוטים?..מה עשית כאן?.. פשוט בשלב מסויים החלטתי שמה שחשוב זה הקצב והחזרתיות ופחות נצמדתי להוראה אחת - אני רוצה לחשוב על זה כהמצאת פאטרן חדש משלי - אבל העולם כבר לא יכיר אותו כי הוא פרום (-: וגם לא הבנתי את הקטע של להשתמש בצמר בלי הפסקה וכל פעם שהסתבכתי פשוט גזרתי, עשיתי קשר והתחלתי מחדש. קונספט מקורי, זכרי איפה ראית את זה בפעם הראשונה!
אני יודעת את שם הבלוג שלי. אבל הוא נכתב על פרימה של תפירה. ועולם הסריגה-קרושה זה וואו! כשזה מגיע לפרימות, כך כך קל לפרום - פשוט מושכים בחוט וזהו! הייתי נפעמת מהגילוי, התחלתי לפרום בהנאה רבה יותר (ובקצב מסחרר יותר) משממש יצרתי משהו בעצם.
וגם נטע, יש לציין גילה שאפשר פשוט למשוך בחוט- אבל הוא גם גילה שזה יוצר תגובות מאוד קשות מאמא שלו.


שמיכות נחמדות ממש. 
אבל ביננו, יותר נהנתי לצלם אותן (-:


בקיצור, תומר קיבל שמיכה, אשתו התמוגגה, הוא מישש אותה ואני מהרתי לומר שזה 100% כותנה גם הבד וגם החוטים, ולא ערבבתי אריגים ושמתי יד על אורי שירגע ושמחתי שאני לא מתרגשת.
כי אני, אני! קרשתי.

פחות נמסיס ברשימה, הרבה יותר הערכה למי שממש עוסקת בזה, חברות יותר חזקה - בכל זאת חשפתי בפניה את הצד הכי חלש ועלוב שלי, חוויה של אומץ וארבע שמיכות משלי - כי לא סופרים את השתיים המושלמות שעשינו "יחד" (-:
ונשבעת שיש לי אפילו אחת נוספת, בצבעים רכים כאלו של אפור וצהוב בהיר ושמנת... והיא מתגבשת בדקות פנויות ככה בין לבין.

פשוט כי יש לי עוד אח בהריון (-:
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום חמישי, 5 ביולי 2018

יצירה מחוץ לשגרה

בחודש האחרון אני מצליחה לעשות יותר. אין ספק שהכנסת הכתיבה בבלוג והיצירה לשם שמחת החיים כחלק מהיומיום גורמים לי להספיק יותר, מצמיחים רעיונות חדשים שמצידם גוררים עוד עשייה וכן הלאה. חיובי בסך הכל (-:
לפני שבוע יצאנו לקמפינג ארוך בהרי הסמוקי הלוא הם: The Great Smoky Mountains והתלבטתי איך אני ממשיכה גם מחוץ לשגרה עם עשייה יצירתית מעבר למה אוכלים, ואיך לגרום באופן יצירתי לגוני לטייל בעצמה ולא במנשא.
ואז נזכרתי שבעצם אני תמיד עושה את זה.. ז"ת לא מצליחה לשכנע את גוני אבל מצליחה לשלב גם בטיולים שלנו (בעיקר אלו הארוכים) גם קצת ציורים ורשמים דרך היד ולא רק דרך העיניים.
אז חשבתי שכדאי שארשום את שלושת הטריקים - שיכולים לעבוד בכל הגילאים, גם בגילאים הקשים יותר ליצירה ספונטנית (כאילו, 40+...) וגם לילדים. שלושת המנצחים שלי, שעוזרים לשמור על הטיול חי בזכרון גם הרבה אחרי, ומאוד זויות ראייה - ולא רק מזוית האמא, שברור שהיא זו שקובעת אבל לא תמיד הכי מעניינת בפרספקטיבה של שנים אחורה (-:

1. המיידי:
הכי פשוט להכנה ועובד מעולה בעיני לכל הגילאים: ספר יומן מוכן. עוד נגיע במס' 2 ליומן של "ממש" אבל הספרים האלה מגניבים לגמרי ועושים חשק לכתוב ולשרבט בהם.
יש כל מיני סוגים וז'אנרים, אני קניתי לפני שנתיים את הספר הזה:

כשהטרנד רק התחיל לפני כמה שנים טובות, הספרים האלו היו מאוד פופולארים, והרעיון בספרים מהסוג הזה הוא באמת להשתחרר ופשוט לכתוב וליצור בכל יום עמוד. בכל דף יש משימה קלילה יותר או פחות כדוגמת: תאר יומולדת מהילדות או משהו יותר "יצירתי" כמשימת שרבוט/איור. אני אישית פחות התחברתי לזה כאקט אישי אבל מצאתי שזה נהדר כהפעלה משפחתית בנסיעות ארוכות, שיכולה להיות גם משותפת וגם אישית. הנה דוגמא מהשבוע:
ביום הראשון הגענו ל- Mammoth Cave שהיא מערת הנטיפים הגדולה בארה"ב. ממש קרוב הביתה, רק 5 שעות נסיעה... אז בלילה (בבקתה עם אור, התפנקנו בלילה הראשון) שכבר בקושי יכולנו לסבול האחד את השני פתחתי לנטע את היומן בדף שכותרתו היתה:
What are you searching for?
הוא בחר לצייר עם עט שחור ואח"כ לעבוד עם צבעי המים (קיט קטנטן אבל איכותי שהולך איתי כבר 30 שנה), צבעי מים זו תוספת מעולה לערכת הדרך כי הקטנים ממש אוהבים להתנסות בהם וזה מרגש אותם הרבה יותר מעפרון או עט.
אז מה הוא חיפש באותו הלילה?
ברור שגחליליות...וגם מצא.
אני מניחה שבספר התכוונו למשהו פנימי יותר אבל זה היה כל כך מתוק בעיני שהוא ענה על השאלה (שהקראתי לו כמובן) בצורה פשוט מילולית.


הספרים האלו מוצלחים גם לנסיעות, לנו קשה לשחק משהו שישמור גם מתבגר בן 11 וגם פעוטה בת שנתיים בעניין משותף, אז אני בוחרת דף עם שאלה כללית בחלק הראשון של הטיול, ורושמת את התשובות של כולם, זה כמו טיזר נחמד (-: לאט לאט  אני רואה שדפים נוספים מתמלאים במהלך הטיול... בכל מקרה אני פשוט שונאת את רוב משחקי הנסיעות שהילדים שלי אוהבים (בסדר, אתה רואה משהו צהוב בעינך הקטנה... פשוט תשפשף את זה החוצה...) אז זה יופי של פתרון.
זה ואייפד.

2. היצירתי:
היומן היצירתי ה"מסורתי" מגניב בעיני בגרסה הזו שלנו, רבת המשתתפים.
לפני כמה שנים אורי קנה את יומן הזה ברומניה ויש לו מנעול ! מבחינת הילדים אמרתי הכל.

כמובן, שאם את ממש רוצה להנות מיומן כזה במשך שנים, כדאי לארוז אותו, לשלוח במכולה לארה"ב, לשכוח ממנו ולגלות אותו מחדש אחרי שלוש שנים ממועד התיעוד האחרון. זה תהליך ארוך אבל אני ממליצה לא לוותר עליו (-:

יש ביומן הזה בעיקר דפים של הילדים וקצת אנקדוטות מצחיקות שאני תעדתי מטיולים:
***
בדרך לתצפית על לבנון: "מי מספר איך הוא מדמיין את לבנון?"
דור: מלא טנקים ובתים ענקיים.
אלה: שדות אורז.
***
כאילו, איזה מזל שישר כתבתי את זה ביומן (-:

וזו למשל כפולה שצוירה אחרי טיול בארבל, נטע בן חצי שנה, אלה 3 ודורדור 6 (אנחנו נוטים להביא את הילדים שלנו לסף היכולת שלהם. צריכה לחשוב על זה עוד.)
מימין דורדור צייר את כולנו (חוץ מנטע שנעלם מהציור במפתיע) מטפסים על ההר, משמאל אלולה ציירה את אותה החוויה: אצלה כל הקטע של הטיפוס מושחר אבל בפסגה בדייקנות רבה לגיל שלוש מופיע האוטוגלידה (-:
אין סיכוי שהייתי מצליחה להעביר את החוויה הזו במילים שלי, נכון?


ומעבר לכייף הדפדוף כל פעם מחדש, זו גם דרך מעולה ליצור קצת מרחב אישי בסוף יום למי שזקוק לו במיוחד.

נניח במקום לזרוק אותו למדורה בלילה השני, הצעתי לנטע שוב את צבעי המים והיומן...
(הגענו לשמורת הסמוקי מאונטיינס כשכל מטרתנו לראות דוב.
אבל ראינו במבי. יש לנו עדר איילים בגינה. אני לא סתם משוויצה, זה נכון.
נטע מאוד התרגש מהבמבי, שלטענת אלה היה יותר דומה לקנגרו מהבמבים שיש לנו בגינה (המכונים "במבות") ואפילו נגש אלינו לאוטו. נטע בטוח שהוא רצה לבוא אליו).
אני הייתי כולי במציאת דוב, לא הייתי מדמיינת אפילו לצייר עכשיו במבי. אבל הוא? תפס את כל סיפור הדוב, רק הפוך!
בקיצור, יומן טיולים, שווה.

3. המתוכנן:
פרוייקט יצירה שמשלימים תוך כדי.
כאן צריך כבר להשקיע מחשבה מראש, אבל הרעיון הוא למצוא משהו שיורכב בשלב מאוחר יותר בבית.


תמיד רציתי לעבוד עם הפיינט צ'יפ האלה ולא היה לי נעים לקחת מחנויות בארץ... אולי בגלל שבארץ היו לי מניפות צבע של כל חברה אז הרגשתי שזו קצת רמאות (-:
כאן כל ביקור בחנות חומרים כזו מסתיים בילדים עם דוגמיות, אז לפחות שננצל אותן (אבל אם לא היה לי במקרה נטע בן ארבע וחצי עם אובססיה לירוקים, הייתי פשוט מכינה ריבועים כאלו מראש).
בשמורה עצמה לא הספקתי ממש, כאמור היינו עסוקים בלהביא את הילדים לסף היכולות (וגם קצת שכחתי שתכננתי לתת להם את הריבועים האלו) ופתאום נגמרו 5 ימים.
בדרך הביתה היינו חייבים לעצור להתרענן ולאכול. מצאנו סכר מדהים ולידו חורשת פיקניקים. סתם, חורשה. הכי סתם. ממש סתם.

וזה לא משנה בכלל (-:

אספנו עלים ועשבים מהדשא ויצרנו תערוכה


ואז הם ציירו בטוש לבן את העלים. 
יש כאן שוב את אפקט ה"חדש" בצורת טוש לבן.
הטוש היה ממש גרוע לילדים קטנים, נשפך/נמרח/הפסיק לעבוד.
וזה לא משנה בכלל (-:

אפשר להחליט שכל אחד מצייר עלה, או שכל אחד מצייר פטריה, או שכל אחד עושה משהו. וזה לא באמת משנה בכלל... כי היופי בעבודה הוא בשימוש במצע אחיד ובצבע זהה לרישומים שונים.

הכי חשוב למסגר מייד.

ולתלות במקום הכי בולט בבית. כדי שנזכור.


וזהו.
אני לוקחת 2 יומנים וקלמר ג'ינס.

דואגת שיהיו בו טוש שחור, עפרונות, צבעי מים וסלוטייפ (להדביק שטויות מהדרך). הכל נכנס בתיק שורש כי בכל זאת אני נשואה לאורי. הכל חייב להכנס בתיק שורש.
שלושה טריקים. מילה חמודה "טריקים".

נשארו עוד 4 שעות נסיעה חזרה הביתה...

ואז באה אלולה, ושולפת מהתרמיל שלה מחברות מביה"ס (כאלו שהיא כתבה בהן כל השנה) וכמה גירים פושטים של קריולה ומציעה לקטנים לצייר לה על המחברות בזמן הנסיעה.
ולאף אחד לא אכפת מהתיק שורש שארזתי.
והיא יכולה לשחק בשקט באייפד.
אז, תכל'ס, זה הטריק שעבד הכי טוב בשבוע הארוך, הקשה, המאתגר (והמדהים) הזה.
לתת לילדים גם קצת חופש מאיתנו. לשחרר אותם לארוז לבד תרמיל גם אם זה מוסיף בלאגן באוטו.
וכנראה שלולה היתה מוסיפה שלאפשר לאחים קטנים לקשקש על משהו שעבדת עליו המון זמן - זה לא תמיד רעיון רע (-:
אבל היא ילדה חכמה שהטעינה כל הלילה, אין לה זמן לדבר איתך בנסיעה.

לחיי הטיולים שבדרך,
נשיקות