יום ראשון, 22 בספטמבר 2019

יומולדת 6 לשימוש חוזר

הנה הוא הגיע, מהר מהצפוי, האירוע הראשון שלנו כאן... לא הלכנו על מקוריות מטורפת או אינסטלציה מרהיבה אבל כן בפעם הראשונה (ואני באמת מתביישת שזו הפעם הראשונה) הצלחנו לחגוג לגמרי אקולוגי ובלי כלי חד פעמי אחד. ואני רוצה להתעכב על זה שנייה כי אני יודעת שזה צעד שכל כך נדרש כבר בחיים שלנו היום ודוווקא בגלל שאני, כבר שנים רבות מאוד אובסיסיבית לנושא, משתמשת בשקיות בד, אוספת זבל בטיולים (גם כזה שהוא לא שלי), לא מעיזה לארח בבית או לטייל עם חד פעמי ובאופן כללי טיפוס די שומר סביבה, אם לא מחשיבים לי את השינועים הימיים והטיסות שביצעתי בשנים האחרונות ושזיהמו את העולם בדלק...
איכשהו כשזה מגיע לימי הולדת הדיפולט שלי היה לקנות צלחות, כוסות, מפיות - ולהתבאס מזה - אבל הנה. עדיין.
אז לפני שנה הורדנו את השימוש בקשיות, טריוויאלי. בהתחלה עוד השתמשנו בקשיות הסילקון מדי פעם ו"סיימנו" את הסטוק שבבית, עד שהבנתי שזה לא יכול לעבוד ככה. אז יש לי ארון עם חד פעמיים שנשארו, אבל החלטתי שצריך להפסיק להנכיח אותם בחיים - גם אם עדיין יש קופסא מלאה. 

 
וככה כל פעם קצת, איפה שאפשר.
הברד בבריכה עדיין מוגש בחד פעמי אבל המוכרת בקיוסק התרגלה שאנחנו מביאים קשים מהבית (ולא, זה לא היה לה פשוט בכלל. והחזרתי כל פעם את הקשים שהגישה לנו למרות שידעתי שהם נזרקים לפח, אבל זה היה עניין של להרגיל את עצמי ואת מי שמסביבי ובלי הרבה דיבורים מטיפים).
ואז הגיעה יומולדת 6 של נטע.
נטע התחיל השנה כיתה א' עם 38 ילדים. מזעזע. אבל לפוסט אחר. בפועל כבר תכף עובר חודש ואני לא מכירה אף אחד מההורים, כמעט אף אחד מהילדים וחמור יותר - גם הוא לא.
ברור היה שנצטרך לארגן יומולדת לכולם, קצת גיבוש ולהבין עם מי בדיוק יש לנו עסק (-:
הבית היפה והמיוחד שלנו לא בנוי להכיל כזו כמות אורחים (בקושי 6 נפשות...) אז פנינו לנחל הצמוד. לשמחתי כבר התארגנתי על שתי חברות (וזהו, נפגשנו והן הוגדרו החברות שלי) כי אני ממש מתקדמת ביחס לשאר המשפחה וקיבלתי מייד פידבק שהמקומיים לא יבינו אם אכתוב נחל ראש פינה ואשלח וייז. צריך להגיד ואדי. קיבלתי.
החלטנו להזמין את כולם ביום שישי מייד אחרי בית ספר לואדי (!) ורגע אחרי הבנו שהזמנו 40 ילדים פלוס אחים פלוס הורים ושאין לנו מושג איך להתמודד עם זה (-:
אבל בישראל שלא כמו בניכר, יש בנות גרעין, יש סבא וסבתא ויש חוסר בושה בלבקש להגיע בשישי בצהריים לצפון. וכך היה.
התחלנו בפיקניק, שטהרתו אוכל שלא מצריך כלים - פיתות, חומוס, פלאפל וירקות חתוכים והבנו שלהתארגן על 40 צלחות פלסטיק זה לא כזה קשה... 3 משפחות סגרו עניין כולל כוסות. מראש הדגשתי שהילדים מתבקשים לבוא עם בקבוקי המים שלהם והכוסות (וגם קצת סכום) היו רק בשביל שכולם יהיו רגועים...
מפיקניק שאיפשר לכולם להתאסף ולגדולים להתפנק על בירה קרה, נעלנו בחזרה נעליים ועלינו קצת בואדי (!) לפינה מוצלת שם פרשנו מחצלות ואורגנו כמה תחנות. אני עדיין בשוק כמה מהר הזמן רץ וכמה רגוע ונחמד היה. ובלי חומרים יקרים, מלכלכים אבל זה גם בגלל שבכיתה א' עוד זורמים עם הפעילויות... נניח חדי קרן היו פחות עובדים לי מעיתונים ישנים שקיבלתי מהסופר.
משתפת במה שעשינו לשימוש חוזר:


1. סירות מנייר עיתון
ישבתי וישבתי וצפיתי לפחות 5 פעמים בסרטון ביו טיוב עד שידעתי בעל פה איך מקפלים מעיתון סירה. מניחה שלאחרים זה יקח פחות זמן...




על מחצלת עם עיתונים, לימדתי כל פעם את מי שהתקבץ, זה לא מאוד פשוט במעגל עם ילדים בני 5-6 אבל הצלחנו. מייד הם נשלחו לנחל לנסות את הסירות ומייד חזרו לבשר שהן שקעו וטבעו (-: 


אבל זה היה ממש כייף לנסות! הבאתי שק איקאה ששימש כ"בית קברות לסירות" ודי הצחיק אותם כך שבסוף היה משעשע גם למי שספינתו טבעה מייד. ולא נשארו עיתונים בנחל. סליחה, בואדי.
והיו את אלו שחזרו להכין שוב. תמיד יש את אלו.


2. פינת יצירה 
מחצלת שתפעלה את עצמה, הכנתי דוגמה והשארתי אותה ליד מערום קרטונים חתוכים (אם יש חומר שיש לנו בשפע כרגע זה קרטונים), סלוטייפ וטושים. הצלחה.
ממש הצלחה.


הדוגמה דיברה את עצמה וראיתי שהרבה ילדים כתבו את השם שלהם מעלים - כי הם כבר יודעים, לא כמו אצלנו בבית...
למי שרוצה לשדרג - הכוונה המקורית היתה ליצור סימניות אבל בריסטולים צריך לקנות וקרטונים למיחזור זה יותר קל.


3. עץ משימות
עצי הזית היפים ממש ביקשו שנשתמש בהם ודור הכין פתקים עם משימות והחביא בחורי העץ, כל ילד בחר משימה וביצע.
כאן קצת חרגתי מהרגלי... לא הייתי בטוחה שדור יצליח להלהיב את כולם ממשימות אז אישרתי שקית טופי לחלוקה למבצעים. בפועל הצטרפו אליו שתי בנות אלופות מהשכבה שלו והם תקתקו שם הכל אבל אני מניחה שהטופי עזר (-:


4. נדנדה על עץ
אילתור של הרגע האחרון: אורי מצא את הנדנדה מהבית באמריקה (זאת אומרת שהוא מצא חבל צהוב עם קשר בקצה) והיא נתלתה על זית שלא ידע מאיפה זה הגיע לו. מבוגרת אחראית ותור של ילדים נלהבים שכאילו לא גדלים עם נדנדות.


5. סלאק ליין - שיווי משקל
אחת הקניות המוצלחות מהיומולדת הקודמת של נטע.  בהעדר דשא ירוק ורך שיבלום נפילות, פרשנו מזרני שטח מתחת. זה גם מאוד התאים לסקאלת הצבעים של היומולדת (הלכנו על "רק לא צבעים טבעיים משתלבים").

 - הכנתי עוד "בינגו" דרך כי חשבתי שאולי יהיה להם קשה להתקדם בואדי (!) וזה יעורר קצת מוטיבציה: כרטיסיות עם 3 דברים שצריך למצוא בדרך (הלכתי על הכי פשוט: פטל קדוש, ענף זית ואבנים) אבל לא היה בזה צורך... לפעם הבאה.

 
שעה עברה חלפה ביעף, הילדים עברו חופשי בין התחנות ואנחנו התאספנו לנעול (שוב) נעליים ולהעלות עוד קצת בואדי (!) לבריכונת בנויה, לטבילה, אבטיח וטקס יומולדת.
כמה פשוט ככה מוצלח, ממש לא סבלתי כמעט בכלל.
נטע היה מאושר ברמה גבוהה מהיומיום הקשוח שלו, האחים שלו התנהגו לא רע ביחס ליומיום האינטנסיבי שלהם ואנחנו הלכנו הביתה לשתות קפה קר עם שאריות עוגה במזגן. ושנ"צ.
ארגז אחד של כלים מלוכלכים שנעלם במדיח, מינימום זבל תודות לחברה עם תרנגולות שאוכלות קליפות ושאריות, וקצת תובנות:
1. ממש לא צריך חד פעמי.
2. בפעם הבאה אזכור לבוא (או לשלוח את מי מטעמי) לקנות אוכל עם קופסאות, החד פעמי היחיד היה של החומוס והפלאפל שקנינו.
3. נרשמו כמה תהיות של ילדים בנוגע לאיפה החטיפים ואם יש מיץ פטל אבל לא ברמה מסכנת חיים.
4. אני לא תמיד צודקת. הנה, אמרתי לאורי שזה אדיוטי לקחת איתנו את המעדר פלסטיק הענק ה"מפנה שלג" לישראל... וטעיתי. יום קודם הוא שימש מעולה כמפנה חרא של פרות. טוב, זו חצי תובנה כי באמת בד"כ אני צודקת.


5. וממש לא צריך חד פעמי.
לא צריך חד פעמי וצריך מאוד להראות את זה. זה אומר שזה בסדר גמור שנשארו חד פעמיים וזה בסדר גמור לאפסן אותם בארון גבוה (אל חשש הם לא יתכלו שם) והתפקיד שלנו הוא להרגיל את הילדים והמשפחה והחברים לדרך יותר טובה. ולא צריך בכלל לדבר את זה (אם כי לכתוב איזה פוסט אולי יעזור?) צריך פשוט לעשות את זה ומי שיוכל ויראה כמה זה באמת פשוט, יקח את העניין הלאה. 



6. ילד בן 12 זה מעולה לסחיבות ציוד.

מבסוטית על עצמי מהר התיישבתי לכתוב, לפני ש"ירד" לי ואפילו חזרתי לפוסט הלידה של נטע להבין שגם יצא לנו לחגוג בדיוק בתאריך, ביום בשבוע ובשעת הלידה שלו. אם רק הייתי מאמינה בסמליות (-;
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שישי, 13 בספטמבר 2019

נשים רוקדות

אני נשבעת בחווה אלברשטיין, ככה אמרתי לריבי. וזה נכון, עומדת במילים. ז"ת לא מאחורי כולן אני מוכנה לעמוד גאה, כי בכל זאת עברו כמה עשורים והשפה שלנו חייבת להשתנות קצת אם נרצה "לדבר" מציאות חדשה, אבל במהות, בבסיס. אני שם. עם חווה.

בתוך כל האינטסיביות המשוגעת של הקיץ והשוק של הנחיתה, חיכיתי לנקודת אור בדמות ההופעה של חווה אלברשטיין ושלומי שבן המוכשר, והצטמררתי והתרגשתי ושרתי (אבל בשקט, בלי לשים לב) ואחר כך נשארתי עם כמה שירים ודווקא המנון הנסיעות שלנו עם הילדים (יש כמה תאמיני או לא חוץ מהשיר של אלזה ב-Frozen) פתאום צרם לי.
כאילו, בנות ארבעים הן מוכרחות לרקוד... למה?



באנה, באנה הבנות..
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
עם הנינים והנכדים
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
שיתפקעו כל הידידים
בנות מאה רוקדות על הבלטה
שהבעל יאזין מלמטה
גם אם בלב י
שנה טיפונת עצב
ברגלים עוד שמור הקצב.

(נשים רוקדות/ חוה אלברשטיין

מילים יורם טהרלב/ לחן משה וילנסקי)


השיר הזה הצחיק אותי שנים, במיוחד כשמלווים את השירה הרועמת באוטו עם 2 רקיעות רגליים בשורה "בנות 100 רוקדות על הבלטה" ומסבירים לילדים מה זה בלטה.

אבל הקיץ כשישבתי נרגשת בהופעה, ככה קצת, קצת קצת הרגשתי שאני מתקוממת מהמילים. למה הן חייבות? משהו מרוח התקופה והידיעה שהשפה שאנחנו מדברים יוצרת מציאות חדשה ממש מול עיננו הופך אותי לרגישה יותר לטקסטים. גם למצחיקים.



שבוע אחרי ההופעה התיישבתי בבית המהמם שהחברים הטובים שלנו השאירו לנו למשמרת במושב, לנסות להכין גלויות כחלק מ"החלפת גלויות" בה כל יוצרת שולחת 5 גלויות (ומקבלת מחמש יוצרות שונות).
בית מהמם מהמם והצלחתי למצוא בו מכחול ודבק פלסטי.
גזרתי קרטונים של קורנפלקס, צבעי מים וטוש שחור דק היו לי בערכת מסעות שלי אז תכלס היה חסר לי רק.. רעיון? ואז הן הגיעו הנשים הלא רוקדות אבל מבסוטיות מהחייים האלה (הגיעו, בואי, חיפשתי תמונות של חברות שלי בנייד..). והפרדוקס הישראלי הזה של כל הקושי והביוקר והעומס והקושי כבר כתבתי? מול התמונות שלהן צוחקות עם בקבוקי בירה ביד - שזה מעניין שהיו לי כמה וכמה תמונות של נשים עם בירה ביד. 

לקחתי את כל הקבלות שהיו לי בארנק (בהתחלה שמרתי אותן כי רציתי להדהים את אורי מחדש במחירים, מסתבר שהוא דווקא יודע) והשתמשתי בהן כרקע. אני ממש אוהבת את הרקעים האלו (-: והתעלפתי מהמחזור, כל הכבוד לי.


למען מי שלא זכרה את השיר, וגם אם את לא בעניין, רק בשביל להתמוגג מהשמלה בהופעה, וטוב, קצת דרמטיות מודעת לעצמה בהגשה של שיר זה תמיד נפלא בעיני:




בתחילת השיר אנחנו בנות עשרים, נדלג על העניין של "בנות עשרים יוצאות בריקוד / כי חתן הן מוכרחות לצוד" כי זו מהות ההסתכלות על פיסת תרבות שאינה עכשווית, לפעמים נעים באי נוחות בכיסא וזוכרים להכניס לקונטקסט וציר זמן (-:

בעיקר הרהרתי כל הזמן בפזמון:

באנה, באנה הבנות
בשמחה וגם בעצב
כך נרקוד לפי הקצב
אם נרצה או לא נרצה
אז תזמורת מוסיקה!
במחול נצא.


אז למה? 

כי נניח אני, שאני אישה ובת ארבעים לא בעניין של לרקוד כרגע.

חיפשתי מה יורם טהרלב אומר ומצאתי באתר שלו שהשיר נכתב לפי רעיון משיר צרפתי שעסק במחזור חייה של האישה, והוא בחר לכתוב מנקודת מבט נשית, כשהוא "מתאר מה עושה תהליך ההתבגרות לאדם ואיך כולנו, ובעיקר הנשים, מנסים לשדר צעירות ונעורים".
על השינוי המטורף במאה האחרונה,  מאנשים שרק רצו להראות מבוגרים (פיאת שיערות השיבה למשל) ועד ההיפוך היום בו הוא כותב " אדם עושה הכל כדי להיראות צעיר ולחיות כמו הצעירים". 
אכן, בנות מאה הן מוכרחות לרקוד.

בנות שלושים הן מוכרחות לרקוד
רק בשביל לצאת מן הסירים
בנות שלושים הן מוכרחות לרקוד
שיחשבו שהן רק בנות עשרים
הילדים גדלים אל מול עינינו
עוד מעט נהיה כמו הורינו
מוכרחים לרקוד וגם לשמוח
זה עוזר לזכור וגם לשכוח.

באנה, באנה הבנות...


בנות ארבעים הן מוכרחות לרקוד
הרגליים הן עוד חטובות
אלו הן שנותינו הטובות
סוף סוף יצאנו מכל החובות
והבת היא כבר עלמה נחמדת
וגם היא עם בחורים רוקדת
וכשיש לנו ילדה כמוה
אז אפשר לרקוד וגם לשמוח.

באנה, באנה הבנות...


רגליים חטובות ובלי חובות - סייגתי את השבועה שלי במילים (-:
וככה הן התקבצו להן ונשלחו הלאה. נשים "אמיתיות" (שזה אומר מה בדיוק? לא כולן אמיתיות?) צוחקות. הרקע מקומטט כמו עור ישראלי ומלא מחירים ומקומות, מעין מראי מקום של מה שעשיתי.
עוד פרדוקס ישראלי.
זה והמשקפיים הצבעוניים (-:


אני חושבת שהשיר הזה הוא המפלט האחרון בו אני מצליחה להכיל את השימוש במילה "בנות". זהו, נגמרה לי אליו הסבלנות באופן רשמי.
כשרק חזרנו ביולי, הוזעקתי לביה"ס של המושב לצייר על הבלטות. קלאס, משחקים וכו. אני אגב לא מתה על הרעיון הזה ובעיני הוא ממש מעמיס צבעוניות מיותרת על המרחב, אבל אם כבר עושים, שלפחות יהיה מינמליסטי, רגוע.. אז באתי עם חברותי הטובות (שנשארו בועד כל השנים - מתמידות שכמותן) לייעץ ולהכין סקיצות. פסענו 3 נשים, שלושתנו בצורה מובהקת מעל גיל 40, שלושתנו בצורה כואבת מודעות לעצמנו ולחשיבותנו, כשהמנהל הצעיר יצא החוצה וצעק "בוקר טוב בנות!". כמעט יריתי בו (-:



ועכשיו, רק להגיד, שנכון שאנחנו ללא מוכרחות לרקוד ולא מוכרחות לשמוח ושאף אחד לא יעז לקרוא לנו בנות ... אבל כן כדאי לדעת שעשינו הכל כדי שנרצה לשמוח, שנרצה לרקוד (או סתם לעמוד) וללכת להצביע ביום שלישי. 
למה שאת מאמינה שיתן לך רצון לשמוח, באמת זה לא משנה, רק שתיוצגי. את.
מצרפת את הקליפ הרשמי של שבן ואלברשטיין, שמכווץ את כולי כמו שאמנות חזקה יכולה.
נפגש בקלפי,

אגב 1. הנה האתר של יורם טהרלב http://www.taharlev.com/songs_for_reuse.asp בו קראתי שהוא הוסיף בית לשיר שאני כל כך אוהבת ואם נרצה או לא נרצה הוא חלק מפסקול חיי- לבית החדש פחות התחברתי. כדאי להציץ במיוחד בחלק של "שירים לשימוש חוזר" שבו טהרלב העלה שירים שאיש לא הלחין ומחכים בסבלנות... אם היה לי טיפת כשרון מוזיקלי/ יכולת לגייס מוטיבציה הייתי רוצה לשיר את "שיר אהבה בגילי".

אגב 2. בעקבות כתיבת המילה 'רוקדות' עשרות פעמים, החלטתי להרשם לחוג ריקוד. 
בינתיים רק אמרו לי לבוא בבגדים נוחים והתחלתי להלחץ. אני אעדכן, אל חשש.

נשיקות, 
בעיקר פורמת

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

קיץ ישראלי 2019

הגענו. אנחנו כאן. מה זה כאן? אנחנו ממש כל כולנו, על טפנו וארגזי הספרים שלנו והמסמכים שלנו וכמות השולחנות הבלתי נתפסת שלנו ממש כאן. נו אז איך היה בלעדי? ואיך יהיה איתי?
החלפנו את הבמבים ביער שבגינה בחתולי רחוב (לא ראיתי אחד כבר 3 שנים, אלולה פיתחה אלרגיה לחתולים. היא טוענת שהיא אלרגית לישראל..) ובמקום פויזן אייבי, שלא הצלחתי מעולם להבין איך הוא באמת נראה, אני מחפשת נחשי צפע בקוצים.



אני מניחה שיש משהו פחות מפחיד במוכר והידוע (-:
והמוכר הזה הגיע מהסיוטים ליומן לחישוק, מתפתל כזה
שלושה חודשים נדדנו במדבר אזור השרון - שהוא מדבר די נוח ומסביר פנים, במיוחד כשיש מנוי לבריכה ונזכרים כמה כייף זה בירה עם חברים בפאב הקהילתי שבמושב - אבל לא מצאנו פינה.
שזה מצחיק מבלי שהתכוונתי, כי עכשיו הגענו לראש-פינה. לא מאוד מצחיק, אבל נחמד כזה.
חיפשנו וחיפשנו וכנראה שלא היינו היחידים כי לא מצאנו. עד שאורי ראה מודעה לבית בחלק העתיק ונסע לשם בדרך מהעבודה (כי בשלושת החודשים האלו הוא כבר עבד בצפון ואני הייתי לבד עם הילדים אבל אנחנו לא נכנס שוב לתחרות מי יותר מסכן כי זה הכי הבלוג שלי 2016) והוא נכנס לבית, הסתכל ואמר: הבית הזה ממש לא מתאים לנו, הבית הזה ממש לא פרקטי, בבית הזה יש רק מקלחת אחת, לבית הזה נכנסת אולי חצי מהמכולה שהבאנו, אבל אם גל תראה אותו אנחנו בטח נעבור לכאן... ולמחרת הגעתי ואז עברנו.
אנחנו כאן.
סתם נחש בתהליך
אנחנו כאן צרובי שמש ואבק, מסנוורים מהמציאות האינטנסיבית הקופחת והמהבילה כאילו מי ישמע היינו 30 שנה בניכר ולא רק 3 שנים.
עדיין בשוק כי באפריל החלטנו שאנחנו נשארים באמריקה והנה ביוני מצאנו את עצמנו בחזרה.
ומה יהיה?
כנראה אותו הדבר אבל עם פרספקטיבה אחרת, תחושת ההחמצה מתחלפת לאט לאט במוכר, היומיום והשגרה ינסו לחזור ואני אקבל אותם בזרועות פתוחות.

הוספתי לו שדה פורח, אם כבר שיהנה

את נחש הצפע המצוי והפסטורלי הזה רקמתי על שמלה יד שנייה של חברה, תצטרכו להאמין לי שעליה הוא נראה מושלם. 

גדול עלי צפע מצוי כרגע

רקמתי אותו כי הרגשתי מאוד ארסית, 
רקמתי אותו כי החנות שלי היתה בחופשה והייתי צריכה לעשות משהו "יפה" ומהר, וחשבתי רק על נחשים,
רקמתי אותו כי הוא נבחר לנחש הלאומי של ישראל וזה הצחיק אותי, לא יודעת למה, זה מצחיק. למה צריך נחש לאומי?
רקמתי אותו כי קראתי כל החיים שאמן אמיתי יוצר בכל מקום וממש רציתי להזכר שאני קצת אמן.ית גם אם כזו שצריכה מקום, ולמרות שבעיקר הייתי אמא שמחפשת פינה ונאחזת בשאריות דינמיקה משפחתית אחרת. 
ועכשיו אני עדיין אמא (מפתיע), עדיין יוצרת (יצרתי למשל מעבר שימושי בין הארגזים שבבית אז עכשיו אפשר לאכול במטבח ולעבור לשירותים) והנה אני, תראי. עדיין כאן (-:


אז איך היה לך הקיץ?
נשיקות,
בעיקר פורמת