יום שני, 17 בספטמבר 2018

יומולדת 67

השבוע היה לי "שבוע אבא". כאלו מן ימים שאני לא מצליחה להוציא אותו מהיומיום שלי.  אני כותבת כאן רגע שלמי שקשה שיעשה הפסקה של פוסט ממני, בשבוע הבא אחזור "רגילה"... הפוסט הזה הוא בשבילי והוא מכיל קטעים מהמכתב שאבא שלי כתב לנו לפני שהתאבד, לפני 6 שנים.

בשנה שעברה הבנתי (שוב) את הזמן. חמש שנים עברו ופתאום הכרתי בעובדה שמרגע זה בכל יום שעובר דורדור מכיר את אבא שלי פחות. כלומר, בכל יום שעובר הוא יותר זמן כבר בלי סבא אודי מאשר הוא היה איתו. וזה טלטל אותי. כי דור היה הנכד שלו. אלה היתה רק בת שנתיים וקצת, כמו גוני היום, הזכרונות שלה כבר היו רק חזרות על סיפורים והווי משותף לשלושתם (וכזה היה להם המון) אבל דור... הוא ממש זכר, העלה סיפורים שלא תמיד הכרתי, היה שותף אמיתי לאבא שלי והכיר אותו בורסיה שרק מעט מאוד אנשים הכירו.

והבנתי שהזמן משכיח אותו מהעולם, ואם פעם ביום השנה היתה הזכרות כזו סביבי, בעולם הוירטואלי לפחות, עכשיו זה כבר לא. והרבה בגללי, בגלל שלא בחרתי להנציח כל שנה, בגלל שעזבתי את הארץ ולא התעקשתי לארגן, להפיק, לזכור בפומבי. בגלל שלא רציתי.
יכול להיות שלא רציתי כי אני יודעת שרוב האנשים לא מבינים. ויש שחושבים שההבנה שלי היא תמיכה במעשה. היא לא.
אבל אני מבינה אותו. 

ב13 ביוני 2012  אמרתי:

אני לא מתכוונת לדבר על אבא שלי.
מי מכם שמכיר אותו יודע, ומי מכם שהגיע אולי בגללי, מאהבה אלי, צריך רק שידע שאני בזכותו ובגללו ובכל מקרה הוא חלק בלתי נפרד ממני, לטוב ולרע.
החודשים האחרונים היו סיוט מתמשך, דבר שקשה לי להסביר בעמידה אבל היום אני כאן יודעת שאמרתי לו הכל. וגם אמרתי שאני אוהבת אותו. צעקתי, לחשתי, כעסתי, בכיתי וצחקתי את האהבה שלי.
ושמעתי אותו עונה. מתוסכל מממני, גאה בי, כועס, צוחק ובוכה את האהבה שלו.
אבל אתם לא שמעתם.
ואני רוצה לדבר אליכם.
אני יודעת שאתם מבולבלים, זה מפחיד ונוגע במקומות שאנחנו חושבים שמוגנים לנו.
אני לא מסכימה עם הדרך שבחר וכפה עלינו, אבל מהשיחות שערכתי הרגשתי שקל לכם לתייג. לתייג דכאון או בדידות בלבד, ואני מרגישה שאני חוטאת לו בכך.
אני לא רוצה להסכים איתו אבל רוצה להסביר אותו לכם ולא מצליחה.
אולי באמת נדרשים 9 חודשים להבין. אולי אני לא אצליח לעולם.

אז אתן לו לדבר מגרוני, והוא הרי עשה זאת כל כך הרבה פעמים בעבר, ואקריא לכם שני חלקים קצרים, אלו הפחות חושפניים, אלו המסבירים את הבחירה בדרך, מהמכתב שהשאיר לי ולאחי.
"....
חייתי חיים מלאים עשירים ומספקים
ובעתיד ממתין מתי שהוא, הסרטן או אחד מאחיו, השבץ המוחי או מישהו מקרוביו, חיי ההזדקקות לעזרה, כסא הגלגלים, החיתולים.
ואני מרגיש שזה מתחיל להיות כמו רולטה רוסית.
כל שנה שעוברת מקרבת את הרגע שאני לא רוצה להיות בו והוא יכול לבוא.
ואז יהיה מאוחר מדי.
במחזור החיים שלנו יש כמה תחנות.
כמעט את כולן חוויתי והיה לי טוב.
ואת התחנה האחרונה, זו שיכולה לקחת הרבה זמן וכיף גדול בטח אין בה, תחנת הזקנה, אין לי עניין לעבור.

----
המכתב הזה היה הבקשה שלי. הקראתי בלוויה כל כך מעט ממנו וגם כאן אני כותבת את הטיפה הזו שאני מוכנה לחלוק.
השמטתי גם את הקטע שבו הוא מדבר על זה, על הבקשה שלי למכתב, על הקושי בכתיבה אלינו הילדים שלו. אני כל כך שמחה שהתעקשתי על מכתב. שהתעקשתי על רציונל מסודר שישאר איתי כשלכולם מסביב יהיו ההסברים שלהם והנרטיב שהם בוחרים לאמץ.
אני עם שלי. נושאת איתי הכל.


וזה הקטע הנוסף שהקראתי:
----
ועדיין אני יכול להסתכל על יד ימין שלי ולהיזכר בתיאור המדהים של מאיר שלו על "יד שזופה גדולה... כתמים של זקנה על גבה.
יד שקל לדמיין אותה על קת של רובה, על ראש של נכד, חובטת בשולחן, יודעת שוק וירך" (יונה ונער, עמ' 11)
לא יד רועדת, מצומקת, חיוורת.

כשיצאתי למסע הארוך הזה בן תשעת החודשים השמעתי לעצמי (ולדור ואלה) את "הצוואה" של יוסי בנאי באחת מהנסיעות הנפלאות שלי איתם. דור העדיף את "הגורילה" אבל הסכים לשמוע גם את השיר הזה כי "אודי אוהב אותו".
והשיר כידוע הולך ככה:
כל רצוני לטעום עוד פעם
שמנת כפר ותות גינה
עוד נשיקה שיש בה טעם
ואהבה אחרונה
פעם אחת לטעות בדרך
ולאבד את הצפון
וללטף משוק עד ירך
את שתי רגליך היפות
אז טעמתי, נישקתי, אהבתי, טעיתי, ליטפתי - ובלב שלם, בעצב על הכאב שאני גורם לכם אבל בשלמות מלאה, אני נפרד מכם.
היו שלום אהובי
ואל תכעסו עלי יותר מדי. וגם אם כן זה מותר ובסדר.


חשבת פעם על היד? אני חושבת עליה כל הזמן.
ישר עולה לראשי היד האלוהית כמובן, והיא בהחלט גברית וחזקה ויודעת לאחוז בנשק או לפחות לשלוח אחרים לאחוז בו, והיא גם יד רכה ומלטפת. 

לא שאני משווה את הידיים שלנו ליד האלוהית אבל אני חושבת שמיכלאנג'לו בהחלט השווה (-: 

אני מנסה לחשוב ולהעלות תמונות ולהתכונן לג'סטה האחת, לתמצית היד שלו. וזה מצחיק שבכל התמונות היא באמת שזופה (וזה לא פשוט עם הגנטיקה שלי) וגדולה וכתמים של זקנה עליה ובמה אני אבחר? מוטחת על השולחן? נהנית מליטוף/כוס יין? מחזיקה חזק את הילדים שלי?
יד מעוותת, פצועת מלחמה. אבל מחזיקה אותם בכזה בטחון ורוך. כנראה שבגלל הפציעה המנח הוא ממש זהה. אחיזת הסיגריה זהה בכל התמונות, אחיזת כוס היין (והחביבה עלי - אחזקת כוס יין וסיגריה באותה היד יחד..).
לפעמים כשאני מלטפת את הילדים שלי אני תוהה איך היא היד שלי מרגישה להם, אני זוכרת נורא חזק ליטוף של אמא שלי שהרגיש מחוספס על העור העדין שלי הילדה. יד של שטיפת כלים.. טרום עידן המדיח אולי.


קשה לצייר ידיים. יותר קשה אפילו מלצייר פנים. אולי זה בגלל זה. 
במוח אני יודעת שזה בגלל הפרופורציות. אבל אולי, אולי גם בגלל המגע.

יום חמישי, 30 באוגוסט 2018

שיעור במקומיות ב' (או: באוירת החג)

רק בשבוע שעבר פרסמתי את הסיפור בו רקמתי צמח יפיפה לזוג שנישא, בכדי לגלות שזהו מין פולש ואגרסיבי ושעלי לגנוז את הרקמה.. והנה שוב זה קרה. בערך.
או שאולי זה קורה כל הזמן אבל מאז שכתבתי כאן אני שמה לב יותר?
הפעם זו לא הפלורה אלא הפאונה... הציפור האוהובה עלי בגינה. הקרדינל.

הכל התחיל בשנה שעברה, כשניסיתי לחשוב על עיצוב שיקרוץ לאנשים מהאזור שלנו, ויכול להיות שכאן טמונה הטעות - כי כבר אני יודעת שכשאני עושה משהו בשביל עצמי, אז זה עובד... בכל מקרה בסנט לואיס האובססיה מתחלקת לעונות, ובעונת הבייסבול כולם לובשים אדום ומתהדרים בסמל הקבוצה "שלנו" - הקרדינלס.
אשה מקסימה ביקשה ממני לרקום את הציפור על חישוק עם תמונה מודפסת של סבתא שלה, שהיתה (כמובן) אוהדת מושבעת ואני בחרתי לעשות רקמה ריאליסטית יחסית של הציפור הזו, שמרחיבה לי את הלב בכל פעם שאני רואה אותה בדשא. הנכדה שהזמינה היתה מרוצה והיה מוצלח. אז חשבתי - למה לא שכולם בסנט לואיס יזמינו ממני רקמה של קרדינלס? כי באמת, למה לא?
רק שאני לא אוהבת את הסמל (רק בעברית מותר לכתוב את זה ושגוגל לא יתרגם לי חלילה) אז ניסיתי לחשוב איך לשלב את העיצוב שכבר הכנתי באיזה "Best Seller" מטורף (-: חזרתי לחישוקי החתונה.
לפני יוני, הבנתי שאם כולם מתחתנים כאן בקיץ, הרי שגם כולם חוגגים יום נישואין בקיץ (איך שהראש שלי עובד! פלא!) - יש מצב שה"כולם" הזה הוא גם חלק מהטעות שלי במחשבה. אין "כולם". זה הרי מה שאני מלמדת את הילדים.
הכנתי חישוק רקמה לעצמי (-:
ומכיון שלא ממש אהבתי אותו, אז אחד נוסף לחברה:
קרדינל לתפארת מדינת מיזורי!
לא הבנתי למה אין עניין.
וכל פעם שראיתי בקשה לרקמה לחתונה בקבוצות פייסבוק מקומיות פירסמתי בשמחה.
וכלום.
יכול להיות, מאוד יכול להיות, שזה פשוט לא מוצלח, לא רומנטי, לא בטעם המחפשים, לא.. לא בדיוק.
אבל, אחרי כמה חודשים - ז"ת בשבוע שעבר - התיישבתי לראות מה העלו הקולגות שלי באטסי כקישוטים לחג המולד.
(שכן, הוא רק בדצמבר. אז צריך להתחיל להתכונן באמריקאית)
ולא האמנתי לטיפשות שלי. כמה קרדינלס מצאתי שם!

-- הפסקה לרקע חשוב --
בשנה שעברה הצעתי חישוקים קטנים של 4 אינצ' כאורנמנטס - קישוטים לתלייה על העץ בחג המולד - להיט!
(לדעתי ממש השתפרתי בצילומים מאז...)

הכנתי המון חישוקים כאלו להמון משפחות והייתי שמחה מאוד.


אבל עכשיו זה נראה לי קצת.. 2017 כזה.



החלק הכי מרגש היה לקבל תמונות של אנשים עם האורנמומנט שלי תלוי אצלם על העץ:
מתוק נכון?
הרגשתי צורך לחדש.
תהיתי אם לשלב את הקרדינל המושפל שלי.
--- בקיצור עשיתי חיפוש. אורנמנטס לחג המולד עם קרדינלס ---
וחשכו עיני.
מסתבר שהקרדינל, שלא בלוגו מכוער , לגמרי משוייך לאבל וזכרון:

התמונה מכאן.
ובהתחלה חשבתי שזה מקרה, אבל אז כמו בסרט גרוע, עלו לי עוד ועוד תוצאות, של עוד קרדינלס וכולם עם הציטוט הזה.. Cardinals appear when angels are here
אלוהים.
אז, אולי פחות מתאים לציין זוגיות טוב ומאושרת?
ואולי זה סתם בראש שלי (-: אני עדיין מאוד אוהבת את הקרדינלס שלי...
ואולי נוח לי למצוא "סיבה" לכשלונו המסחרי (-:
מסכן הזוג שקיבל את החישוק הזה...

בקיצור, כך או כך (סיבה אמיתית או תירוץ למאמינה) רעיונות חדשים לכריסטמס נדרשו!
ולמרות שהיה לי קצת (ממש קצת) לא נעים לשתמש בילדים היהודים שלי למטרות נוצריות, זה עבר לי תוך שנייה.
העובדה שלא היתה לי תמונה מספיק יצוגית שלהם קצת יותר בעייתית אבל נראה איך נתמודד עם זה בהמשך

הרי החלטנו שהפעם עושים מה ש-אני- אוהבת, נכון?



ועוד אופציה קצת יותר מסורתית (אבל עם אותה חולצה לא ייצוגית, גוועלד)

חוגגת על הפונפונים (-:


אני מניחה שבקרוב נדע איך זה יעבוד...


ובאוירת החג - תודה שהקשבת (-:
נשיקות,
גל
בעיקר פורמת.

יום חמישי, 23 באוגוסט 2018

שיעור במקומיות

רוב הזמן אני בכלל לא מרגישה זרה, כלומר זה ברור לי, אבל אני מרגישה שאני והשכנה זרות באותה המידה זו לזו, זאת אומרת אנחנו לא חולקות הרבה משותף במטען התרבותי שלנו (אם כי בהתחלה כשמגיעים לארה"ב נדמה שדווקא כן, בכל זאת שפה מוכרת, מוסיקה, אמנות, תרבות פנאי.. הכל כ-מ-ע-ט דומה) אבל הכוונה שלי היא שאני לא תופסת את עצמי דווקא כזו שנטועה לה במקום זר. שתינו מבינות האחת את השניה באותה מידה. נשמע הגיוני?
ברור שלא, זו תחושה כזו.
אבל היא עוזרת לי להעביר את היומיום כאן מצויין.
הפערים בדרך כלל מתגלים במלוא עצמתם כשאני מנסה לספר בדיחות שמתבססות על רפרנס כלשהוא... לרוב אף אחד לא יבין אותי ובגלל זה אני הרבה פחות מצחיקה כאן (נדמה לי שזה בגלל זה) וגם כשאנחנו מטיילים.
מידענית-על שמכריחה את הילדים לשנן את שמות הצמחים הפכתי לבורה גמורה, אין לי מושג מה שמות הפרחים, השיחים, העצים וזה לא פשוט, אבל, בואי נודה על האמת,
זה גם לא נורא.


לפעמים, רק לפעמים, יש השלכות.
כשהתחלתי להכין חישוקי רקמה לזוגות נישאים חיפשתי דרך לעיצובים מקוריים משלי.
עליתי למטבח להכין לי עוד קפה וראיתי מהחלון את הבמבי הזה - זה לא מפתיע כי יש לנו עדר קטן בגינה והם אהובים עלינו מאוד.

בכל מקרה, הייתי חייבת ללכת לראות מה הוא לועס שם במרץ רב.
הוא לא אהב את הרעיון.
אני חזרתי עם פרח יפיפה שכבר ראיתי בהרבה מקומות בסנט לואיס ותוך שבועיים פרח לנו בכל החצר וחשבתי לעצמי: מה יותר מתאים לרקמה? רקמה לזוג צעיר שמתחיל דרכו כאן? פרח מקומי, מיוחד, צבעוניות שעושה לי חשק לרקום...

התיישבתי לסקיצה מהירה והתחלתי לרקום.


גאה בעצמי עד מאוד העלתי את התמונה לפייסבוק העסקי שלי, ולא התעצלתי! הלכתי לצלם בחוץ!
בכל מקרה, כפי שהסבירה לי קוראת מקומית נרגשת, זהו ה- Honeysuckle.
 הצמח השנוא ביותר על האנשים באזור.
אז כמו שנהוג באזורי - זו שנאה מכל הלב, כזו עם קריאות לעקור אותו מכל מקום, עם עצומות לשתילת "מקומיים" תחתיו ועם תשוקה אמיתית לפעולה.
מסתבר שהו מין פולש שכיום ידוע שהוא האגרסיבי ביותר שידעה צפון אמריקה והא בהחלט נמצא בכל מקום, לא המצאתי את זה, אבל זה לא דבר חיובי כ"כ לדעת האמריקאים.


רק שאני כבר רקמתי חישוק.
שלא נשלח כמובן מעולם.

תזכורת לכמה עוד יש לי ללמוד.
ואני בכלל לא אוהבת אותו יותר רק בגלל ששנינו זרים (-: אבל אני גם לא עצובה שהוא נשאר למזכרת על הקיר, עוד עדות לשיעור במקומיות שנרכש בשעות עבודה.
וגם הוא מזכיר לי את היערה שלנו, נכון? בצבעוניות אחרת. הנה השתמשתי בידע מהעבר.

כל העניין הזה עם הידע מזכיר לי שאמא שלי פעם נזפה בי שאני מתנשאת, זה היה בהקשר לזה שהופתעתי שהיא לא יודעת שם של שר בממשלה, לא זוכרת בדיוק מה קרה שם - אבל היא אמרה: "ההבדל ביננו הוא רק שאת יודעת את זה ואני לא. והנה עכשיו גם אני יודעת את זה".
זה מאוד מאוד הצחיק אותי.
כל המוטיבציה לרכוש ולאצור ידע מקבלת פרופורציה חדש לפי התפיסה הזו, לא?
להכין מחדש חישוק רקמה הצחיק אותי קצת פחות אבל הנה, עכשיו גם אני יודעת את זה.

נשיקות,
בעיקר פורמת

יום רביעי, 15 באוגוסט 2018

זה היה בסוף הקיץ

החופש נגמר, אל תקנאי (כאילו, תקנאי בכייף) כי הוא נגמר אחרי חודשיים וחצי של אין לימודים. 
נטע וגוני היו בגנים המופלאים שלהם ודור ואלה, יעני ה"גדולים", היו... הם היו פה. 
ממש פה.
כל הזמן.
היו להם קצת מטלות - שזה אומר שלא פרקתי מדיח או קיפלתי כביסה חודשיים - וקצת פרוייקטים בבית.. דור בנה לי מתקן לכל חישוקי הרקמה - תמונה גרועה אבל מתקן מצויין מימין:


ועכשיו עם הקפה (החם) בשקט (הקריר) אני חוזרת לרקום בריכוז..

אבל יש בי צורך להעלות לעצמי לכתב את הדינמיקה היומיומית. את הקושי (למרות שאני אמורה לכתוב "את האתגר"..). את עצמי מול שני ילדים שהפכו בלי ששמתי לב לסערת רגשות-דרמה חובקת משפחה- אין רגע דל-גיל ההתבגרות.
וואו זה קשה!
וזו רק ההתחלה?
כנראה.
החלטתי לשתף באירוע אחד של "מאחורי הצילום".
מכירה?
צילום נהדר שנשלח לכולם בגאווה רבה. דורדור על הבס בהופעה.


אבל מאחורי הצילום...
נתחיל קצת קודם:
בשל היותנו חיים על הקשקש הפיננסי, החלטנו לזרום איתם הקיץ ולא נרשמנו לקייטנות - מבחינתם לא היה מושלם מזה, מבחינתנו לא היתה הרבה ברירה (-: אז לאחר "רע הכרחי" של חודש סאמר סקול חינמי בביה"ס שלהם שהיה, בסדר נניח, הם התפנו לחגוג את הקיץ כמו שאני והאחים שלי חגגנו - מול הטלויזיה.
נכון, היו לי יותר חברים, שיחקתי הרבה בחוץ, אבל כשאני כנה עם עצמי לרגע -ראיתי המון, המון, המון טלויזיה בחופש הגדול. אז שחררתי.

אני הייתי בסטודיו, למרות הקיץ דווקא היו הזמנות ועבדתי כמעט כל יום,


משתדלת לדגום איתם בריכה פעמיים בשבוע, ספרייה (הספרים אכן הושאלו, הוחזרו והושאלו מחדש...) וסופ"שים של טיולים בהרכב משפחתי כולל "קטנים".
הדבר היחיד שהתעקשנו עליו היה חוגי המוסיקה.
ז"ת אורי התעקש כי זה ממש לא התחום שלי, אבל כאן מנגנים בביה"ס והוחלט שאנחנו מתגברים אותם ואת הפוטנציאל המוסיקלי שלהם גם בשיעורים פרטיים והדובדבן - הרכב רוק.
זה היה בבחינת: אתם לא מסתדרים יחד? לא עובד לכם הקטע של אח-אחות?
החיים קשים ואנחנו נייצר לכם חוויה מגבשת, מדהימה שבסופה רק תרצו לרדת יחד לבייסמנט להתאמן עוד ועוד תוך כדי זריקת מחמאות אגביות האחד לשנייה.
זה היה בדמיון.
בפועל הם אכן סבלו יחד את הנדנוד שלנו להתאמן, ניסו כמה פעמים להתאמן יחד, אבל בעיקר חלקו מרחב משותף בהרכב הרוק. דור על הבס ואלה על הקלידים והשירה.
כן, יש עוד ילדים ומדריך ברקע אבל הם לא חשובים לי (-:
בהופעה האחרונה. דור לא מתבייש הוא פשוט צמוד למאוורר מאחור...

אז הנה הצצה לחיים שלי, ליד הגדולים.
תמונה יפה נכון?
כל חודשיים-שלושה יש קונצרט, הלהקה שלהם (Future Dragon) ניגנה שיר שהם כתבו והיינו לכמה דקות ממש ממש גאים.

ליד היה קיר צילומים ופוסטרים של המופע - וכל חברי הלהקה חתמו האחד לשני על הפוסטרים.
מתוקי, נכון?
בכלל לא רואים שביקשנו משניהם לעמוד ליד הקיר (הכמעט מגניב) לצילום, שדור סירב, שאני ישר (מה זה ישר, מהירות קול זה כלום לעומת המהירות תגובה שלי) עברתי לפאסיב אגרסיב ("אין בעיה. הולכים. תודה רבה על ההופעה המקסימה").
שאלה התיישבה להצטלם,
דבר שגרם כמובן לדור להתעצבן עוד יותר, 
דבר שגרם לי להעלות טון, 
דבר שגרם לו לצעוק בלחישה (תפסיקי לצעוק בעברית) 
דבר שגרם לי ללכת 
דבר שגרם לאורי לרדת עוד יותר נמוך ולערב סבתות (מה כבר ביקשנו? שנוכל לשלוח תמונה לסבתא חנה וסבתא טובי??) 
דבר שגרם לאלה להצתדק ולדור לחזור על המנטרה (למה אתם מעצבנים כל-כך??) 
דבר שחיסל סופית את אורי וסגר פינה עם משפט משולב כסף + שליטה (אנחנו משלמים הרבה בשביל החוג ואתם לא מעריכים!) 
דבר שגרם לתגובות שהסתיימו בהחרמת טלפון שמייד הומתקה.

אין, אין טעות שאני לא עושה מולם.
וזה לא שאני לא יודעת. אוהו כמה שאני יודעת. אני פשוט לא מצליחה להתמחות בשליטה העצמית.
בהבלגה.
בסתימת הפה. 
או שאולי אני עדיין לא בטוחה שהוכנו מספיק יסודות, שכל מה שהיינו אמורים להעביר כבר הועבר בבסיס, ושהם כבר יודעים מה בסדר ומה לא. הם רק צריכים ללמוד לבחור... 
בקיצור.
נגמר החופש.
וזה כל מה שיש לי לומר:

Mothers of teenagers know... Why animals eat their young

אני אוהבת אותם בכל ליבי. 
אבל לפעמים אני צריכה תזכורת שזה שלא אכלתי אותם אחרי ההופעה, זה גם משהו.


ואני לא אתחיל אפילו עם התמונה הזו... (-:

נשיקות,
גל - בעיקר פורמת.

אגב, כולם חזרו בשלום מהיום הראשון, לא נעלו אף אחד בלוקר (יש לי פחד עמוק מסדרות נעורים אמריקאיות) והצלחנו לנהל שיחה. יום טוב (-:

יום שני, 16 ביולי 2018

אומץ (אני וקרושה)

הסברתי לנטע שאומץ זה כשעושים משהו שמפחדים ממנו.
אני מפחדת מקרושה. גם מסריגה ומכל מה שכרוך במסרגה אבל קרושה זה הנמסיס שלי.
לא שאני נתקלת בצורך להתמודד עם הפחד הזה -היינו להיות אמיצה - על בסיס יומיומי, אבל מי שמכירה אותי מהבלוג הזה יודעת עד כמה הפחד חמור. משתק.
יש כאן לפחות קוראת אחת שניסתה בעבר ללמד אותי והבינה עד כמה סתומה (ואני לא משתמשת במילה הזו בקלות) אני כשזה מגיע למסרגות וחוטי צמר. את הערב שהעברתי בסדנה למתחילות, כשסביבי חבורת נשים נחמדות שמול עיני לומדות לקרוש להנאתן (!) ובסוף הערב את עצמי עם חוט מדובלל ביד... אני לא שוכחת (-: ושלא יהיו אי הבנות, כאן זה לא מקרה של מורה טוב או לא. אין איך להפוך את הדברים - זו אני והמסרגה. שנים.
בכל מקרה סוגיית הקרושה חזרה אלי כשנודע לי שלאח שלי נולדה בת ושאפגוש אותה בביקור בארץ.
רציתי להכין לה שמיכה (האחיות הבוגרות שלה קיבלו ממני שמיכות טלאים), פשוטה ומתוקה, רכה כזו ועם גימור של קרושה. ככה רציתי.

אני צריכה רגע לעצור ולספר סיפור קטן על תומר.
כשתומר היה בתיכון ואני ממש אחרי הצבא, הוא החליט שהוא ימכור ספריי קצף ביום העצמאות בעיר (אז זה לא היה כזה אישיו, אז נחליק על העניין). אני אמרתי לו שאין לו סיכוי, שזה לא רווחי, שהוא יבזבז את כל הערב וסתם יריב עם אנשים ולמה בכלל להכנס לזה ובכלל הייתי די מתנשאת כמו שאז ידעתי להיות ממש טוב.
ותומר נסע וקנה מה שקנה ויצא לעיר בערב יום העצמאות. כי תמיד הוא עשה מה שהוא רצה ולא הקשיב לי.
אורי ואני כבר היינו יחד ובגלל שהיינו זוג צעיר היינו יושבים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה (-: ובשעה 3 בלילה בערך, דלת הבית של ההורים נפתחה ותומר נכנס. אנחנו ישבנו במטבח והוא ניגש אלי, נתן לי נשיקה, הטיח את היד על השולחן וכשהמטבעות מצלצלים ואמר: את כל ההון שלי אני נותן לך אחותי, 4.70 ש"ח.
וזה מאוד הצחיק אותו ואותי.
וזה היה מקסים כי הוא באמת עשה מה שהוא רוצה וידע להודות שזו היתה שטות אבל בדרך כזו מתוקה ומצחיקה...
בכל מקרה, תומר לא קורא את הבלוג שלי כי הוא חזר בתשובה - ובתוך המשפט הזה אפשר לקרוא את כל הקושי והמורכבות והכאב שלי והשמחה שלו. והלוואי והוא היה בא ונותן לי נשיקה ומטיח משהו בשולחן, והיינו צוחקים על השנים האחרונות האלו ומודים בטעות. אבל זה לא יקרה. ואנחנו עדיין אוהבים אבל בכלל לא בקשר. למעט מחוות סמליות.
למשל כשנולדת לו בת.
אז ברור לי שהוא לא יכול להבין וגם לא סיפרתי לו מה זה אומר, כשהחלטתי שאני מכינה לה שמיכה עם קרושה, אבל כבר הבנתי שלי זה מספיק לדעת.
נותרה רק הבעיה הקטנה של להתמודד עם הפחד, ליצור, להשלים עם מה שיוצא, נו - ליצור.
 ואז מיה נכנסה לתמונה.
כמו סחורת סמים ממולחת או יותר נכון כמו מי שהספיקה בזמן קצר אבל עמוס - כמו שיחסים ברילוקיישן נבנים - להכיר אותי, היא פנתה לצד הויזואלי הממשש שלי. בהתחלה היא הביאה בדי פלנל רכים כאלו ורק ביקשה שאתפור מהם את בסיס השמיכה. ואז היא הביאה איתה צמר ונתנה לי מתנה מסרגה. אחת. אבל מאוד מפחידה בעיני.
ואז היא רק הראתה לי איך וכשכבר הייתי עם דמעות והזעתי (בכל זאת פלנל וצמר..) היא העלימה את החומרים וחזרה למחרת עם שמיכה גמורה.
'יצא לנו מוצלח, לא?' מאוד מותאם לגיל שנתיים או לי מול קרושה (-:


בואי, נקפוץ בוקר לג'ואן ותראי אם יש משהו שמתחשק לך.
עכשיו ג'ואן, כמו מייקלס וחנויות יצירה עמוסות כל טוב כאן באמריקה - באמת הדבר היחיד שיש לי להגיד עליהן זה: למה אין כאן סניף של סטארבקס שאוכל להשאר איתכם לנצח?
ברור שבאתי.
ברור שמצאתי משהו שהתחשק לי.
וקרשתי.
כמו איש הגשם, תוך כדי דיבור בקול רם, לעצמי, לא מוסחת, נשמעת לגמרי על הרצף, בריכוז לא אופייני (נכנסת, מוציאה, מעלה אחד, חוזרת אחורה, נכסת שניים, מעלה אחד נכנסת שניים...) רק שלדסטין הופמן בטח היה יוצא קרושה מושלם.
לי לא.
כמובן שהיו משברים, את השמיכות כאן לקחו לי כמה חודשים טובים להבין ולסיים, ברור לא?
ועם הסובלנות וההכלה היתה כאן יד קשה ולא מתפשרת בלימוד.
ברגע שסיימתי את השמיכה הראשונה (טוב, לא סיימתי כי לא הבנתי איך מסיימים, בעולם שלי חוט שלא קשור נפרם) מיה הגיעה לביקורת.
צריך לפרום.
תפרמי, שחררתי בנדיבות את כל הזמן הפנוי שלי מהיממה האחרונה.
והיא פרמה. הכל.
אבל גם היא מלמלה תוך כדי... זה היה משהו בסגנון: מה קורה פה.. קשרת את החוטים?..מה עשית כאן?.. פשוט בשלב מסויים החלטתי שמה שחשוב זה הקצב והחזרתיות ופחות נצמדתי להוראה אחת - אני רוצה לחשוב על זה כהמצאת פאטרן חדש משלי - אבל העולם כבר לא יכיר אותו כי הוא פרום (-: וגם לא הבנתי את הקטע של להשתמש בצמר בלי הפסקה וכל פעם שהסתבכתי פשוט גזרתי, עשיתי קשר והתחלתי מחדש. קונספט מקורי, זכרי איפה ראית את זה בפעם הראשונה!
אני יודעת את שם הבלוג שלי. אבל הוא נכתב על פרימה של תפירה. ועולם הסריגה-קרושה זה וואו! כשזה מגיע לפרימות, כך כך קל לפרום - פשוט מושכים בחוט וזהו! הייתי נפעמת מהגילוי, התחלתי לפרום בהנאה רבה יותר (ובקצב מסחרר יותר) משממש יצרתי משהו בעצם.
וגם נטע, יש לציין גילה שאפשר פשוט למשוך בחוט- אבל הוא גם גילה שזה יוצר תגובות מאוד קשות מאמא שלו.


שמיכות נחמדות ממש. 
אבל ביננו, יותר נהנתי לצלם אותן (-:


בקיצור, תומר קיבל שמיכה, אשתו התמוגגה, הוא מישש אותה ואני מהרתי לומר שזה 100% כותנה גם הבד וגם החוטים, ולא ערבבתי אריגים ושמתי יד על אורי שירגע ושמחתי שאני לא מתרגשת.
כי אני, אני! קרשתי.

פחות נמסיס ברשימה, הרבה יותר הערכה למי שממש עוסקת בזה, חברות יותר חזקה - בכל זאת חשפתי בפניה את הצד הכי חלש ועלוב שלי, חוויה של אומץ וארבע שמיכות משלי - כי לא סופרים את השתיים המושלמות שעשינו "יחד" (-:
ונשבעת שיש לי אפילו אחת נוספת, בצבעים רכים כאלו של אפור וצהוב בהיר ושמנת... והיא מתגבשת בדקות פנויות ככה בין לבין.

פשוט כי יש לי עוד אח בהריון (-:
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום חמישי, 5 ביולי 2018

יצירה מחוץ לשגרה

בחודש האחרון אני מצליחה לעשות יותר. אין ספק שהכנסת הכתיבה בבלוג והיצירה לשם שמחת החיים כחלק מהיומיום גורמים לי להספיק יותר, מצמיחים רעיונות חדשים שמצידם גוררים עוד עשייה וכן הלאה. חיובי בסך הכל (-:
לפני שבוע יצאנו לקמפינג ארוך בהרי הסמוקי הלוא הם: The Great Smoky Mountains והתלבטתי איך אני ממשיכה גם מחוץ לשגרה עם עשייה יצירתית מעבר למה אוכלים, ואיך לגרום באופן יצירתי לגוני לטייל בעצמה ולא במנשא.
ואז נזכרתי שבעצם אני תמיד עושה את זה.. ז"ת לא מצליחה לשכנע את גוני אבל מצליחה לשלב גם בטיולים שלנו (בעיקר אלו הארוכים) גם קצת ציורים ורשמים דרך היד ולא רק דרך העיניים.
אז חשבתי שכדאי שארשום את שלושת הטריקים - שיכולים לעבוד בכל הגילאים, גם בגילאים הקשים יותר ליצירה ספונטנית (כאילו, 40+...) וגם לילדים. שלושת המנצחים שלי, שעוזרים לשמור על הטיול חי בזכרון גם הרבה אחרי, ומאוד זויות ראייה - ולא רק מזוית האמא, שברור שהיא זו שקובעת אבל לא תמיד הכי מעניינת בפרספקטיבה של שנים אחורה (-:

1. המיידי:
הכי פשוט להכנה ועובד מעולה בעיני לכל הגילאים: ספר יומן מוכן. עוד נגיע במס' 2 ליומן של "ממש" אבל הספרים האלה מגניבים לגמרי ועושים חשק לכתוב ולשרבט בהם.
יש כל מיני סוגים וז'אנרים, אני קניתי לפני שנתיים את הספר הזה:

כשהטרנד רק התחיל לפני כמה שנים טובות, הספרים האלו היו מאוד פופולארים, והרעיון בספרים מהסוג הזה הוא באמת להשתחרר ופשוט לכתוב וליצור בכל יום עמוד. בכל דף יש משימה קלילה יותר או פחות כדוגמת: תאר יומולדת מהילדות או משהו יותר "יצירתי" כמשימת שרבוט/איור. אני אישית פחות התחברתי לזה כאקט אישי אבל מצאתי שזה נהדר כהפעלה משפחתית בנסיעות ארוכות, שיכולה להיות גם משותפת וגם אישית. הנה דוגמא מהשבוע:
ביום הראשון הגענו ל- Mammoth Cave שהיא מערת הנטיפים הגדולה בארה"ב. ממש קרוב הביתה, רק 5 שעות נסיעה... אז בלילה (בבקתה עם אור, התפנקנו בלילה הראשון) שכבר בקושי יכולנו לסבול האחד את השני פתחתי לנטע את היומן בדף שכותרתו היתה:
What are you searching for?
הוא בחר לצייר עם עט שחור ואח"כ לעבוד עם צבעי המים (קיט קטנטן אבל איכותי שהולך איתי כבר 30 שנה), צבעי מים זו תוספת מעולה לערכת הדרך כי הקטנים ממש אוהבים להתנסות בהם וזה מרגש אותם הרבה יותר מעפרון או עט.
אז מה הוא חיפש באותו הלילה?
ברור שגחליליות...וגם מצא.
אני מניחה שבספר התכוונו למשהו פנימי יותר אבל זה היה כל כך מתוק בעיני שהוא ענה על השאלה (שהקראתי לו כמובן) בצורה פשוט מילולית.


הספרים האלו מוצלחים גם לנסיעות, לנו קשה לשחק משהו שישמור גם מתבגר בן 11 וגם פעוטה בת שנתיים בעניין משותף, אז אני בוחרת דף עם שאלה כללית בחלק הראשון של הטיול, ורושמת את התשובות של כולם, זה כמו טיזר נחמד (-: לאט לאט  אני רואה שדפים נוספים מתמלאים במהלך הטיול... בכל מקרה אני פשוט שונאת את רוב משחקי הנסיעות שהילדים שלי אוהבים (בסדר, אתה רואה משהו צהוב בעינך הקטנה... פשוט תשפשף את זה החוצה...) אז זה יופי של פתרון.
זה ואייפד.

2. היצירתי:
היומן היצירתי ה"מסורתי" מגניב בעיני בגרסה הזו שלנו, רבת המשתתפים.
לפני כמה שנים אורי קנה את יומן הזה ברומניה ויש לו מנעול ! מבחינת הילדים אמרתי הכל.

כמובן, שאם את ממש רוצה להנות מיומן כזה במשך שנים, כדאי לארוז אותו, לשלוח במכולה לארה"ב, לשכוח ממנו ולגלות אותו מחדש אחרי שלוש שנים ממועד התיעוד האחרון. זה תהליך ארוך אבל אני ממליצה לא לוותר עליו (-:

יש ביומן הזה בעיקר דפים של הילדים וקצת אנקדוטות מצחיקות שאני תעדתי מטיולים:
***
בדרך לתצפית על לבנון: "מי מספר איך הוא מדמיין את לבנון?"
דור: מלא טנקים ובתים ענקיים.
אלה: שדות אורז.
***
כאילו, איזה מזל שישר כתבתי את זה ביומן (-:

וזו למשל כפולה שצוירה אחרי טיול בארבל, נטע בן חצי שנה, אלה 3 ודורדור 6 (אנחנו נוטים להביא את הילדים שלנו לסף היכולת שלהם. צריכה לחשוב על זה עוד.)
מימין דורדור צייר את כולנו (חוץ מנטע שנעלם מהציור במפתיע) מטפסים על ההר, משמאל אלולה ציירה את אותה החוויה: אצלה כל הקטע של הטיפוס מושחר אבל בפסגה בדייקנות רבה לגיל שלוש מופיע האוטוגלידה (-:
אין סיכוי שהייתי מצליחה להעביר את החוויה הזו במילים שלי, נכון?


ומעבר לכייף הדפדוף כל פעם מחדש, זו גם דרך מעולה ליצור קצת מרחב אישי בסוף יום למי שזקוק לו במיוחד.

נניח במקום לזרוק אותו למדורה בלילה השני, הצעתי לנטע שוב את צבעי המים והיומן...
(הגענו לשמורת הסמוקי מאונטיינס כשכל מטרתנו לראות דוב.
אבל ראינו במבי. יש לנו עדר איילים בגינה. אני לא סתם משוויצה, זה נכון.
נטע מאוד התרגש מהבמבי, שלטענת אלה היה יותר דומה לקנגרו מהבמבים שיש לנו בגינה (המכונים "במבות") ואפילו נגש אלינו לאוטו. נטע בטוח שהוא רצה לבוא אליו).
אני הייתי כולי במציאת דוב, לא הייתי מדמיינת אפילו לצייר עכשיו במבי. אבל הוא? תפס את כל סיפור הדוב, רק הפוך!
בקיצור, יומן טיולים, שווה.

3. המתוכנן:
פרוייקט יצירה שמשלימים תוך כדי.
כאן צריך כבר להשקיע מחשבה מראש, אבל הרעיון הוא למצוא משהו שיורכב בשלב מאוחר יותר בבית.


תמיד רציתי לעבוד עם הפיינט צ'יפ האלה ולא היה לי נעים לקחת מחנויות בארץ... אולי בגלל שבארץ היו לי מניפות צבע של כל חברה אז הרגשתי שזו קצת רמאות (-:
כאן כל ביקור בחנות חומרים כזו מסתיים בילדים עם דוגמיות, אז לפחות שננצל אותן (אבל אם לא היה לי במקרה נטע בן ארבע וחצי עם אובססיה לירוקים, הייתי פשוט מכינה ריבועים כאלו מראש).
בשמורה עצמה לא הספקתי ממש, כאמור היינו עסוקים בלהביא את הילדים לסף היכולות (וגם קצת שכחתי שתכננתי לתת להם את הריבועים האלו) ופתאום נגמרו 5 ימים.
בדרך הביתה היינו חייבים לעצור להתרענן ולאכול. מצאנו סכר מדהים ולידו חורשת פיקניקים. סתם, חורשה. הכי סתם. ממש סתם.

וזה לא משנה בכלל (-:

אספנו עלים ועשבים מהדשא ויצרנו תערוכה


ואז הם ציירו בטוש לבן את העלים. 
יש כאן שוב את אפקט ה"חדש" בצורת טוש לבן.
הטוש היה ממש גרוע לילדים קטנים, נשפך/נמרח/הפסיק לעבוד.
וזה לא משנה בכלל (-:

אפשר להחליט שכל אחד מצייר עלה, או שכל אחד מצייר פטריה, או שכל אחד עושה משהו. וזה לא באמת משנה בכלל... כי היופי בעבודה הוא בשימוש במצע אחיד ובצבע זהה לרישומים שונים.

הכי חשוב למסגר מייד.

ולתלות במקום הכי בולט בבית. כדי שנזכור.


וזהו.
אני לוקחת 2 יומנים וקלמר ג'ינס.

דואגת שיהיו בו טוש שחור, עפרונות, צבעי מים וסלוטייפ (להדביק שטויות מהדרך). הכל נכנס בתיק שורש כי בכל זאת אני נשואה לאורי. הכל חייב להכנס בתיק שורש.
שלושה טריקים. מילה חמודה "טריקים".

נשארו עוד 4 שעות נסיעה חזרה הביתה...

ואז באה אלולה, ושולפת מהתרמיל שלה מחברות מביה"ס (כאלו שהיא כתבה בהן כל השנה) וכמה גירים פושטים של קריולה ומציעה לקטנים לצייר לה על המחברות בזמן הנסיעה.
ולאף אחד לא אכפת מהתיק שורש שארזתי.
והיא יכולה לשחק בשקט באייפד.
אז, תכל'ס, זה הטריק שעבד הכי טוב בשבוע הארוך, הקשה, המאתגר (והמדהים) הזה.
לתת לילדים גם קצת חופש מאיתנו. לשחרר אותם לארוז לבד תרמיל גם אם זה מוסיף בלאגן באוטו.
וכנראה שלולה היתה מוסיפה שלאפשר לאחים קטנים לקשקש על משהו שעבדת עליו המון זמן - זה לא תמיד רעיון רע (-:
אבל היא ילדה חכמה שהטעינה כל הלילה, אין לה זמן לדבר איתך בנסיעה.

לחיי הטיולים שבדרך,
נשיקות