יום שני, 16 ביולי 2018

אומץ (אני וקרושה)

הסברתי לנטע שאומץ זה כשעושים משהו שמפחדים ממנו.
אני מפחדת מקרושה. גם מסריגה ומכל מה שכרוך במסרגה אבל קרושה זה הנמסיס שלי.
לא שאני נתקלת בצורך להתמודד עם הפחד הזה -היינו להיות אמיצה - על בסיס יומיומי, אבל מי שמכירה אותי מהבלוג הזה יודעת עד כמה הפחד חמור. משתק.
יש כאן לפחות קוראת אחת שניסתה בעבר ללמד אותי והבינה עד כמה סתומה (ואני לא משתמשת במילה הזו בקלות) אני כשזה מגיע למסרגות וחוטי צמר. את הערב שהעברתי בסדנה למתחילות, כשסביבי חבורת נשים נחמדות שמול עיני לומדות לקרוש להנאתן (!) ובסוף הערב את עצמי עם חוט מדובלל ביד... אני לא שוכחת (-: ושלא יהיו אי הבנות, כאן זה לא מקרה של מורה טוב או לא. אין איך להפוך את הדברים - זו אני והמסרגה. שנים.
בכל מקרה סוגיית הקרושה חזרה אלי כשנודע לי שלאח שלי נולדה בת ושאפגוש אותה בביקור בארץ.
רציתי להכין לה שמיכה (האחיות הבוגרות שלה קיבלו ממני שמיכות טלאים), פשוטה ומתוקה, רכה כזו ועם גימור של קרושה. ככה רציתי.

אני צריכה רגע לעצור ולספר סיפור קטן על תומר.
כשתומר היה בתיכון ואני ממש אחרי הצבא, הוא החליט שהוא ימכור ספריי קצף ביום העצמאות בעיר (אז זה לא היה כזה אישיו, אז נחליק על העניין). אני אמרתי לו שאין לו סיכוי, שזה לא רווחי, שהוא יבזבז את כל הערב וסתם יריב עם אנשים ולמה בכלל להכנס לזה ובכלל הייתי די מתנשאת כמו שאז ידעתי להיות ממש טוב.
ותומר נסע וקנה מה שקנה ויצא לעיר בערב יום העצמאות. כי תמיד הוא עשה מה שהוא רצה ולא הקשיב לי.
אורי ואני כבר היינו יחד ובגלל שהיינו זוג צעיר היינו יושבים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה (-: ובשעה 3 בלילה בערך, דלת הבית של ההורים נפתחה ותומר נכנס. אנחנו ישבנו במטבח והוא ניגש אלי, נתן לי נשיקה, הטיח את היד על השולחן וכשהמטבעות מצלצלים ואמר: את כל ההון שלי אני נותן לך אחותי, 4.70 ש"ח.
וזה מאוד הצחיק אותו ואותי.
וזה היה מקסים כי הוא באמת עשה מה שהוא רוצה וידע להודות שזו היתה שטות אבל בדרך כזו מתוקה ומצחיקה...
בכל מקרה, תומר לא קורא את הבלוג שלי כי הוא חזר בתשובה - ובתוך המשפט הזה אפשר לקרוא את כל הקושי והמורכבות והכאב שלי והשמחה שלו. והלוואי והוא היה בא ונותן לי נשיקה ומטיח משהו בשולחן, והיינו צוחקים על השנים האחרונות האלו ומודים בטעות. אבל זה לא יקרה. ואנחנו עדיין אוהבים אבל בכלל לא בקשר. למעט מחוות סמליות.
למשל כשנולדת לו בת.
אז ברור לי שהוא לא יכול להבין וגם לא סיפרתי לו מה זה אומר, כשהחלטתי שאני מכינה לה שמיכה עם קרושה, אבל כבר הבנתי שלי זה מספיק לדעת.
נותרה רק הבעיה הקטנה של להתמודד עם הפחד, ליצור, להשלים עם מה שיוצא, נו - ליצור.
 ואז מיה נכנסה לתמונה.
כמו סחורת סמים ממולחת או יותר נכון כמו מי שהספיקה בזמן קצר אבל עמוס - כמו שיחסים ברילוקיישן נבנים - להכיר אותי, היא פנתה לצד הויזואלי הממשש שלי. בהתחלה היא הביאה בדי פלנל רכים כאלו ורק ביקשה שאתפור מהם את בסיס השמיכה. ואז היא הביאה איתה צמר ונתנה לי מתנה מסרגה. אחת. אבל מאוד מפחידה בעיני.
ואז היא רק הראתה לי איך וכשכבר הייתי עם דמעות והזעתי (בכל זאת פלנל וצמר..) היא העלימה את החומרים וחזרה למחרת עם שמיכה גמורה.
'יצא לנו מוצלח, לא?' מאוד מותאם לגיל שנתיים או לי מול קרושה (-:


בואי, נקפוץ בוקר לג'ואן ותראי אם יש משהו שמתחשק לך.
עכשיו ג'ואן, כמו מייקלס וחנויות יצירה עמוסות כל טוב כאן באמריקה - באמת הדבר היחיד שיש לי להגיד עליהן זה: למה אין כאן סניף של סטארבקס שאוכל להשאר איתכם לנצח?
ברור שבאתי.
ברור שמצאתי משהו שהתחשק לי.
וקרשתי.
כמו איש הגשם, תוך כדי דיבור בקול רם, לעצמי, לא מוסחת, נשמעת לגמרי על הרצף, בריכוז לא אופייני (נכנסת, מוציאה, מעלה אחד, חוזרת אחורה, נכסת שניים, מעלה אחד נכנסת שניים...) רק שלדסטין הופמן בטח היה יוצא קרושה מושלם.
לי לא.
כמובן שהיו משברים, את השמיכות כאן לקחו לי כמה חודשים טובים להבין ולסיים, ברור לא?
ועם הסובלנות וההכלה היתה כאן יד קשה ולא מתפשרת בלימוד.
ברגע שסיימתי את השמיכה הראשונה (טוב, לא סיימתי כי לא הבנתי איך מסיימים, בעולם שלי חוט שלא קשור נפרם) מיה הגיעה לביקורת.
צריך לפרום.
תפרמי, שחררתי בנדיבות את כל הזמן הפנוי שלי מהיממה האחרונה.
והיא פרמה. הכל.
אבל גם היא מלמלה תוך כדי... זה היה משהו בסגנון: מה קורה פה.. קשרת את החוטים?..מה עשית כאן?.. פשוט בשלב מסויים החלטתי שמה שחשוב זה הקצב והחזרתיות ופחות נצמדתי להוראה אחת - אני רוצה לחשוב על זה כהמצאת פאטרן חדש משלי - אבל העולם כבר לא יכיר אותו כי הוא פרום (-: וגם לא הבנתי את הקטע של להשתמש בצמר בלי הפסקה וכל פעם שהסתבכתי פשוט גזרתי, עשיתי קשר והתחלתי מחדש. קונספט מקורי, זכרי איפה ראית את זה בפעם הראשונה!
אני יודעת את שם הבלוג שלי. אבל הוא נכתב על פרימה של תפירה. ועולם הסריגה-קרושה זה וואו! כשזה מגיע לפרימות, כך כך קל לפרום - פשוט מושכים בחוט וזהו! הייתי נפעמת מהגילוי, התחלתי לפרום בהנאה רבה יותר (ובקצב מסחרר יותר) משממש יצרתי משהו בעצם.
וגם נטע, יש לציין גילה שאפשר פשוט למשוך בחוט- אבל הוא גם גילה שזה יוצר תגובות מאוד קשות מאמא שלו.


שמיכות נחמדות ממש. 
אבל ביננו, יותר נהנתי לצלם אותן (-:


בקיצור, תומר קיבל שמיכה, אשתו התמוגגה, הוא מישש אותה ואני מהרתי לומר שזה 100% כותנה גם הבד וגם החוטים, ולא ערבבתי אריגים ושמתי יד על אורי שירגע ושמחתי שאני לא מתרגשת.
כי אני, אני! קרשתי.

פחות נמסיס ברשימה, הרבה יותר הערכה למי שממש עוסקת בזה, חברות יותר חזקה - בכל זאת חשפתי בפניה את הצד הכי חלש ועלוב שלי, חוויה של אומץ וארבע שמיכות משלי - כי לא סופרים את השתיים המושלמות שעשינו "יחד" (-:
ונשבעת שיש לי אפילו אחת נוספת, בצבעים רכים כאלו של אפור וצהוב בהיר ושמנת... והיא מתגבשת בדקות פנויות ככה בין לבין.

פשוט כי יש לי עוד אח בהריון (-:
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום חמישי, 5 ביולי 2018

יצירה מחוץ לשגרה

בחודש האחרון אני מצליחה לעשות יותר. אין ספק שהכנסת הכתיבה בבלוג והיצירה לשם שמחת החיים כחלק מהיומיום גורמים לי להספיק יותר, מצמיחים רעיונות חדשים שמצידם גוררים עוד עשייה וכן הלאה. חיובי בסך הכל (-:
לפני שבוע יצאנו לקמפינג ארוך בהרי הסמוקי הלוא הם: The Great Smoky Mountains והתלבטתי איך אני ממשיכה גם מחוץ לשגרה עם עשייה יצירתית מעבר למה אוכלים, ואיך לגרום באופן יצירתי לגוני לטייל בעצמה ולא במנשא.
ואז נזכרתי שבעצם אני תמיד עושה את זה.. ז"ת לא מצליחה לשכנע את גוני אבל מצליחה לשלב גם בטיולים שלנו (בעיקר אלו הארוכים) גם קצת ציורים ורשמים דרך היד ולא רק דרך העיניים.
אז חשבתי שכדאי שארשום את שלושת הטריקים - שיכולים לעבוד בכל הגילאים, גם בגילאים הקשים יותר ליצירה ספונטנית (כאילו, 40+...) וגם לילדים. שלושת המנצחים שלי, שעוזרים לשמור על הטיול חי בזכרון גם הרבה אחרי, ומאוד זויות ראייה - ולא רק מזוית האמא, שברור שהיא זו שקובעת אבל לא תמיד הכי מעניינת בפרספקטיבה של שנים אחורה (-:

1. המיידי:
הכי פשוט להכנה ועובד מעולה בעיני לכל הגילאים: ספר יומן מוכן. עוד נגיע במס' 2 ליומן של "ממש" אבל הספרים האלה מגניבים לגמרי ועושים חשק לכתוב ולשרבט בהם.
יש כל מיני סוגים וז'אנרים, אני קניתי לפני שנתיים את הספר הזה:

כשהטרנד רק התחיל לפני כמה שנים טובות, הספרים האלו היו מאוד פופולארים, והרעיון בספרים מהסוג הזה הוא באמת להשתחרר ופשוט לכתוב וליצור בכל יום עמוד. בכל דף יש משימה קלילה יותר או פחות כדוגמת: תאר יומולדת מהילדות או משהו יותר "יצירתי" כמשימת שרבוט/איור. אני אישית פחות התחברתי לזה כאקט אישי אבל מצאתי שזה נהדר כהפעלה משפחתית בנסיעות ארוכות, שיכולה להיות גם משותפת וגם אישית. הנה דוגמא מהשבוע:
ביום הראשון הגענו ל- Mammoth Cave שהיא מערת הנטיפים הגדולה בארה"ב. ממש קרוב הביתה, רק 5 שעות נסיעה... אז בלילה (בבקתה עם אור, התפנקנו בלילה הראשון) שכבר בקושי יכולנו לסבול האחד את השני פתחתי לנטע את היומן בדף שכותרתו היתה:
What are you searching for?
הוא בחר לצייר עם עט שחור ואח"כ לעבוד עם צבעי המים (קיט קטנטן אבל איכותי שהולך איתי כבר 30 שנה), צבעי מים זו תוספת מעולה לערכת הדרך כי הקטנים ממש אוהבים להתנסות בהם וזה מרגש אותם הרבה יותר מעפרון או עט.
אז מה הוא חיפש באותו הלילה?
ברור שגחליליות...וגם מצא.
אני מניחה שבספר התכוונו למשהו פנימי יותר אבל זה היה כל כך מתוק בעיני שהוא ענה על השאלה (שהקראתי לו כמובן) בצורה פשוט מילולית.


הספרים האלו מוצלחים גם לנסיעות, לנו קשה לשחק משהו שישמור גם מתבגר בן 11 וגם פעוטה בת שנתיים בעניין משותף, אז אני בוחרת דף עם שאלה כללית בחלק הראשון של הטיול, ורושמת את התשובות של כולם, זה כמו טיזר נחמד (-: לאט לאט  אני רואה שדפים נוספים מתמלאים במהלך הטיול... בכל מקרה אני פשוט שונאת את רוב משחקי הנסיעות שהילדים שלי אוהבים (בסדר, אתה רואה משהו צהוב בעינך הקטנה... פשוט תשפשף את זה החוצה...) אז זה יופי של פתרון.
זה ואייפד.

2. היצירתי:
היומן היצירתי ה"מסורתי" מגניב בעיני בגרסה הזו שלנו, רבת המשתתפים.
לפני כמה שנים אורי קנה את יומן הזה ברומניה ויש לו מנעול ! מבחינת הילדים אמרתי הכל.

כמובן, שאם את ממש רוצה להנות מיומן כזה במשך שנים, כדאי לארוז אותו, לשלוח במכולה לארה"ב, לשכוח ממנו ולגלות אותו מחדש אחרי שלוש שנים ממועד התיעוד האחרון. זה תהליך ארוך אבל אני ממליצה לא לוותר עליו (-:

יש ביומן הזה בעיקר דפים של הילדים וקצת אנקדוטות מצחיקות שאני תעדתי מטיולים:
***
בדרך לתצפית על לבנון: "מי מספר איך הוא מדמיין את לבנון?"
דור: מלא טנקים ובתים ענקיים.
אלה: שדות אורז.
***
כאילו, איזה מזל שישר כתבתי את זה ביומן (-:

וזו למשל כפולה שצוירה אחרי טיול בארבל, נטע בן חצי שנה, אלה 3 ודורדור 6 (אנחנו נוטים להביא את הילדים שלנו לסף היכולת שלהם. צריכה לחשוב על זה עוד.)
מימין דורדור צייר את כולנו (חוץ מנטע שנעלם מהציור במפתיע) מטפסים על ההר, משמאל אלולה ציירה את אותה החוויה: אצלה כל הקטע של הטיפוס מושחר אבל בפסגה בדייקנות רבה לגיל שלוש מופיע האוטוגלידה (-:
אין סיכוי שהייתי מצליחה להעביר את החוויה הזו במילים שלי, נכון?


ומעבר לכייף הדפדוף כל פעם מחדש, זו גם דרך מעולה ליצור קצת מרחב אישי בסוף יום למי שזקוק לו במיוחד.

נניח במקום לזרוק אותו למדורה בלילה השני, הצעתי לנטע שוב את צבעי המים והיומן...
(הגענו לשמורת הסמוקי מאונטיינס כשכל מטרתנו לראות דוב.
אבל ראינו במבי. יש לנו עדר איילים בגינה. אני לא סתם משוויצה, זה נכון.
נטע מאוד התרגש מהבמבי, שלטענת אלה היה יותר דומה לקנגרו מהבמבים שיש לנו בגינה (המכונים "במבות") ואפילו נגש אלינו לאוטו. נטע בטוח שהוא רצה לבוא אליו).
אני הייתי כולי במציאת דוב, לא הייתי מדמיינת אפילו לצייר עכשיו במבי. אבל הוא? תפס את כל סיפור הדוב, רק הפוך!
בקיצור, יומן טיולים, שווה.

3. המתוכנן:
פרוייקט יצירה שמשלימים תוך כדי.
כאן צריך כבר להשקיע מחשבה מראש, אבל הרעיון הוא למצוא משהו שיורכב בשלב מאוחר יותר בבית.


תמיד רציתי לעבוד עם הפיינט צ'יפ האלה ולא היה לי נעים לקחת מחנויות בארץ... אולי בגלל שבארץ היו לי מניפות צבע של כל חברה אז הרגשתי שזו קצת רמאות (-:
כאן כל ביקור בחנות חומרים כזו מסתיים בילדים עם דוגמיות, אז לפחות שננצל אותן (אבל אם לא היה לי במקרה נטע בן ארבע וחצי עם אובססיה לירוקים, הייתי פשוט מכינה ריבועים כאלו מראש).
בשמורה עצמה לא הספקתי ממש, כאמור היינו עסוקים בלהביא את הילדים לסף היכולות (וגם קצת שכחתי שתכננתי לתת להם את הריבועים האלו) ופתאום נגמרו 5 ימים.
בדרך הביתה היינו חייבים לעצור להתרענן ולאכול. מצאנו סכר מדהים ולידו חורשת פיקניקים. סתם, חורשה. הכי סתם. ממש סתם.

וזה לא משנה בכלל (-:

אספנו עלים ועשבים מהדשא ויצרנו תערוכה


ואז הם ציירו בטוש לבן את העלים. 
יש כאן שוב את אפקט ה"חדש" בצורת טוש לבן.
הטוש היה ממש גרוע לילדים קטנים, נשפך/נמרח/הפסיק לעבוד.
וזה לא משנה בכלל (-:

אפשר להחליט שכל אחד מצייר עלה, או שכל אחד מצייר פטריה, או שכל אחד עושה משהו. וזה לא באמת משנה בכלל... כי היופי בעבודה הוא בשימוש במצע אחיד ובצבע זהה לרישומים שונים.

הכי חשוב למסגר מייד.

ולתלות במקום הכי בולט בבית. כדי שנזכור.


וזהו.
אני לוקחת 2 יומנים וקלמר ג'ינס.

דואגת שיהיו בו טוש שחור, עפרונות, צבעי מים וסלוטייפ (להדביק שטויות מהדרך). הכל נכנס בתיק שורש כי בכל זאת אני נשואה לאורי. הכל חייב להכנס בתיק שורש.
שלושה טריקים. מילה חמודה "טריקים".

נשארו עוד 4 שעות נסיעה חזרה הביתה...

ואז באה אלולה, ושולפת מהתרמיל שלה מחברות מביה"ס (כאלו שהיא כתבה בהן כל השנה) וכמה גירים פושטים של קריולה ומציעה לקטנים לצייר לה על המחברות בזמן הנסיעה.
ולאף אחד לא אכפת מהתיק שורש שארזתי.
והיא יכולה לשחק בשקט באייפד.
אז, תכל'ס, זה הטריק שעבד הכי טוב בשבוע הארוך, הקשה, המאתגר (והמדהים) הזה.
לתת לילדים גם קצת חופש מאיתנו. לשחרר אותם לארוז לבד תרמיל גם אם זה מוסיף בלאגן באוטו.
וכנראה שלולה היתה מוסיפה שלאפשר לאחים קטנים לקשקש על משהו שעבדת עליו המון זמן - זה לא תמיד רעיון רע (-:
אבל היא ילדה חכמה שהטעינה כל הלילה, אין לה זמן לדבר איתך בנסיעה.

לחיי הטיולים שבדרך,
נשיקות

יום שבת, 23 ביוני 2018

הציצי של אמא

איך אנחנו אוהבות את הציצי שלנו ואיזו מילה נהדרת זו ציצי. אני ממש אוהבת אותה.
כי יש בה גם טיפה את כל האלמנטים המיניים שנדבקו בה כבר, אין מה לעשות, אבל היא שומרת על חוצפה ועל חמידות כזו. ציצי.

וכמה שהתעסקתי בציצים האלה. מגיל 11 שכמעט חטפתי גיבנת מלהסתיר אותם בהליכה שפופה ועד ששאר הבנות גידלו ציצים ויכולה הייתי להזדקף ולהתגאות בשלי. וכמה שנאתי אותם שהיו קטנים וכמה אהבתי אותם אחר כך שהיו קטנים.
ועוד לפני שידעתי כמה שימושיים הם יהיו - הם כבר היו שימושיים ולמדתי כוח מהו בעזרתם אבל למדתי גם שהוא לא שווה הרבה באמת (שיעור שנלמד מאוחר מדי בהחלט) ואז 10 שנים כמעט של תפקיד דומיננטי כואב ומספק (טוב עם הפסקות.. אבל עדיין 10 שנים..) וכמה גיחכתי לעצמי על כל פעם של "איך הוא דבוק לציצי של אמא שלו" וחשבתי - כן! הוא בהחלט דבוק לציצי של אמא שלו ואיזה כייף לי והביקורת ממש לא עוברת אלי.. אבל תמיד היא גם קצת עברה אלי.
ואת כל הבדיחות על שקיות השוקו המרוקנות שהוא, ואת כל חזיות ההנקה הבלויות. הכל נתנו לי הציצים שלי.
ועם כל ילד הם השתנו, נטע לקח איתו חתיכה של ממש.. כן, לכולן יש סיפורי גבורה כאלו.
גוני האחרונה שיונקת ואני יודעת שהיא האחרונה כי הצלחתי איתה.
הנחנו אותה על הבטן שלי כשהיא נולדה, והיא זחלה לבד לציצי (ואז קצת עזרתי לה כי אני לא באמת מעלה סרטון ליו טיוב אלא רוצה להניק בשקט פעם אחת...) וג'ינה הגיעה אלינו הביתה שעתיים אחרי הלידה, והראתה לאלה איך גוני צריכה לינוק ואמרה לה - את תסתכלי טוב על הציצי של אמא שלך וכשתהי גדולה לא תצטרכי יועצת הנקה (-: אמן.

ואני דווקא לא הייתי כזו דבוקה לציצי של אמא שלי - כלומר בהתחלה כן, לקחתי לה הכל - אבל אחר כך פחות.
לא ידעתי שהציצי של אמא שלי ימשיך לשחק תפקיד בחיים שלי.

ובפעם הראשונה שאמא שלי עברה ניתוח, היא שכבה במיטה שם באסותא וכשנכנסתי אליה היא ביקשה ממני להסתכל ולראות - לראות אם הצליחו להציל חלק בניתוח. לראות אם כרתו או שהוא נשאר. וחשבתי לעצמי שזה לא בסדר שאני עושה את זה וכולה היתה מכוסה בנוזל הצהבהב של החיטוי מהניתוח. ואז ממש שמחתי לראות לה את הציצי. איזה מזל.

ועכשיו דבוק לציצי של אמא שלי עוד משהו (שוב), טרום סרטני אנחנו קוראים לזה הפעם.
זה לא פשוט להיות רחוקה מהציצי של אמא שלך.
אז רקמתי לה חזיה, חזיית בהצלחה שאני מקווה שתביא לה קצת מזל ובריאות.

ואמא סליחה שדיברתי על הציצי שלך לפני כולם, אבל גם לי יש בו מניות ואת אמרת שזה לא סוד. ואני מבטיחה לך שאני אוהב את הציצי החדש, אם יהיה, בדיוק כמו את הקודם.

בפוסט הזה השתמשתי 17 פעם במילה ציצי. וזה שימח אותי.
זה גם שווה משהו בסיטואציה הזו.
בברכת 'לכי תעשי ממוגרפיה'.
נשיקות,
בעיקר פורמת,
גל

תוספת..
מאז שכתבתי את הפוסט הזה והססתי עם הפרסום, אמא שלי טסה לחוות בריאות בפלורידה שם היא שותה נבט חיטה פעמיים ביום (אותי זה היה מגרש מהגוף שלה, זה בטוח) ופועלת בדרכה.
בדרך היא עצרה ביוניקלו וקנתה לשתינו חזיות חדשות ומעולות.
בכל זאת החלטתי לשלוח לה גם את אלו, ואם הסרטן יקדים את דואר ישראל אז הוא בטח יפגוש את הנחישות שלה והאמונה שלי שגם הפעם היא תנצח אותו.

יום רביעי, 20 ביוני 2018

דוגמה אישית

לפני כמה שנים הבן דוד האהוב שלי, העיר לי הערה בנוגע להורות שלי. ברור שזה כבר מורכב נכון? מצד אחד יש לנו יחסים נהדרים שהוא מרשה לעצמו להעיר לי ומהצד האחר.. מתי גדלת יא קטנצ'יק? הרגע נהיית אבא וכבר אתה מעיר לי הערות? (את זה אני יכולה להגיד גם על אח שלי הקטן אבל נשמור לפעם אחרת). בדרך כלל כהורים אנחנו רוצים לקבל פידבק על מפעל חיינו, אבל זה לא תמיד פשוט לשמוע.  בכל מקרה, נתן לי חומר למחשבה, משהו קטן, אבל אחרי שבוע גילינו אורי ואני שאנחנו מדברים על זה. כנראה נגע בנקודה.
אז מה שהוא אמר זה... שאנחנו לא נותנים לילדים דוגמא אישית על חשיבות שילוב הספורט בחיים.
וכן, זה נשמע לי נכון כקביעה אבל לא הבנתי מה הבעיה בזה.
כאן צריך לציין שהוא ואשתו המופלאה הם סופר-ספורטיביים, מורה לחינוך גופני, מתאמנים, בעלי מכון לכושר מיוחד כזה שאני אפילו לא מבינה אותו וכאלה. אורי ואני - לא.
אני טענתי שאנחנו מאוד פעילים, לא אנשי בית (אז לא היינו, עכשיו גילינו כמה זה כייף.. במיוחד כשכבר אין ממש תינוקות) ולא ירדתי לסוף דעתו, והוא מצידו הסביר שאנחנו תמיד "מסווים" את הפעילות הגופנית. כלומר לא נותנים מקום לספורט לשם ספורט.
למשל: אנחנו מטיילים המון, כל סופ"ש. אבל הספורט (הליכה אני מניחה?) הוא בתוך הסוואת חווית הטיול.
או שאנחנו... זהו, אין לי עוד דוגמאות.
מסתבר שאנחנו לא נותנים מקום לספורט בחיינו.
זה רע? לא יודעת. כל אחד והמקומות שהוא נותן להם דגש בחיים ואת השנאה שלי לספורט קשה לתאר בפוסט אחד קטן בבלוג אחד קטן.
הנקודה החשובה שעלתה בשיחה של אורי ושלי היתה הדוגמא האישית. כלומר אנחנו פחות מאמינים ב"לחנך" - ניסינו, זה לא עבד לנו, ואנחנו יותר עובדים בלחיות לפי הערכים שלנו ושהילדים כבר ילמדו בדרך מה חשוב כאן (-:

בהקשר הזה למשל אני יכולה להעיד שלמדתי מאמא שלי כמה חשובה חברות נשית מדוגמא אישית, תמיד תמיד תמיד היא שמה את החברות שלה במקום גבוה (מאוד) בסולם העדיפויות והן היו העוגן שלה. לי זה פחות מתאים בשלבים שונים בחיים וכמובן שיש לי מה להגיד על זה, אבל בהחלט היא לא היתה צריכה להכביר במילים בשביל שאבין מה לדעתה חשוב.
ואז נשאלת השאלה, האם דברים שחשובים לנו אנחנו צריכים להקפיד שיראו? ז"ת האם הילדים שלי ראו אותי לאחרונה קוראת ספר? אני קוראת, אבל הם לא רואים את זה. אז מה? לדבר את זה יותר? לשתף בחוויות מהספר המרתק האחרון? להקפיד לזרוק אותו ליד הספה שיהיה שם בבוקר? (את האחרון אני עושה אגב. בהקפדה.)

יש דברים קטנים שעוברים לי בקלות - למשל עזרה הדדית, עזרה לשכנים, חברות - אני חושבת שהם לא יכולים לפספס. את הפילאטיס שאני בקושי עושה וגם כשהם לא בבית... כנראה שפחות חשוב לי.
בינתיים, בזמן שפרשנו שוב שמיכה ב"צל שלנו" בפארק ליד הבית, החלטתי לצלם בהסתר אנשים רצים. אין לי דרך אחרת לשלב ספורט, באמת. מקסימום כופה לשניות ספורות.
 רציתי אנשים שמנמנים כאלה, בתחילת דרכם (משהו להזדהות איתו, לא שאני הולכת לרוץ בקרוב) אבל היה כל כך חם שהגיעו לי רק אחת מוגזמת ואחד קצת מוזר..
מאוד נהנתי להתחבא, אני יודעת שזה לא יפה. אני יודעת.
ולא שיתפתי את הילדים בעונג הכמוס הזה - הדבר האחרון שאני צריכה זה להסביר למה אסור בהחלט לצלם אנשים ללא רשותם - החלטתי שהדוגמא האישית שלי באותו רגע היא שאנחנו יחד על הדשא משתוללים במזרקות מים (-:
מאוד נהנתי לשחק בחישוקי רקמה קטנים, בדמויות פשוטות, בצבעוניות ששימחה אותי - עוברים פה הרבה דברים השבוע והייתי צריכה לנקות את עצמי. ולא בפילאטיס.
אחה"צ אלה חזרה ובאה להדביק משהו בסטודיו, או לגזור משהו, אני לא עוקבת... נו, חמוד הטיפוס הזה נכון? (אני)
והיא: מאוד. למה לא הכנת גם את האישה שצילמת אתמול?
-
דוגמא אישית.
אז הלכתי להתחיל גם את האישה. מאוד קשה לחיות ככה תחת המיקרוסקופ שלהם (-:

אבל אם יום אחד תתפסו אותי עם חולצה בצבע זוהר, מנסה "לא ללכת", ז"ת לרוץ, תדעו שזה רק בגלל הדוגמה האישית!
נשיקות,
בעיקר פורמת
גל

יום שני, 18 ביוני 2018

זכרון של מציאות

הפלוס והמינוס באמנות מתעדת, כלומר עבודות שאני יוצרת על סמך "מקרים שהיו" (זה לא שם רשמי, המצאתי עכשיו...) היא העובדה שאני מחליטה מה כולנו בבית נזכור. ונכון שאפשר לומר את זה על כל תמונה משפחתית מחופשה - מה זה משנה אם הם צרחו כל הדרך? העיקר שהם יזכרו אותנו מחייכים בתצפית (-:

זה קורה בכל טיול שאנחנו יוצאים אליו, ככל שהילדים גדלים רמת הקיטורים עולה ביציאה, ואני איתם - איך לא בא לי שיהיה לי חם ויתושים ולהעלות חזרה את החצי ק"ג שכבר הצלחתי להוריד, רק בגלל הנשנושים של הדרך... אבל אני נזכרת בתמונות היפות מהטיול הקודם (כי את הטיול עצמו קשה לי לזכור, בעיית זכרון חמורה, יכולים לסוע לאותו מקום כל פעם ואני אהנה מהמפל כמו בפעם הראשונה..).
בעבודה הזו כבר בדקתי את גבולות הזכרון - התמונה המקורית היא זו:

אורי מכוון ערוצים לנטע ואלולה על מיטה מפנקת בצימר בצפון (-:
אבל מה לעשות שמאוד קשה לתעד לילה של צפייה בכוכבים בקמפינג? התאורה לא משהו והתנאים קשים בחיים האלה (-:
אז קצת שיניתי תפאורה, הסטתי פוקוס, צופים בכוכבים אחרים.
אני אוהבת איך שהאדמה/דשא הופכים לשמיכה בזכות התפרים הגסים של הבד הירוק.
אל חשש, אלה מאוד אוהבת להסביר שבמקור היא רואה טלויזיה. שלא יתבלבלו חלילה.


יש לנו חבר שתמיד אומר: אתם רוצים סיפור או ויכוח?
שזה מה שסותם לנו את הפה אם אנחנו מתעקשים לבלבל אותו בעובדות במהלך הגזמה נוסטלגית מהעבר המשותף.
אני חייה את חיי על המשפט הזה. לא פחות (-:
אולי בגלל זה אני כותבת בבלוג. אין מי שיתווכח.


בפסח הראשון שלנו כאן החלטנו לארח שתי משפחות בבית ששכרנו אז, הכל היה רגוע - רק מה? לא היו לנו מספיק כסאות.
כן היו לנו שני כסאות משרדיים כעורים ממתכת עם ידיות וריפוד סגול מתפורר. משהו טוב (-:
ביקשתי מאורי שננסה לשפץ אותם והוא עקץ את המערכת (הפיננסית, שלי) ומייד רכש אמצעי חיתוך מאחרונת הפנטזיות שלו. אז כמובן שצילמתי אותו נאבק בגראז'.


והכנתי לו מזכרת...


הוא מייד העלה את התמונה של החישוק (אז עוד לא גמור, כאלו בושות הוא עושה לי) לפייסבוק:
"רוקמים מזימות.
גל רקמה מזימה שאני אחתוך את הידיות של הכסא הישן כדי להפוך אותו ליפה. אני רקמתי מזימה לקנות דיסק של DeWalt עם בטריה נטענת 20V, כי בלי זה אי אפשר לסדר את הידיות.
אז גל רקמה אותי."

מתוקי נכון? וזה מה שההיסטוריה תזכור.
אף אחד לא ידע שכבר שנתיים (+) הכסא הזה עומד ככה בפינה:
סתם, כי מאוד נהנו פה לחתוך (בדיסק! של דה וולט!) ולרסס ספריי זהב, אבל כשהגיע הרגע לחבר את הריפוד שנתפר ידנית (בעמל רב ובלי שום דיסק של דה וולט! 20V!) לא הצלחנו למצוא דרך פשוטה ויעילה לחבר אותו חזרה לכסא...
וגם אני שכחתי, עד שרציתי להעלות את התמונה, של הילדים, הצופים בכוכבים, ונזכרתי שגם.. אבל זכרון זה לא אני. ולי היתה האמנות המתעדת.


אפשר לקחת את התמצית, את הדינמיקה בין הדמויות או פעולה שמורגשת בקווים של הגוף ולתת להם את הפוקוס הנכון. הנכון בעיני.
מה זה משנה במה הם צפו? העיקר שהם התפרקדו להם שמה נוגעים לא נוגעים. מה זה משנה מה נוצר? העיקר שהוא היה שקוע ביצירה שלו, חדור מוטיבציה.
אבל... עדיף שיצפו בכוכבים באיזה יער כחול ירוק. עדיף שגם יהיה על מה לשבת (-:



אז מה את מעדיפה, סיפור או ויכוח?
נשיקות,
גל
בעיקר פורמת.

יום ראשון, 17 ביוני 2018

זו אני הרומנטית.


בפעם הראשונה שרקמה הרגישה לי רומנטית היתה כשרינה, החברה הכי טובה שלי התחתנה. זה היה ממש מזמן והיא היתה הראשונה בגרעין שלנו להתחתן, אז מפלס ההתרגשות של כולנו היה גבוה.
את הכתובה המקורית הדפסתי להם על קנבס והוספתי לה מסגרת פרחים רקומה, ואני חושבת שאולי זו היתה אחת מעבודות הרקמה הראשונות שלי. תמונה כמובן אין לי.
מאז למדתי הרבה. למדתי טכניקות ולמדתי עיצוב ולמדתי שאין - אין - אין על אינסטיקט ראשוני ושכן, רקמה היא המלאכה הכי רומנטית שיש.
משהו בחיבור שבין העבודה הסיזיפית והשעות הרבות שמושקעות בתפרים, ביחד עם הנוסטלגיה שמרחפת מעל.. רומנטי.


ואני לו כותונת הייתי רוקמת, 
כותונת של תכלת עם פרח זהב.
(היו לילות, יעקב אורלנד)

יש יותר נוסטלגי, סיזיפי, רומנטי ומלא כמיהה מאסתר עופרים?

העבודות שאני הכי נהנית מהן הן הרקמות על תמונות חתונה. התמונות האלו! המבטים, ההבטחה, העמידה הזקופה. אני באמת אוהבת תמונות חתונה (-:


התמונה שכאן היא בעצם לא מיום החתונה, הבת של הזוג ביקשה שאכין להם " proper" מזכרת מיום חתונה כי הם לא הספיק להתחתן ממש (-: כשיש סיפור נלווה לתמונה זה בכלל עושה לי את זה. למרות שעם שעות העבודה אני נוטה גם להמציא סיפורים משלי...



בחודשים האחרונים אני מקבלת הרבה תמונות וינטאג' ישנות כאלו ואני חושבת שהן האהובות עלי (למרות שזה באמת קרב צמוד לתמונות "עכשוויות" שהרבה יותר קל לעבוד איתן..)

בדרך כלל אני עובדת על זר הפרחים הקיים, בעצם "מקפיצה" אותו מהתמונה:

אבל לפעמים אין זר (לי למשל אין תמונה אחת נורמלית או "רשמית" עם זר. ואולי טוב שכך כי הכנתי אותו עם חברה חצי שעה לפני), ואז אני מאלתרת...

ובתמונה הגדולה:

מבינה למה אני מתכוונת במבט שבעיניים? זו רומנטיקה.

מה שמגניב זה שהן לא דומות כל התמונות האלו, כאילו, ממש אף פעם לא דומות.
מי חשב שאפשר לקרוא כלכך הרבה בתמונה של אותו האירוע? 
אני מניחה שיש אלפי ספרי עיצוב תלבושות ותרבות שמנתחים את הטקס המשמעותי הזה בתולדות האנושות. אני פשוט לא נתקלתי בהם עדיין...
כל תמונה היא כמו קפסולת זמן קטנה, מזכירה תקופה ואופנה וסגנון, ז"ת - אפשר את זה ביותר אייטיז?



זו היתה עבודה כייפית (-:




מן הסתם זו לא רק השנה ואפשר לראות ממש "בית" שונה גם כשזוגות קרובים תרבותית.
זו הזמנה מגברת מקסימה שביקשה שאכין עבודה גם מהתמונה של חמה וחמותה, אחרי שהזמינה להוריה (מחמאה אדירה בעיני..), 1947 ו- 1946, שני הזוגות גם התחתנו גאוגרפית קרוב אבל אפשר לראות הבדלים:



ממש הבדלים.



הזוג בחישוק של 1946 היה חלק מחבורה שמחה, לא היתה להם תמונה רק של שניהם. שמחתי לחזור לעוד קצת פוטושופ. ומהזוית האהובה עלי:



נו, זו אני הרומנטית. זה לא קורה הרבה אז חשבתי לשתף (-:
(Etsy שלי, לעוד תמונות)
נשיקות,
בעיקר פורמת
גל