יום חמישי, 30 באוגוסט 2018

שיעור במקומיות ב' (או: באוירת החג)

רק בשבוע שעבר פרסמתי את הסיפור בו רקמתי צמח יפיפה לזוג שנישא, בכדי לגלות שזהו מין פולש ואגרסיבי ושעלי לגנוז את הרקמה.. והנה שוב זה קרה. בערך.
או שאולי זה קורה כל הזמן אבל מאז שכתבתי כאן אני שמה לב יותר?
הפעם זו לא הפלורה אלא הפאונה... הציפור האוהובה עלי בגינה. הקרדינל.

הכל התחיל בשנה שעברה, כשניסיתי לחשוב על עיצוב שיקרוץ לאנשים מהאזור שלנו, ויכול להיות שכאן טמונה הטעות - כי כבר אני יודעת שכשאני עושה משהו בשביל עצמי, אז זה עובד... בכל מקרה בסנט לואיס האובססיה מתחלקת לעונות, ובעונת הבייסבול כולם לובשים אדום ומתהדרים בסמל הקבוצה "שלנו" - הקרדינלס.
אשה מקסימה ביקשה ממני לרקום את הציפור על חישוק עם תמונה מודפסת של סבתא שלה, שהיתה (כמובן) אוהדת מושבעת ואני בחרתי לעשות רקמה ריאליסטית יחסית של הציפור הזו, שמרחיבה לי את הלב בכל פעם שאני רואה אותה בדשא. הנכדה שהזמינה היתה מרוצה והיה מוצלח. אז חשבתי - למה לא שכולם בסנט לואיס יזמינו ממני רקמה של קרדינלס? כי באמת, למה לא?
רק שאני לא אוהבת את הסמל (רק בעברית מותר לכתוב את זה ושגוגל לא יתרגם לי חלילה) אז ניסיתי לחשוב איך לשלב את העיצוב שכבר הכנתי באיזה "Best Seller" מטורף (-: חזרתי לחישוקי החתונה.
לפני יוני, הבנתי שאם כולם מתחתנים כאן בקיץ, הרי שגם כולם חוגגים יום נישואין בקיץ (איך שהראש שלי עובד! פלא!) - יש מצב שה"כולם" הזה הוא גם חלק מהטעות שלי במחשבה. אין "כולם". זה הרי מה שאני מלמדת את הילדים.
הכנתי חישוק רקמה לעצמי (-:
ומכיון שלא ממש אהבתי אותו, אז אחד נוסף לחברה:
קרדינל לתפארת מדינת מיזורי!
לא הבנתי למה אין עניין.
וכל פעם שראיתי בקשה לרקמה לחתונה בקבוצות פייסבוק מקומיות פירסמתי בשמחה.
וכלום.
יכול להיות, מאוד יכול להיות, שזה פשוט לא מוצלח, לא רומנטי, לא בטעם המחפשים, לא.. לא בדיוק.
אבל, אחרי כמה חודשים - ז"ת בשבוע שעבר - התיישבתי לראות מה העלו הקולגות שלי באטסי כקישוטים לחג המולד.
(שכן, הוא רק בדצמבר. אז צריך להתחיל להתכונן באמריקאית)
ולא האמנתי לטיפשות שלי. כמה קרדינלס מצאתי שם!

-- הפסקה לרקע חשוב --
בשנה שעברה הצעתי חישוקים קטנים של 4 אינצ' כאורנמנטס - קישוטים לתלייה על העץ בחג המולד - להיט!
(לדעתי ממש השתפרתי בצילומים מאז...)

הכנתי המון חישוקים כאלו להמון משפחות והייתי שמחה מאוד.


אבל עכשיו זה נראה לי קצת.. 2017 כזה.



החלק הכי מרגש היה לקבל תמונות של אנשים עם האורנמומנט שלי תלוי אצלם על העץ:
מתוק נכון?
הרגשתי צורך לחדש.
תהיתי אם לשלב את הקרדינל המושפל שלי.
--- בקיצור עשיתי חיפוש. אורנמנטס לחג המולד עם קרדינלס ---
וחשכו עיני.
מסתבר שהקרדינל, שלא בלוגו מכוער , לגמרי משוייך לאבל וזכרון:

התמונה מכאן.
ובהתחלה חשבתי שזה מקרה, אבל אז כמו בסרט גרוע, עלו לי עוד ועוד תוצאות, של עוד קרדינלס וכולם עם הציטוט הזה.. Cardinals appear when angels are here
אלוהים.
אז, אולי פחות מתאים לציין זוגיות טוב ומאושרת?
ואולי זה סתם בראש שלי (-: אני עדיין מאוד אוהבת את הקרדינלס שלי...
ואולי נוח לי למצוא "סיבה" לכשלונו המסחרי (-:
מסכן הזוג שקיבל את החישוק הזה...

בקיצור, כך או כך (סיבה אמיתית או תירוץ למאמינה) רעיונות חדשים לכריסטמס נדרשו!
ולמרות שהיה לי קצת (ממש קצת) לא נעים לשתמש בילדים היהודים שלי למטרות נוצריות, זה עבר לי תוך שנייה.
העובדה שלא היתה לי תמונה מספיק יצוגית שלהם קצת יותר בעייתית אבל נראה איך נתמודד עם זה בהמשך

הרי החלטנו שהפעם עושים מה ש-אני- אוהבת, נכון?



ועוד אופציה קצת יותר מסורתית (אבל עם אותה חולצה לא ייצוגית, גוועלד)

חוגגת על הפונפונים (-:


אני מניחה שבקרוב נדע איך זה יעבוד...


ובאוירת החג - תודה שהקשבת (-:
נשיקות,
גל
בעיקר פורמת.

יום חמישי, 23 באוגוסט 2018

שיעור במקומיות

רוב הזמן אני בכלל לא מרגישה זרה, כלומר זה ברור לי, אבל אני מרגישה שאני והשכנה זרות באותה המידה זו לזו, זאת אומרת אנחנו לא חולקות הרבה משותף במטען התרבותי שלנו (אם כי בהתחלה כשמגיעים לארה"ב נדמה שדווקא כן, בכל זאת שפה מוכרת, מוסיקה, אמנות, תרבות פנאי.. הכל כ-מ-ע-ט דומה) אבל הכוונה שלי היא שאני לא תופסת את עצמי דווקא כזו שנטועה לה במקום זר. שתינו מבינות האחת את השניה באותה מידה. נשמע הגיוני?
ברור שלא, זו תחושה כזו.
אבל היא עוזרת לי להעביר את היומיום כאן מצויין.
הפערים בדרך כלל מתגלים במלוא עצמתם כשאני מנסה לספר בדיחות שמתבססות על רפרנס כלשהוא... לרוב אף אחד לא יבין אותי ובגלל זה אני הרבה פחות מצחיקה כאן (נדמה לי שזה בגלל זה) וגם כשאנחנו מטיילים.
מידענית-על שמכריחה את הילדים לשנן את שמות הצמחים הפכתי לבורה גמורה, אין לי מושג מה שמות הפרחים, השיחים, העצים וזה לא פשוט, אבל, בואי נודה על האמת,
זה גם לא נורא.


לפעמים, רק לפעמים, יש השלכות.
כשהתחלתי להכין חישוקי רקמה לזוגות נישאים חיפשתי דרך לעיצובים מקוריים משלי.
עליתי למטבח להכין לי עוד קפה וראיתי מהחלון את הבמבי הזה - זה לא מפתיע כי יש לנו עדר קטן בגינה והם אהובים עלינו מאוד.

בכל מקרה, הייתי חייבת ללכת לראות מה הוא לועס שם במרץ רב.
הוא לא אהב את הרעיון.
אני חזרתי עם פרח יפיפה שכבר ראיתי בהרבה מקומות בסנט לואיס ותוך שבועיים פרח לנו בכל החצר וחשבתי לעצמי: מה יותר מתאים לרקמה? רקמה לזוג צעיר שמתחיל דרכו כאן? פרח מקומי, מיוחד, צבעוניות שעושה לי חשק לרקום...

התיישבתי לסקיצה מהירה והתחלתי לרקום.


גאה בעצמי עד מאוד העלתי את התמונה לפייסבוק העסקי שלי, ולא התעצלתי! הלכתי לצלם בחוץ!
בכל מקרה, כפי שהסבירה לי קוראת מקומית נרגשת, זהו ה- Honeysuckle.
 הצמח השנוא ביותר על האנשים באזור.
אז כמו שנהוג באזורי - זו שנאה מכל הלב, כזו עם קריאות לעקור אותו מכל מקום, עם עצומות לשתילת "מקומיים" תחתיו ועם תשוקה אמיתית לפעולה.
מסתבר שהו מין פולש שכיום ידוע שהוא האגרסיבי ביותר שידעה צפון אמריקה והא בהחלט נמצא בכל מקום, לא המצאתי את זה, אבל זה לא דבר חיובי כ"כ לדעת האמריקאים.


רק שאני כבר רקמתי חישוק.
שלא נשלח כמובן מעולם.

תזכורת לכמה עוד יש לי ללמוד.
ואני בכלל לא אוהבת אותו יותר רק בגלל ששנינו זרים (-: אבל אני גם לא עצובה שהוא נשאר למזכרת על הקיר, עוד עדות לשיעור במקומיות שנרכש בשעות עבודה.
וגם הוא מזכיר לי את היערה שלנו, נכון? בצבעוניות אחרת. הנה השתמשתי בידע מהעבר.

כל העניין הזה עם הידע מזכיר לי שאמא שלי פעם נזפה בי שאני מתנשאת, זה היה בהקשר לזה שהופתעתי שהיא לא יודעת שם של שר בממשלה, לא זוכרת בדיוק מה קרה שם - אבל היא אמרה: "ההבדל ביננו הוא רק שאת יודעת את זה ואני לא. והנה עכשיו גם אני יודעת את זה".
זה מאוד מאוד הצחיק אותי.
כל המוטיבציה לרכוש ולאצור ידע מקבלת פרופורציה חדש לפי התפיסה הזו, לא?
להכין מחדש חישוק רקמה הצחיק אותי קצת פחות אבל הנה, עכשיו גם אני יודעת את זה.

נשיקות,
בעיקר פורמת

יום רביעי, 15 באוגוסט 2018

זה היה בסוף הקיץ

החופש נגמר, אל תקנאי (כאילו, תקנאי בכייף) כי הוא נגמר אחרי חודשיים וחצי של אין לימודים. 
נטע וגוני היו בגנים המופלאים שלהם ודור ואלה, יעני ה"גדולים", היו... הם היו פה. 
ממש פה.
כל הזמן.
היו להם קצת מטלות - שזה אומר שלא פרקתי מדיח או קיפלתי כביסה חודשיים - וקצת פרוייקטים בבית.. דור בנה לי מתקן לכל חישוקי הרקמה - תמונה גרועה אבל מתקן מצויין מימין:


ועכשיו עם הקפה (החם) בשקט (הקריר) אני חוזרת לרקום בריכוז..

אבל יש בי צורך להעלות לעצמי לכתב את הדינמיקה היומיומית. את הקושי (למרות שאני אמורה לכתוב "את האתגר"..). את עצמי מול שני ילדים שהפכו בלי ששמתי לב לסערת רגשות-דרמה חובקת משפחה- אין רגע דל-גיל ההתבגרות.
וואו זה קשה!
וזו רק ההתחלה?
כנראה.
החלטתי לשתף באירוע אחד של "מאחורי הצילום".
מכירה?
צילום נהדר שנשלח לכולם בגאווה רבה. דורדור על הבס בהופעה.


אבל מאחורי הצילום...
נתחיל קצת קודם:
בשל היותנו חיים על הקשקש הפיננסי, החלטנו לזרום איתם הקיץ ולא נרשמנו לקייטנות - מבחינתם לא היה מושלם מזה, מבחינתנו לא היתה הרבה ברירה (-: אז לאחר "רע הכרחי" של חודש סאמר סקול חינמי בביה"ס שלהם שהיה, בסדר נניח, הם התפנו לחגוג את הקיץ כמו שאני והאחים שלי חגגנו - מול הטלויזיה.
נכון, היו לי יותר חברים, שיחקתי הרבה בחוץ, אבל כשאני כנה עם עצמי לרגע -ראיתי המון, המון, המון טלויזיה בחופש הגדול. אז שחררתי.

אני הייתי בסטודיו, למרות הקיץ דווקא היו הזמנות ועבדתי כמעט כל יום,


משתדלת לדגום איתם בריכה פעמיים בשבוע, ספרייה (הספרים אכן הושאלו, הוחזרו והושאלו מחדש...) וסופ"שים של טיולים בהרכב משפחתי כולל "קטנים".
הדבר היחיד שהתעקשנו עליו היה חוגי המוסיקה.
ז"ת אורי התעקש כי זה ממש לא התחום שלי, אבל כאן מנגנים בביה"ס והוחלט שאנחנו מתגברים אותם ואת הפוטנציאל המוסיקלי שלהם גם בשיעורים פרטיים והדובדבן - הרכב רוק.
זה היה בבחינת: אתם לא מסתדרים יחד? לא עובד לכם הקטע של אח-אחות?
החיים קשים ואנחנו נייצר לכם חוויה מגבשת, מדהימה שבסופה רק תרצו לרדת יחד לבייסמנט להתאמן עוד ועוד תוך כדי זריקת מחמאות אגביות האחד לשנייה.
זה היה בדמיון.
בפועל הם אכן סבלו יחד את הנדנוד שלנו להתאמן, ניסו כמה פעמים להתאמן יחד, אבל בעיקר חלקו מרחב משותף בהרכב הרוק. דור על הבס ואלה על הקלידים והשירה.
כן, יש עוד ילדים ומדריך ברקע אבל הם לא חשובים לי (-:
בהופעה האחרונה. דור לא מתבייש הוא פשוט צמוד למאוורר מאחור...

אז הנה הצצה לחיים שלי, ליד הגדולים.
תמונה יפה נכון?
כל חודשיים-שלושה יש קונצרט, הלהקה שלהם (Future Dragon) ניגנה שיר שהם כתבו והיינו לכמה דקות ממש ממש גאים.

ליד היה קיר צילומים ופוסטרים של המופע - וכל חברי הלהקה חתמו האחד לשני על הפוסטרים.
מתוקי, נכון?
בכלל לא רואים שביקשנו משניהם לעמוד ליד הקיר (הכמעט מגניב) לצילום, שדור סירב, שאני ישר (מה זה ישר, מהירות קול זה כלום לעומת המהירות תגובה שלי) עברתי לפאסיב אגרסיב ("אין בעיה. הולכים. תודה רבה על ההופעה המקסימה").
שאלה התיישבה להצטלם,
דבר שגרם כמובן לדור להתעצבן עוד יותר, 
דבר שגרם לי להעלות טון, 
דבר שגרם לו לצעוק בלחישה (תפסיקי לצעוק בעברית) 
דבר שגרם לי ללכת 
דבר שגרם לאורי לרדת עוד יותר נמוך ולערב סבתות (מה כבר ביקשנו? שנוכל לשלוח תמונה לסבתא חנה וסבתא טובי??) 
דבר שגרם לאלה להצתדק ולדור לחזור על המנטרה (למה אתם מעצבנים כל-כך??) 
דבר שחיסל סופית את אורי וסגר פינה עם משפט משולב כסף + שליטה (אנחנו משלמים הרבה בשביל החוג ואתם לא מעריכים!) 
דבר שגרם לתגובות שהסתיימו בהחרמת טלפון שמייד הומתקה.

אין, אין טעות שאני לא עושה מולם.
וזה לא שאני לא יודעת. אוהו כמה שאני יודעת. אני פשוט לא מצליחה להתמחות בשליטה העצמית.
בהבלגה.
בסתימת הפה. 
או שאולי אני עדיין לא בטוחה שהוכנו מספיק יסודות, שכל מה שהיינו אמורים להעביר כבר הועבר בבסיס, ושהם כבר יודעים מה בסדר ומה לא. הם רק צריכים ללמוד לבחור... 
בקיצור.
נגמר החופש.
וזה כל מה שיש לי לומר:

Mothers of teenagers know... Why animals eat their young

אני אוהבת אותם בכל ליבי. 
אבל לפעמים אני צריכה תזכורת שזה שלא אכלתי אותם אחרי ההופעה, זה גם משהו.


ואני לא אתחיל אפילו עם התמונה הזו... (-:

נשיקות,
גל - בעיקר פורמת.

אגב, כולם חזרו בשלום מהיום הראשון, לא נעלו אף אחד בלוקר (יש לי פחד עמוק מסדרות נעורים אמריקאיות) והצלחנו לנהל שיחה. יום טוב (-: