זה היה בסוף הקיץ

החופש נגמר, אל תקנאי (כאילו, תקנאי בכייף) כי הוא נגמר אחרי חודשיים וחצי של אין לימודים. 

נטע וגוני היו בגנים המופלאים שלהם ודור ואלה, יעני ה"גדולים", היו... הם היו פה. 

ממש פה.

כל הזמן.

היו להם קצת מטלות - שזה אומר שלא פרקתי מדיח או קיפלתי כביסה חודשיים - וקצת פרוייקטים בבית.. דור בנה לי מתקן לכל חישוקי הרקמה - תמונה גרועה אבל מתקן מצויין מימין:

ועכשיו עם הקפה (החם) בשקט (הקריר) אני חוזרת לרקום בריכוז..

אבל יש בי צורך להעלות לעצמי לכתב את הדינמיקה היומיומית. את הקושי (למרות שאני אמורה לכתוב "את האתגר"..). את עצמי מול שני ילדים שהפכו בלי ששמתי לב לסערת רגשות-דרמה חובקת משפחה- אין רגע דל-גיל ההתבגרות.

וואו זה קשה!

וזו רק ההתחלה?

כנראה.

החלטתי לשתף באירוע אחד של "מאחורי הצילום".

מכירה?

צילום נהדר שנשלח לכולם בגאווה רבה. דורדור על הבס בהופעה.

אבל מאחורי הצילום...

נתחיל קצת קודם:

בשל היותנו חיים על הקשקש הפיננסי, החלטנו לזרום איתם הקיץ ולא נרשמנו לקייטנות - מבחינתם לא היה מושלם מזה, מבחינתנו לא היתה הרבה ברירה (-: אז לאחר "רע הכרחי" של חודש סאמר סקול חינמי בביה"ס שלהם שהיה, בסדר נניח, הם התפנו לחגוג את הקיץ כמו שאני והאחים שלי חגגנו - מול הטלויזיה.

נכון, היו לי יותר חברים, שיחקתי הרבה בחוץ, אבל כשאני כנה עם עצמי לרגע -ראיתי המון, המון, המון טלויזיה בחופש הגדול. אז שחררתי.

אני הייתי בסטודיו, למרות הקיץ דווקא היו הזמנות ועבדתי כמעט כל יום,

משתדלת לדגום איתם בריכה פעמיים בשבוע, ספרייה (הספרים אכן הושאלו, הוחזרו והושאלו מחדש...) וסופ"שים של טיולים בהרכב משפחתי כולל "קטנים".

הדבר היחיד שהתעקשנו עליו היה חוגי המוסיקה.

ז"ת אורי התעקש כי זה ממש לא התחום שלי, אבל כאן מנגנים בביה"ס והוחלט שאנחנו מתגברים אותם ואת הפוטנציאל המוסיקלי שלהם גם בשיעורים פרטיים והדובדבן - הרכב רוק.

זה היה בבחינת: אתם לא מסתדרים יחד? לא עובד לכם הקטע של אח-אחות?

החיים קשים ואנחנו נייצר לכם חוויה מגבשת, מדהימה שבסופה רק תרצו לרדת יחד לבייסמנט להתאמן עוד ועוד תוך כדי זריקת מחמאות אגביות האחד לשנייה.

זה היה בדמיון.

בפועל הם אכן סבלו יחד את הנדנוד שלנו להתאמן, ניסו כמה פעמים להתאמן יחד, אבל בעיקר חלקו מרחב משותף בהרכב הרוק. דור על הבס ואלה על הקלידים והשירה.

כן, יש עוד ילדים ומדריך ברקע אבל הם לא חשובים לי (-:

בהופעה האחרונה. דור לא מתבייש הוא פשוט צמוד למאוורר מאחור...

אז הנה הצצה לחיים שלי, ליד הגדולים.

תמונה יפה נכון?

כל חודשיים-שלושה יש קונצרט, הלהקה שלהם (Future Dragon) ניגנה שיר שהם כתבו והיינו לכמה דקות ממש ממש גאים.

ליד היה קיר צילומים ופוסטרים של המופע - וכל חברי הלהקה חתמו האחד לשני על הפוסטרים.

מתוקי, נכון?

בכלל לא רואים שביקשנו משניהם לעמוד ליד הקיר (הכמעט מגניב) לצילום, שדור סירב, שאני ישר (מה זה ישר, מהירות קול זה כלום לעומת המהירות תגובה שלי) עברתי לפאסיב אגרסיב ("אין בעיה. הולכים. תודה רבה על ההופעה המקסימה").

שאלה התיישבה להצטלם,

דבר שגרם כמובן לדור להתעצבן עוד יותר, 

דבר שגרם לי להעלות טון, 

דבר שגרם לו לצעוק בלחישה (תפסיקי לצעוק בעברית) 

דבר שגרם לי ללכת 

דבר שגרם לאורי לרדת עוד יותר נמוך ולערב סבתות (מה כבר ביקשנו? שנוכל לשלוח תמונה לסבתא חנה וסבתא טובי??) 

דבר שגרם לאלה להצתדק ולדור לחזור על המנטרה (למה אתם מעצבנים כל-כך??) 

דבר שחיסל סופית את אורי וסגר פינה עם משפט משולב כסף + שליטה (אנחנו משלמים הרבה בשביל החוג ואתם לא מעריכים!) 

דבר שגרם לתגובות שהסתיימו בהחרמת טלפון שמייד הומתקה.

אין, אין טעות שאני לא עושה מולם.

וזה לא שאני לא יודעת. אוהו כמה שאני יודעת. אני פשוט לא מצליחה להתמחות בשליטה העצמית.

בהבלגה.

בסתימת הפה. 

או שאולי אני עדיין לא בטוחה שהוכנו מספיק יסודות, שכל מה שהיינו אמורים להעביר כבר הועבר בבסיס, ושהם כבר יודעים מה בסדר ומה לא. הם רק צריכים ללמוד לבחור... 

בקיצור.

נגמר החופש.

וזה כל מה שיש לי לומר:

Mothers of teenagers know... Why animals eat their young

אני אוהבת אותם בכל ליבי. 

אבל לפעמים אני צריכה תזכורת שזה שלא אכלתי אותם אחרי ההופעה, זה גם משהו.

ואני לא אתחיל אפילו עם התמונה הזו... (-:

נשיקות,

גל - בעיקר פורמת.

אגב, כולם חזרו בשלום מהיום הראשון, לא נעלו אף אחד בלוקר (יש לי פחד עמוק מסדרות נעורים אמריקאיות) והצלחנו לנהל שיחה. יום טוב (-: