יום שני, 27 בספטמבר 2010

ביתנו מבצרנו

בהשראת שכנה יצירתית במיוחד החלטנו לטבול ידנו בגואש ולנסות לבנות לנו טירה (מכושפת, בטח מכושפת).



כזו שתאפסן את ה"קלומוביל" ועוד כמה צעצועים שהומרו לאבירים על כורחם (צעצוע במסווה של קופסת איחסון.. גאוני. אה, איקאה כבר חשבו על זה?)





ועוד אחת כי זה כייף (-:















לוקחים קופסאות (טיול לצרכניה, איסוף קופסאות, סחיבה הביתה והדבקה = יום 1)


אנחנו הדבקנו את המבנה הגדול ואז עבדנו קצת על מוטוריקה בגזירה של "לבנים" והדבקה שלהן. לכן הצד הקדמי מכוסה כולו ובשאר הצדדים נתנו "רוסטקציה" סמלית..






מרוויחים משהו כמו שעתיים (עם הפסקות) של צביעה בגואש (למאותגרות כביסה כמוני, עירום הוא האופציה המועדפת..)

עבדנו עם 2 מכחולים פושטיים גדולים וגואש זול (ערבבתי עם קצת אקריליק כי לא היה לי גואש שחור - יצא בסדר גמור).



מכניסים את הטירה הביתה למקצה שיפורים (האמת שלא צריך אבל התחשק לי גם לצבוע קצת. במזגן כמובן).



בתמונה הזו רק רציתי לחלוק את חיבתי העזה ל"חלומות בהקיציס".. ממש נהנתי לעבוד קצת מול הטלויזיה ולצחוק תוך כדי (-:





איך רק כשהם נרדמים מתחשק לי לשחק בבובות?

נעצתי שיפודים עם דגלוני נייר בצריחים

על צד אחד שהיה קצת משעמם ציירתי חלון נוסף



אחרי שהגואש יבש צובעים שכבה או 2 של לכה (אני השתמשתי בלכה על בסיס מים)

הלכה נותנת לכל הסיפור פיניש אדיר וכמובן דואגת שיחזיק יותר זמן. כדאי מאוד במיוחד אם צובעים בגואש זול כמונו..
















וככה זה נראה בראיית לילה (-:














עוד יומיים לסוף "חגי תשרי"! הידד!
צ'או
בעיקר פורמת

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

הסוכה שלנו

רבות נכתב ודובר על טעם אישי, אני עדיין מחפשת את שלי ונוח לי להגדיר אותו כ"אקלקטי", נשמע טוב, לא?
הבן שלי לעומת זאת, רק בן 3, עם טעם ברור. הוא יודע בדיוק מה יפה ומה לא. בהתאמה לבית הגידול הגאוגרפי, הוא לוקה, איך לומר, בטעם ים תיכוני. כזה שניתן להגדירו כ"טעם ערבי". לא שיש לי (חלילה) משהו נגד טעם ערבי (ויש לי חבר טוב שהוא הומוסקסואל כמובן) להפך - אני מפנטזת על היום בו אוכל לצבוע את הבית בתכלת עם נגיעות טורקיז (וגם על חלונות עץ צבועים סגול אבל זה לרשומה אחרת) והייתי שמחה גם לבנות ליד הבית מבנה מגדלי גבוה.. רק שאשמח שיהיה בו חדר עבודה בקומה העליונה ושכמובן, רק לי תותר הכניסה אליו. וגם מערכת כריזה תהיה לי בו אוכל לכרוז שהגיעה שעת התה והעוגה שלי.. לנשים שבבית. אני מנסה לשכנע את בעלי שייטב לכולנו אם עוד 2-3 יצטרפו וישאו בנטל. אני אהיה בחדר העבודה אם מישהוא מחפש אותי (-:

בכל מקרה, אני משתדלת לחנך את בני ביתי גם לעיצוב אסתטי יותר, מקיפה אותם בחפצי נוי משובחים (ולכן הכלים מגרין גייט צריכים להרשם בתקציב החינוך ילדים, לא? בשביל מי אני קונה אותם לעזאזל?) ועבודת יד, אבל לפעמים, המציאות מתנפצת לך בפרצוף.

כך קרה לנו גם בסוכה (הנה הגענו לעניין).
ניסיתי לעצב סוכה יפיפה לתפארת הבית והמושב, משהו נקי ונעים, משהו.. משהו שמרתה תוכל להתגאות בו! (מרתה סטיוארט, כן? כי גם לבת דודה של סבתא שלי קראו מרתה.. לא, אין להן קשר דם רומני עתיק).

לא נשברתי גם כשהסכך דקר אותי ולא כשגיליתי שהיוטה שחיברתי מלאה כתמים דוחים (נכון, גם לא ניקיתי - אבל גם לא נשברתי!). חשבתי שהכל יתגמד כשאכין את גרלנדת הלבד המופלאה..

את ההדרכה הזו של the purl bee לגרלנדה מלבד אני שומרת כבר הרבה זמן.. עכשיו, כשאיולה10 העלתה אותה החלטתי שאכן זו ההזדמנות הנאותה (-:






אח, כמה יפה מטבח של אחרים.
אצלם גרלנדת לבד לעולם לא תעלה אבק.










איזה צבעים יפים יש ללבד שלה.. חבל שאני לא סובלת את החומר הזה.

אני יודעת שזה בגלל שאני משתמשת בלבד גרוע במיוחד, אבל זה לא גורם לי לאהוב אותו יותר.











ככה זה נראה אגב בורסיה הים תיכונית..



למדתי שבכל עבודות הלבד, אם רוצים תוצאה של צבעוניות שגם לא צורמת, כדאי לשים לב שיהיו לפחות 2 גוונים מכל צבע (ז"ת אם רוצים ירוק - אז לשים גם ירוק בהיר וגם ירוק, 2 אדומים, 2 ורודים וכו') - הכל "מתחבר" לטעמי יותר טוב.





כדאי לגזור יותר משני קטרי עיגולים, זה יוצא יותר נחמד אצלה (גם את שמת לב?) אני כבר התעצלתי..





גזרתי מכל צבע (10-11) 4 עיגולים רגילים ו4 קטנים ושיתפתי פעולה עם הרעיון: שמתי אותם בשקית ושלפתי שלושה כל פעם. חשבתי שזה יהיה סמלי אם לשנה החדשה אתחיל לעבוד על האמון שלי.. לא הלך, כמעט תמיד החלפתי קצת, כמובן שבסוף נשארו מאותו צבע.. אבל היה נחמד לתפור (-:








עכשיו - בבקשה להסתכל על הצילום. לא מתאימה כאן פינת ישיבה נמוכה מקש וריפוד בצהוב לימון? כמה כריות נונשאלנטיות בהדפסי לבן וצהבהב? רגע אני רק אפתח את הפריים, או - הנה הבן שלי נכנס. זה מתחילת הרשומה בה קשקשתי על תהיות קיומיות וכו'.
אז ככה הסוכה שלנו נראית:











בקיצור, כל עוד מתעקשים כאן גורמים פאנטיים שהחג הזה קשור גם למשפחה, שיתוף פעולה, שיתוף הילדים ביצירה וכו'.. חבל על בזבוז הזמן באיסוף הדרכות יפהיפיות. עוגמת נפש - זה מה שהחג הזה הביא. וגפילטעפיש.





אח, גפילטע פיש.. (כזה שמכוסה בחזרת חריפה כדי שלא נרגיש את הטעם ונשכח מהמרקם)
קבלו את הורסיה הפולנית לגרלנדת לבד!








המובייל המקורי (הבלחה גאונית של הרגע?) לסוכה וכבר החלטתי שאוסיף לו לתחתית כיתוב "כולם פולנים" (על מסגרת בד אדום עם נקודות לבנות-כמובן) ואתלה במטבח. שלא נשכח חלילה.




ומכיון שאי אפשר בלי הדרכה לחג (-:
1. מציירים על נייר את הצורה
2. גוזרים מהלבד את הצורות (למשל.. אליפסה אפורה, ירח חום ועיגולון כתום)
3. לשים לב שמובייל נוטה להסתובב ולחשוף צד אחורי - אני עשיתי את הגפילטעים שלי משני הצדדים.
4. מדביקים או תופרים את האלמנטים (יצא יותר יפה להדביק - הגפילטע התחתון מודבק העליונים תפורים).
5. מריצים במכונה - מושכים קצת חוט לפני ומשאירים אחרי ואז קל יותר לחבר לסוכה.





מה שאאמץ בחום גם בסוכות הבא הוא תליית האלמנטים הדקרטיביים בסוכה..


הילד הביא ממיטב התוצרת משל היינו בחג השבועות וחיברנו לסכך המון צעצועים - בהתחלה חשבתי שהוא משקיע המון מחשבה ומביא רק דברים שבאמת רואים בשמיים: מטוסים, כוכב פלסטיק, בובת תוכי, באז שנות אור (אסטרונאוט שכזה), קוף (טוב, זה קצת גבולי - אבל הוא נתלה על הסכך) אבל אז הוא צירף גם 2 אופנועים. לא נורא. בשנה הבאה.






חג שמייח ונשיקות
בעיקר פורמת

הדרכה לספר בד או (עוד) מתנת לידה

בראש השנה נולד עוד תינוק במושב (זה נשמע כבר עייף? אבל באמת שלא.. לי הלידה היתה הזו מאוד קלה) (-:
אני בעיצומה של תקופת מתנות לידה, מה שגורם לי קצת להתגעגע לתקופת ה"כרטיסי ברכה לחתונה".. אבל אין ספק שכך אני מאתגרת את עצמי לצאת מבוקסת "השמיכה המושקעת".

הילד הזה נולד להורים כלכך מוכשרים שהאמת שלהכין להם משהו זה קצת יומרני. הדבר היחידי שהם (קצת) פחות טובים בו הוא, למזלי תפירה, מעבר לזה הם בנו את ביתם בעצמם, צבעו, ניגרו, ציירו ועטפו הכל היטב בעיסת נייר (-: וכשאהיה גדולה הם יעזבו ואני אוכל לעבור לגור בבית הכי צבעוני בעולם. או שיהיה לי בית משלי והם יעזרו לי לשדרג אותו. או זה או זה.

החלטתי להכין לו ספר בד, אני חוזרת לנקודה הזו הרבה פעמים אבל תמיד נגררת ל"ספר שקט" - כזה עם שרוכים וכפתורים ופעילויות. אחרי שראיתי את הספר שעשתה המדענית ירד לי האסימון שבעצם בגיל הזערורי הם צריכים רק משהו לגעת בו ואולי שאפשר לקרוא לו בשם ולעשות איזה קול..

חשבתי על פעלי החינוכיים עם הילדים (וזה לקח הרבה זמן ומאמץ) ומה "מלמדים" אותם קודם כל? את התארים והשמות במשפחה (איך עושה סבתא? ותאמינו לי שאצלנו לכל אחד יש קול..).
אז הכנתי לו ספר בד שהוא אלבום לתינוק:


כן, קוראים לו סול!
הספר עשוי דפים מבד, הכריכה במילוי אקרלין ותגיות קטנות מבצבצות כמיטב המסורת התינוקית.

וככה הוא נראה פתוח (שמתי תמונות שהסתובבו בבית לצורך המחשה אבל הרעיון שאלו יהיו בני המשפחה הקרובים):









בכל עמוד ישנו כיס משעונית רכה שבתוכה אפשר לשים תמונה:



והנה הדרכה מצולמת למי שחפצה נפשה/ו:

מוצאים בדים בשני צבעים- עדיף כותנה עבה,


אני גזרתי 2 זוגות מכנסיים מערמת ה"לפרום" - כחול ואדום










משרטטים 4 עיגולים מכל בד וגוזרים, קוטר השבלונה שלי היה 23 ס"מ (מה שנתן ספר מוגמר בקוטר 22 ס"מ)








גוזרים בעזרת אותה שבלונה גם עיגולי אקרילן -
אני השתמשתי בסוף באקרילן רק ל"כריכה" כך שהייתי צריכה 2 עיגולים, אפשר למלא כל "דף" ואז יש לגזור 4 עיגולים (לטעמי זה עבה מדי ובודאי שלטעם המכונה שלי).











משרטטים שבלונה לכיסי התמונה (אני השתמשתי בקרטון גזור ל 14.5 על 11.5 ס"מ)


קניתי מז'ק ורון את המבריק-מבריק הזה, זו סוג של שעונית אבל הרבה יותר רכה. הרעיון היה למצוא חומר שאין לו קצוות חדים שיכולים לשרוט לאחר הגזירה- בשלב הזה נרשמה הצלחה, בתפירה..




מתמזמזים עם הקישוטים, מורחים 2 ערבים בחיפוש אחרי סרטים מתאימים בערימות, מחליטים שרוצים בעצם הכל פשוט (כי זה לתינוק) ומשחקים שוב בהכל.

כדאי כמובן לשים לב לסדר הדפים, שכל זוג יתאים אחד לשני. אני החלטתי ללכת על צבעים תואמים לכל הספר (אדום-כחול-ותוספות צהובות ולבנות).
מחברים בסיכות את האלמנטים לכל דף ותופרים.
בשלב הזה השעונית התגלתה בכעלת חיים משלה, ולא נעימים במיוחד. מכיון שהיא מאוד חלקה היא פשוט לא נתפסה במכונה. תפרתי אותה או כשמעליה עוד שכבת בד (למשל סרט שמסתיר את החיבור) או פשוט ביד.
מכינים "סנדביצ'ים" לזוגות - זוג הוא דף אחורי וקדמי.
מחברים ימין לימין ושמים לב שהעיגול לא מסתובב.. ז"ת שהם מיושרים זה לזה.
אפשר להוסיף סרטים (כלפי פנים אל תוך העיגול) בשלב הזה.

אם רוצים להוסיף מילוי אקרילן מוסיפים אותו מבחוץ - כמו בסנדביץ' בתמונה השמאלית כך כשנהפוך הוא יהיה בפנים.







מסמנים את הפתח (בסיכות כפולות), בערך 4 אצבעות - כך שבכל הדפים הפתח יהיה חופף - מקל מאוד על הסגירה.


ותופרים - אם במקרה, אין לי מושג איך זה קרה, העיגולים לא חופפים - תופרים כשהעיגול הקטן כלפינו (בשביל לא לחזור אחורה כשמגלים שלא הכל נתפס..) - הוראות שכתובות בדם יש פה.






גוזרים את השאריות וחותכים פיקים מסביב (למעט בחלק הפתוח)








והופכים:





מיישרים עם האצבעות את השעוונית, היא שורדת יפה את ההיפוך.











כל דף מגהצים (בלי לגעת בשעונית) ומסדרים את המפתח עם סיכות, עורמים את כל הדפים לפי הסדר ותופרים מעין "טופ-סטיצ'" עליון שסוגר את כל הדפים ומחבר אותם יחד.
אם רוצים- אפשר קודם לסגור כל אחד בנפרד.


בתמונה הימנית רואים איך זה נראה אחרי החיבור - אפשר להקפיד על חיבור יותר יפה (אפשר, בטח שאפשר..) או לתפור ביד בד שיסתיר את החיבור ויתן עוד כתם צבע (ובעיקר יסתיר את החיבור..).







וזהו!
עכשיו אפשר להכניס תמונות (-:










נשיקות,
בעיקר פורמת

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

ראש השנה

כל שנה אנחנו מתאספים בהרכב גמיש (חו"ל, משתמטים למינהם) אצל הדודים. השנה בהשראת הגן החדש החלטנו להכין תיבת דואר וכל מוזמן נדרש לשלשל ברכת שנה טובה לתיבה - בסוף הערב יחולקו הברכות אקראית.

אומנם בניגוד לגן לא עלו מחשבות פולניות כגון - האם השקעתי מספיק? האם השקעתי יותר מדי? (התשובה, אגב, לא - הורים ששמים סוכריה בשנה טובה זה לא חוקי!)

הנה, אגב הברכה שהכנתי לו לגן.. הלהיט היה הסרט שהפך אותה לשרשרת ומושא קנאה עצום (חוץ מהילדים שלעסו במרץ את הסוכריה שהדביקו להם בשנה טובה ושבניגוד לילד שלי -שאולי יחנק מהשרשרת-יהיו להם חורים בשיניים..)











וכיאה למעמדי כמכהנת בועד הכנתי גם ברכות לצוות


בכל מקרה אז הכנו ברכות..
מה שנחמד (כנראה רק להורים) זה שאפשר לשאול את הילד כבר מה הוא מאחל ולקבל תשובות משעשעות: הכנו 2 ברכות ממנו, באחת הוא איחל למקבל טיול בו ימצא סלסלת תפוחי אדמה (דור רביעי?) ובשניה כדור גדול של ילדים בני 6 - זה היה צפוי כי לאחרונה כל דבר שאנחנו אומרים לו מלווה ב"זה לילדים גדולים מאוד" והוא תמיד שואל "מה, לבני 6?" ונענה בהנהון נמרץ.
אנחנו מקווים שעד גיל 6 הוא יאבד קצת מהזיכרון (לא נראה לי שגם אז ארשה לו להרים את אחותו הקטנה בזמן שהוא מטפס על המגלשה, מוריד שוט וויסקי ומעשן סמים קלים).

על ערש דווי (מנטאלי בעיקר), יום לפני הניתוח, הכנתי את תיבת הדואר. נחושה למצוא בכל זאת משהו שספריי-דבק יפה לו (לאחר שהיצירה המודבקת האחרונה מתפוררת לה לאט אבל בטוח).















עטפתי קופסא בלבד אדום, הוספתי לבד לבן (מתחת כותנה מנוקדת) עם רקמה ו"קראתי לזה יום".

אני כמובן נתתי "דבורת אצבע"
ובעלי שיחיה עוד שנים רבות ומאושרות הסכים לפחות לכתוב בכתב ידו על הברכה שהנדסתי לו (מצחיקה, בטח מצחיקה) - ניסיתי להעביר נקודה ולא הכנתי לו כלום אבל ברגע האחרון כמובן שאני נשברתי קודם..






היה נחמד מאוד - ז"ת היה סיוט כי הילד לא הפסיק לצרוח 42 דקות רצוף שהוא לא מוכן שיגעו לו בתיבה (דודות הן קהל אוהד..) ואח"כ הם רבו מי יחלק ואיך בדיוק אבל לבסוף נמצאה שיטה (מאוד מורכבת) של חלוקה סמי-הוגנת ואז הוא כמובן איבד עניין לחלוטין והלך להטביע את דגי הזהב שהתחבאו בפינה בבריכה הפסטורלית בגינה.
אני קיבלתי את הברכה של אמא שלי שזה הכי שווה כמובן (-:

ועל הדרך - זו השיטה שאני משתמשת בה לברכות שונות, כשאין לי כח להשקיע ממש בסקראפים או שפשוט בא לי להשוויץ בילד..

לוקחת את יצירת המופת, מקפלת ל4.

על 2 החלקים השמאליים מדביקה חתיכות נייר צבעוני/קרטון קצת גדולות יותר מגודל הרבע.

מקפלת ומוסיפה כיתוב ב"כריכה". אפשר לחתוך בזיגזג.

הכי פשוט ומריח מושקע (-:





שנה טובה

נשיקות

בעיקר פורמת

בלי עין הרע

מחר אגיע בבוקר לירושלים (כבר נשמע דרמטי, לא?) ואפקיד את היקר לי מכל (בגופי..) בידיו של ד"ר לוינגר.
ניתוח עיניים.

את השבוע האחרון ביליתי בהדחקה מאסיבית ואת היומיים האחרונים בעצבנות, קריזות על כל מי שיכל היה להכיל (ותודה לבעלי היקר שהביאני עד הלום) ו"מראות פרידה" (אולי זו הפעם האחרונה שאצטרך לראות חיתול גדוש? האם אהיה מאושרת יותר כשלא אראה כמה כלים יש בכיור? וכו..).

נזכרתי שלפני שנה נתקלתי ברשומה של התר ביילי הבלתי נלאית, שעשתה לבת שלה רטייה מעוצבת עד מאוד (גם במשפחות מושלמות יש לפעמים איזו עין עצלה.. זה היה פולני מדי? כנראה שכן. סליחה).







מתוך הפליקר של הת'ר ביילי







אז במצבי כרגע - רוטנת ועצבנית ובעיקר בלי עדשות (עם משקפיים שעושות כאב ראש שלא לדבר על איך שאני נראית איתן) אין מצב שאוכל לעשות משהו דומה, אבל באמת שניסיתי למצוא בד אופטימי, צבעים עליזים ולתעל אנרגיה לאפיקים חיוביים..

בקיצור, הפעם העשייה היא העיקר..











גזרתי בד חיצוני (אופטימי במיוחד), חיברתי לגומי (כתום ואפטימי) ואת ה"גזרה" הוצאתי ממשקפי שמש (לא אופטיות).





ברטייה גזרתי חתך למרכז והעליתי קצה על קצה (כמו שגוזרים "כובע סיני" מנייר) בתקווה שיוצר קצת נפח - בתמונה משמאל.






הוספתי בד שחור לחלק הפנימי (היה כדאי לתפור הפוך ולהפוך. בהחלט) והתחלתי לנסות לתפור..
יצא מראה כפרי משהו בקצוות (-:



לסיכום..
* כדאי לראות בשביל לתפור על מכונת תפירה
* תודה לממציא מסכי המחשב בגודל נורמלי
* אין סיכוי שאצליח לצלם את זה עלי כרגע..
בוא נאמר שאני מקווה שהניתוח יצליח כי אני לא אעמוד בעוד נסיון שכזה לתפור (-:


נשיקות
בעיקר פורמת

יום שבת, 4 בספטמבר 2010

אבל לכולם יש.. רשומה מגן חדש

התחלנו גן חדש. הוא התחיל גן חדש אבל באמת שאני השקעתי הרבה יותר, התרגשתי הרבה יותר ויש לי תחושה שלא שואלים אותי מספיק: "נו, אז איך הגננת החדשה שלך?"
הקדמנו לחזור ביום מטיול מושלם בירדן ורק בשביל שאוכל להגיע לאסיפת ההורים. כן. ילד בכור.

התקלחתי, התלבשתי בנונשאלנטיות (נו, באמת זו רק אסיפת הורים, אני? מתרגשת?) והתיישבתי אחר כבוד בכסא שקטן מחצי הטוסיק הימני שלי (שלא לדבר על השמאלי). כלכך כלכך כלכך רציתי כבר להתנדב.. וכשהגננת סיפרה שיש קיר שרוצים לצייר עליו - מייד הרמתי יד ואמרתי (בבישנות מה) שאני יכולה!, אבל אבא אחד אמר בקול רם יותר. וכשהיא סיפרה שהקימו חממה ומחפשים מישהוא שיוביל את הפרוייקט הרמתי שוב יד ואמרתי (בפחות ביישנות) שאני יכולה!! אבל אמא אחרת הקדימה אותי, בפעם השלישית עוד לפני שהיא הספיקה לומר למה היא צריכה מתנדב כבר הרמתי את היד כלכך גבוה וצעקתי שאני יכולה!! וככה אני - בועד.
ואם מישהוא יודע מה עושים לעזאזל בועד?! אשמח לרמז.

ומכיון שכיתה א' עוד לפנינו לא היו הרבה הכנות.. תיק, מידנית וקופסאת אוכל.
תיק יש לנו מהגן הקודם.
תיק אופנתי במיוחד, שעלה 20 ש"ח ומכיון שאף הורה שפוי לא יעז לשלוח את ילדו אוחז בכיעור כזה -קל לזהות אותו על מתלה התיקים - גאוני? כמובן.

כבר בתחילת החופש הגדול הילד הודיע לי שהוא רוצה לגן החדש "תיק אוכל של בקודן"/"תיק אוכל של בקוגן"/"תיק אוכל של פקובן" (הוא לא באמת ידע איך מבטאים אבל הבין שזה מאוד נחשב בחוגים מסויימים) ובקיצור "תיק אוכל כמו לניתאי". אנחנו עוד קטנים ולא מבינים בפרצופים האלו אבל הוא היה מאוד נחוש. וגם אני.

כשיספרתי לו שנכין משהו יפה על התיק שיש לנו מהבדים של אמא, הוא פצח בצרחות שלא היו מביישות נערה מתבגרת "לא תיק מבד! לכולם יש" (קראת היטב?? "לכולם יש"! לא האמנתי למשמע אוזניי). למען קידוש המטרה שלפתי את אחד הבדים האהובים, מתעלמת לגמרי מהפגנת העצמאות המקומית, ובאישון הלילה (כמובן) ישבתי לשדרג את התרמיל (זה האופנתי) ואת המידנית.
כן, יש לנו גם מידנית.
חשבתי שהוציאו את המילה הזו משימוש בשנות התשעים אבל - לא בבית ספרנו (או לפחות לא בגננו). כן הוציאו אותה משימוש בכל החנויות בהן ביקרנו. וכך הפכה המידנית מצרך לוהט ומבוקש, קליקות נרקמו בין ההורים והתחרות גדלה (יתכן שאת החלק על הקליקות והתחרות חויתי רק אני, אני עדיין לא בטוחה בקשר לזה..).

בתיק הייתי קצת מוגבלת כי הייתי חייבת לכסות על הכיס הקדמי - הדפס כדורסל על רשת ועל הכיתוב שמעל. מכיון שהשעה היתה כבר באמת באמת מאוחרת החלטתי לנסות כמה טוב עובד הדבק-ספריי שאין לי הרבה נסיון איתו (למעט בית-דנה-ישראלי שעשיתי).
את המידנית עשיתי בסגנון סקראפי-משהו עם מסגרת משורבטת שאני מחבבת ונבעה מהצורך לעשות מסגרת ב"בועה" שעל התיק - מסתבר שהספריי דבק "חושף" את סימון הטוש שמתחת לבד..

ועוד תמונה על המידנית המשודרגת ועל קופסאת האוכל התואמת..













הוא התלהב כל כך (בעיקר מהמידנית - היא באמת יותר מוצלחת..) ומסתובב איתה כבר 3 ימים (אבל בלי מים "כי עכשיו היא צעצוע"). לראשונה מזה הרבה זמן הוא רץ לפני ללכת לגן.. אז היה שווה, לא?


שוב אפשר (איזה מזל..) לסכם ש"אמא תמיד צודקת",
למעט בשימוש בדבק ספריי.. כי כבר בסוף היום המידנית חזרה כ"ד_ר" (במקום "דור") ועל קופסאת האוכל לא נותר זכר מהרובוט.. למדתי.
אמא תמיד צודקת, בדרך כלל.
נשיקות
בעיקר פורמת