יום שבת, 20 באפריל 2019

הכרה עצמית (או: יומולדת 40)

יומולדת 40 שלי ממש כאן . .  ולכן החלטתי 
TO LET MYSELF BE SEEN
ולקחת את כל העבודה שלי, את עצמי, לא רק לכאן, לבלוג הסודי שלי אלא ממש החוצה... לחלק את עצמי לציבור.
זה נשמע אולי מצחיק כי הרי אני כבר כותבת בלוג סופר-אישי אבל מבחינתי אף אחד לא ממש קורא (היי! ומה שלומך היום?) והכל כאן ביננו.
אחד הצעדים היה להכין סופסוף כרטיס ביקור חדש.
עשור חדש, המון התחלות בפתח, זמן להגדרה. לבחינה. 
אז הכנתי כרטיס ביקור זמני כמובן. כמובן כי אין שום סיכוי שבמצב כזה רעוע ("עשור חדש, המון התחלות בפתח, זמן להגדרה. לבחינה.") אני מתחייבת על הגדרה עצמית בכרטיס ביקור או אפילו על צבע לרקע...
בתור התחלה נפרדתי מהכרטיס הקודם (-:

שהיה נוח ונעים בכל המובנים האפשריים.
ואז מצאתי גם שריד מכרטיס הביקור הראשון שלי -
מדהים איך הצלחתי לא להתחייב בו למשהו ממשי! אפילו את הצבע והטקסטורה אבא של אורי בחר עבורי, נשאר לו מקום בגליון בבית דפוס והוא שאל אותי בטלפון אם אני צריכה כרטיסי ביקור (-: נשבעת.
מעניין מה קורה עם נטוויז'יון באמת.

ואז הסתכלתי בהמון חיבה ורגש בלוגו שדורדור אייר לי במחשב, בעט הגרפית שקנינו לו לפני שנתיים והוא לא נוגע בה:
והבנתי שזו התחלה יפה. רק מה, נעים לחשוב שכך הוא רואה אותי אבל זה לא מדויק וחסר לי שם משהו מעצמי. אני צריכה להיות זו שמכינה את האיור.
שלפתי את כל התמונות שלי מהטלפון, עניין קצר שכן אין לי כ"כ הרבה תמונות - והתחלתי לאייר את עצמי.
גוועלד.
בהתאמה לעבודה שלי בדיוקן העצמי, שכבר סיפרתי עליה בפוסט הזה, כמובן שבהתחלה נתפסתי לשיניים הבולטות, לצוואר המקופלל, לעיינים הלא סימטריות לחניכיים שתופסות שליש פרצוף.. נו, כרגיל.
קשה לצייר פנים, בטח ובטח את הפנים של עצמך אבל היה משהו מאוד תרפויטי בכל העסק.
וחלק פשוט הצחיקו אותי מאוד.
מישהי צריכה לוגו ל"אמא מיואשת"?
העבודה הבאמת מעניינת של עצמי על עצמי היתה לשלוח לחוות דעת.
דבר שאני אף פעם לא עושה.
שלחתי סקיצות לכמה חברות (רק כאלו שיעזו לבקר בקול רם כי הן יודעות שהאהבה ביננו לא קשורה בדבר) ולאורי.
והיה לו קשה.
והיה להן קשה, לרובן.
חלק נצמדו לנכונות הרישום, חלק שאלו שאלות נוקבות (מה הקטע?? תעשי ב"יפה". אם רק הייתי יכולה..) וחלק הבינו לגמרי וכל התגובות, להפתעתי, נתנו לי דרייב להמשיך.
חזרתי לצילום האהוב עלי (שרקמתי בעבר, אפשר לראות פה) והורסיות האלו זכו להצלחה מסויימת:

 עד שאורי אמר שאני נראית כמו כוכבת פורנו מזדקנת.
את המזדקנת אני הוספתי.
לא היה סיכוי שאשתמש יותר בחיים בדימוי הזה...




לאט לאט, מרישום לרישום, התחלתי לחבב את כל הסגנון האיורי הזה שלי.
הכי פשוט היה לאייר באילוסטרייטור אבל למה לעשות פשוט? רשמתי ביומן סקיצות בטוש שחור, צילמתי (בטלפון) והעברתי למחשב. 



אורי שלח אותי לצייר את עצמי יפה כשנמאס לו מ"כל הלא דומות האלו", אז הכנתי אחת בשבילו (-:



מאוד אהבתי את המשחק בצבע השיער מהרישום הקודם. אבל התביישתי.
כי שוב, המחשבה שאחשוב שאני "תופסת מעצמי" בלתי אפשרית.

(התמונה הזו לא מרצף הכנת הסקיצות,  אבל פתאום נזכרתי בה - ציטוט של גולדה מאיר שהכנתי בשבוע שעבר ומצחיק בהקשר הנוכחי: Don't be humble, you're not that great. מספרים שהיא אמרה את זה למשה דיין, אם אני כבר נתלית באילנות גבוהים...)


בכל מקרה, בשלב מסויים הצפתי את עצמי והתחלתי לשחק במחשב, משתעשעת במחשבה שזו הולכת להיות הדפסה על קנבס 2 מטר על 2 מטר לפחות (-:


אבל נזכרתי שאני אשת איש ואם מסורה והם חיים איתי מספיק גם ככה. בכל דרגות היופי שלי.
בסוף הלילה, מותשת, הגעתי לסקיצה שאני יכולה לחיו איתה בשלום (שלום!) ופשוט שלחתי להדפסה.
ככה.

צד קדמי
ארבעה ימים אחרי קיבלתי את הכרטיסים המודפסים ורצתי לצלם - בחושך, סליחה - ולכתוב לך.
צד אחורי

ולא אכפת לי שהבועה שהיתה אמורה להראות "רישומית" נראית לא מעוצבת מספיק או שהבועה בצד האחורי נחתכה במ"מ. דברים שלא הייתי סולחת עליהם לסטודנטים ובטח לא לי. ככה זה בארבעים?
סתם, לא, זו רק אופוריה, בקרוב אשוב! הלוא זה רק כרטיס זמני (-: ואני בהחלט אשפר בהמשך.

אבל בינתיים אני חובקת 4 עשורים ואת הכרטיסים הכי מתוקים בעולם.
המתנה הכי יפה שיכולתי לתת לעצמי ליומולדת 40 - הכרה עצמית.
בברכות ורודות,
נשיקות

יום שלישי, 16 באפריל 2019

דיוקן עצמי (או: בדרך לחירות)

לפני המון שנים שמעתי על עניין כזה למי שרוצה להרזות: תליית תמונה ממש דוחה של עצמך על המקרר. אולי זה לא היה כזה קטע מקובל אבל העובדה היא ששמעתי על זה ממש מזמן ואני עדיין זוכרת את זה.
אני מניחה שהרעיון הוא שבכל פעם שאני אגש למקרר אני אזכר למה בעצם אני צריכה לסתום את הפה - באופן ויזואלי ואפקטיבי - ואפנה פנייה חדה לסלסלת התפוחים.
אצלי זה לא היה עובד בחיים. לא ניסיתי אבל זה ברור לי.
יש לי יכולת השלמה מדהימה עם דברים שאני בוהה בהם ברציפות (-:
נניח אם אני עושה עבודה מסויימת, גם אם ברור לי היכן החולשות שלה, מספיק ש"אבלה" איתה מספיק זמן עד שאחשוב שהיא לגמרי מספיקה לי.
כך גם עם עצמי. 
הבעיה היא שאני לא בוהה בעצמי מספיק כנראה..
פעם בכמה זמן אני מגיעה לרמה בלתי נסבלת שלי וצריכה לאוורר אותי החוצה.
בלתי נסבלת - לא בצורה משנה חיים (אלא אם כן שואלים את משפחתי האהובה) - אבל מעין סחרורים פנימיים כאלו שנובעים ממקומות של חוסר בטחון ופגיעות, שאלו תכונות שאני לא מצליחה עדיין להשלים איתן בעצמי ולא במי שמולי -אבל לפחות אני כבר מודעת לעניין (-: הדרך שלי מעבדות לחירות. דרך ארוכה, דרך חתחתים.
בשנים האחרונות שמתי לב שאחד התהליכים שעוזרים לי הוא העיסוק בדיוקן העצמי. 
לא, זה לא יכול להחליף טיפול מקצועי, לכשהיה בשלה לאחד כזה (שוב), אבל בתחום הטיפול העצמי האפקטיבי לתקופה קצרה - הטכניקה הזו עובדת לי ממש מצויין. לתת לעצמי לבהות בי עד תחושת התחבבות מחדש. נשמע ממש מפגר כשאני כותבת את זה?


הבעיה בדבר שמן הסתם קופצת לך ישר לראש, היא שאני משלימה עם החיצוניות של עצמי (וגם כאמור, לתקופה קצובה) ולא עם.. נו, בטחון עצמי, פגיעות, תחושות ערך שונות.
אבל בעולמי השטחי, גם השלמה זמנית עם איך שאני נראית זה המון.
ממש המון (-:



לפעמים זה טיפול בהלם - את העבודה העליונה ממש לא צפיתי. נראה לי שכעסתי על משהו (-:
תקפתי בה ישר ולפרצוף - העיניים הלא סימטריות (הדפסתי מתמונה שלי פעמיים בגדלים שונים), השיניים הבולטות שצבעתי בצבעי הקשת המקסימים האלו, איזה תסכול מהשיער שלא משנה איך אסתפר נראה בסוף אותו דבר, שפתרתי בהדבקת שאריות בד ואני ממש זוכרת שסיימתי את כל העבודה בפחות מעשרים דקות והייתי מאושרת.
כאילו, מסגרתי, כן?
אני מאוד אוהבת את העבודה הזו.
היא תלויה לי בסטודיו אבל בפינה קצת מוחבאית כי "העירו" לי (אורי אמר) שהיא עלולה להרתיע אנשים אמריקאיים (-:
כנראה שהיא הספיקה לדי הרבה זמן, כי אם לא מחשיבים כמה התעסקויות קטנות כמו נניח הקלף הזה כאן, עזבתי את עצמי בשקט. נתתי לעצמי לגדול (-:

בינתיים, בשקט (אם לא מחשיבים פוסטים באינסטגרם כצעקות) היה לי דיוקן עצמי שהתבשל על אש קטנה, "נרקם לאיטו" אם תרצי... הדיוקן שהתחלתי לפני שנה וחצי בסדנה אצל נטע אמיר.


שנה הוא היה תלוי לי על הקיר, מקסים ב"לא גמור" שלו ומלא בפוטנציאל שלא הייתי בטוחה שארצה לבדוק איך ואם בכלל יצליח להתממש. ואז בהקשר אחר לגמרי הוא הפציע לי (וכתבתי עליו פה לפני יותר מחצי שנה) והורדתי אותו מהקיר. נשאר חור קטן.


וחזרתי לרקום אותו, כל-כולו משאריות חוטים מעבודות בסטודיו, מוטיב שמשעשע אותי כל פעם מחדש.
תמיד נשארים לי חוטים שאפשר עוד להשתמש בהם אז אני גם מנציחה את הקמצנות שלי באיזשהו אופן.
או אולי מתעדת גוונים שחוזרים לי שוב ושוב (בעצם אם זה נשאר אולי לא השתמשתי מספיק? יש כאן תמה, אני רק צריכה "לדייק" אותה לצרכיי).


ברגע שרקמתי את העיניים היא כבר קיבלה חיים משל עצמה והפכה להיות יותר המסיכה שלי ולא אני.
ומהשנייה ההיא, של קבלת האופי העצמוני שלה היה לי הרבה יותר קל לשחרר. השתוללתי עם לא להתאים, לא להתעכב, עם להנות. שבועיים לא לגעת, יום רק איתה - מה שיוצא.


התלבטות של כמה שבועות נרשמה במעמד צבע השיניים, הנטייה שלי היתה לירוק בהיר - אבל כיוון שזו כבר לא אני אלא רק המסיכה, פרגנתי בסוף קצת אוף וויט. בין האפורים (-:


וזו מסיכה משוחררת!
תראי כמה שכייף לה עם עצמה, שיער מתבדר ברוח פיקטיבית:

מסיכה משחררת.
מצד אחד רימיתי לגמרי, הצבעים, שמזכירים לי צילום של חום וקור, לא מחייבים אותי בכלל לדימוי שמשתקף אלי ומהצד האחר - היי, זו אני שם. ואני נראית שמחה.
בכל השוונצים הכי קטנטנים השתמשתי לדוגמה הזו מסביב, וזה בהחלט החלק הכמעט הכי האהוב עלי.
החלק הכי אהוב עלי, הוא שסיימתי ונרגעתי. לרגע.
תמונה כמעט אחרונה, מבטיחה
כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון, חשבתי שזה שלב כזה, ליצור בנושאים אישיים שקרובים אלי, עם השנים כשזה לא עובר אני מתחילה להפנים שזה פגם אישיותי שכאן להשאר (עד אותו טיפול אמיתי שיגיע וכו וכו וכו).
אז לכל מי שסובלת כמוני - ככה זה עובד לי ואני גאה להפיץ את הבשורה - אם כי גם מובן לי שברגע שאפרסם את הפוסט אחשף למליון מאמרים ואנשים שעובדים עם דיוקן עצמי הרבה יותר זמן וטוב ממני (-: כי אחד הדברים שלמדתי (ועדיין מבאסים אותי) הוא שגם בחסרונות ובפגיעות שלי אני לא מיוחדת. בעצם זה קצת מזל.

אני אהנה מכך שאולי יש עוד מישהי out there שרוצה לנסות איתי שוב. כן, התחלתי שוב.
כי באמת, החודש האחרון, היה קשוח.
וחכי, יומולדת 40 ממש מעבר לפינה (-:

חג (כמעט) חירות שמח!

חיבוקים, נישוקים ועוד
בעיקר פורמת

יום רביעי, 10 באפריל 2019

יומולדת חדי קרן (פוסט לא פוליטי)

זה הפוסט הלא פוליטי, לא אקטואלי ולא רלוונטי שלי כתגובה ל"מצב"
אלא אם כן את אמא או סבתא לבנות נורמטיביות ואז הוא מאוד אקטואלי ורלוונטי בהחלט עבורך. פוליטיקה זה כבר ענין של קריאה בין השורות.

-
הכל התחיל לפני כשנה כשחיינו סבבו סביב אירוע מזוודה מצער.
לא אלאה ביותר מדי פרטים אבל.. החברים הטובים שלנו ביקשו שנחזיר איתנו לארה"ב - הלא היא ביתו של אמאזון - מזוודה ובתוכה טוחן אשפה שרכשו ולא התאים להם לכיור.
"מצער" כבר אמרתי ו"חברים טובים" כבר כתבתי, ואכן בעלייה למטוס דור נדרש לתחקור בטחוני ועיכב לכולם את הטיסה בחצי שעה בשל הפצצה שניסה להגניב איתו.
לאחר שהבינו שמדובר בילד (אז בן 10 וחצי) גאון- גאון אך לא מסוכן, שוחררנו בהבטחה שהכל בסדר גמור ואין מה לדאוג ואכן בהתאמה המזוודה כמובן לא הגיעה.
אורי ניגש חדור מוטיבציה למשימה הבירוקרטית המורכבת ואני עד היום לא יודעת אם מאמציו הושקעו בשל טוחן האשפה או בשל העובדה שהליפ-גלוס (יעני שפתון) של לולה היה גם הוא במזוודה.
ליפ-גלוס בצורת חד קרן.
מאוד נדיר. כנראה.
כזה רק בחצי מחיר

דור הרגיע את אלה וסיפר לה שהכל יהיה בסדר כי ידוע שחדי קרן שבים תמיד הביתה, הוא קרא את זה בהארי פוטר. 
ואכן הילד גאון-גאון וגם זו שכתבה את הארי פוטר, כי תוך שלושה חודשים בלבד המזוודה שבה אלינו ונסענו לאסוף אותה בהתרגשות רבה ושמחנו מאוד שחד הקרן שב הביתה ושאמזון כאלה מהממים ולקחו חזרה את טוחן האשפה.
ולמה אני מספרת לך את כ-ל זה? כי זה קרה לפני יותר משנה, ולכן הופתעתי מאוד שלקראת יומולדת 9 של לולה התבשרתי שקונספט יום ההולדת הקרוב הוא חדי-קרן.
מדובר בילדה עם שעות יוטיוב לא מבוטלות וציפיתי שהנושאים יעודכנו לפחות פעם בשנה.. אבל ציפיות לחוד ותוכניות לחוד ויומולדת חדי קרן נדרש.
יאללה בקטנה, מה זה בשבילי עוד לוח פינטרסט?
בזמן ההכנות והאירוע (המרגש, כמובן) עצמו הבנתי איזה מיקרו קוסמוס זה יומולדת לילד. 
כל הרגשות, הקשיים, השמחות, הפחדים נדחסים לתוך אירוע עלאק חד פעמי (כי כולנו מבינות שיהיה עוד אחד בשנה הבאה, כן?). ואני כמובן לא מדברת על הרגשות של בתי המוכשרת, שתחיה ותגדל ותשגשג, אלא על עצמי (-:
מסיבת פיג'מות ל-8 בנות, שאת חציין לא הכרתי בכלל נרקמה ויצאנו לדרך.
מי שצריכה ממש מדריך ליומולדת/מפגש שכזה אוכל לכתוב כך:
 - אלה ארגנה 5 משחקים, ברובם חזרה תמת החד-קרן המעצבן בדרך זו או אחרת,:והם שוחקו במהלך הערב.
- ,יצירה" יצירתית (ז"ת קראפט), יש עוד המון רעיונות בלוח שקישרתי אליו למעלה.
- ארוחת ערב של פיצה ועוגה
- סרט עם פופקורן
 - נסיונות הרדמות
-לילה, לילה, לילה
-ארוחת בוקר והתרוצצות בגינה
נגמרה היומולדת, כולם מבסוטים ממש 

 פריים הכמעט סיום שלי


עכשיו, בגיל 9 אלולה כבר יכולה לעשות הכל בעצמה, קצת עזרתי לה עם בחירת המשחקים המאוד רגילים (חבילה עוברת, מחבואים, תחרויות ריקוד מול האקסבוקס, מצא את המטמון עם פתקים בבית עד למטמון העוגה ואמת או חובה לשלב הפיג'מות במיטה).
"לדרוך על לגו" היתה החובה שכולן רצו לתת ולבצע משום מה, כנראה החיים האמיתיים מתחילים לחלחל לעולמן?

חובה עליך לדרוך על לגו

כך שבעצם הסתבר לי שאני "רק" נדרשת להפעלה של החלק היצירתי, שאמור לשמש כיציקת תוכן מסויימת ולכן חייב (!) להיות קשור בסיבה לשמה התכסנו, לא, לא יומולדת 9 אלא חדי קרן.
העלתי מספר הצעות, שכולן נפסלו בנימוס אמריקאי (הייתי מעדיפה שלא!) והופתעתי כשהילדה הסכימה ל-רקמה. 
כאילו, זו מחמאה מטורפת בשבילי שהיא ממש רוצה לחלוק עם החברות שלה את מה שאני עושה, לא?
והייתי ממש בוגרת (כאמור, הפוסט הוא עלי ביומולדת ולא עליה..). ממש בוגרת.
הייתי בוגרת כשהצעתי לקנות איור מהמם ריאליסטי של סוס ושנרקום עליו קרן.
הייתי בוגרת כשהיא שלחה לי למייל קישור של איור חינמי ולא מאוד יפה בעיני.
הייתי בוגרת כשהיא ביקשה ממני להוסיף לו צבעים שלא אהבתי.
וכשאני כותבת שהייתי בוגרת, הכוונה להבלגתי וזכרתי שזה עליה ולא עלי כמעט בכלל.

רבע שעה לתוך הפעילות

הכי בוגרת הייתי ביומולדת.
כשכולן התכנסו סביב השולחן והחישוקים והדגמתי איך לרקום פרח חמוד, ובתי המהממת הודיעה: אני לא רוקמת פרחים, בעצם אני רק אעשה ריקמה על השיער הצבעוני.
(מה? למה? לא  ביקשת במיוחד הדפסה צבעונית כדי שנרקום לחד הקרן פרחים בשיער?)
נשמתי, חייכתי, הכלתי את כולן והמשכנו הלאה.
בעצם הכי בוגרת הייתי כשאחרי 15 דקות, כשכולן היו ממש בעניין ונהנו, אלה הודיעה שקצת נמאס לה והיא מעדיפה שנלך לשחק משהו אחר.
נשימה מאוד ארוכה.
הרבה בגרות.
חייכתי, הכלתי, הזמנתי את מי שתרצה להמשיך אחכ. עזרתי לארגן את המשחק הבא.
מיקרוקוסמוס, כבר כתבתי? היא ואני, אני והיא, היא מול כולן ואיפה אני כשהיא מול כולן... הכל התגלם ביומולדת הזו. 
או שאולי זה כך כל יומולדת והפעם הייתי מספיק בוגרת לראות את זה (-:

חישוקים נטושים
בכך הסתיים החלק הפעיל שלי. עוד קצת עזרתי לכמה בנות שרצו להמשיך בבוקר, חלקן לקחו איתן את החומרים אבל בגדול ניתן לומר בבטחה שלא השארתי חותם משמעותי בחייהן. 
בא לי לכתוב שוב שהייתי בוגרת ושאני יודעת שזו היומולדת שלה, אבל אני מודה שהתבאסתי. קצת.
מזל שהיתה עוגה. 
מה אכתוב על העוגה?
תשמעי, בסהכ אני רואה מגמת שיפור מטורפת בשנים האחרונות בתחום זילוף הכוסמין שלי.
אין ספק שעיקר הקרדיט צריך להנתן לעובדה שאני לא גרה בישראל, לא אכפת לי מה אמהות אחרות חושבות, הן לעולם לא ידעו מה היה בעוגה ואם היא אכן היתה מקמח מלא או לא (אגב, לא) ושאני משתמשת בצבעי מאכל ובצק סוכר כאילו לא רק לפני שנתיים אסרתי על הילדים שלי להכניס אותם הביתה.
לזכותי, יש לאזן ולומר, שצריך פרופורציות בחיים וכאן ממש אין יומולדת כל שבוע, ובקושי פעם בחודש ולכן קל לי מאוד כשכבר יש עוגה, לשחרר בשמחה.
בשלב ההחלטה לגבי העוגה, התגלתי במערומי זקנתי כשבערמומיות ניסיתי להכניס למידה וחקר לתכנון - וכשאמרתי לאלולה: יאללה, בואי נחפש יחד רעיונות לעוגה. תכתבי בגוגל עוגת יוניקורן (אה-אה! הנה אני גורמת לה לכתוב ולחקור משהו!) -היא הסתכלה עלי לא מבינה, הרימה את הטלפון לפה ופלטה במבטא מעצבן:
Google, Unicorn cake ideas please
ואני הזדקנתי לידה בעוד שנה.
אין על פינטרסט.
פינטרסט זה משמאל, בטח כמעט והתבלבלת (-:
הכי כייף להשחית

אחרי האוכל' הסרט שבחרתי נחל הצלחה מטורפת - נחמה? - אני משתדלת לבחור משהו ממש ישן, שאין סיכוי שהן ראו ותמיד לראות אותו קודם עם כולם במשפחה כי מסתבר שבילדותנו (בחורתנו) היו הרבה יותר ליברלים.. בחרנו את "יום שישי ההפוך" והיה ממש מוצלח. סרט על יחסי בת ואמא, נו.
ואז הן הלכו לישון.
במשך שעה ישבתי בחדר ליד והתלבטתי אם להתערב.. בסוף נכנסתי בחוסר מגניבות והתיישבתי לידן עד שכולן נרדמו. 
בחצות נכנסתי לבדוק שהכל בסדר בשביל לגלות ילדה אחת יושבת בראש מורכן, בשעה 12:10 לאחר שסירבה לענות לכל שאלותי וכשהרגשתי שנסיונות הדיבוב שלי נתקלו בחומת בטון בצורה ליוויתי אותה הביתה. מזל שזו היתה הילדה שגרה בבית שלידנו... הסתבר שזו הפעם הראשונה שלה מחוץ לבית וממש שמחתי שכל השאר ישנו והייתי מאוד גאה באלה שהסבירה והבינה ושכנעה בבוקר את כולן לגשת לבית הסמוך ולהזמין אותה כאילו לא קרה דבר להצטרף לפנקייקס והתרוצצות פראית.
 ואני?
ספרתי את הדקות.
נשבעת.
כאילו היה נחמד אבל הבגרות הזו גבתה ממני מחיר.



שבוע שלם השארתי את השולחן בסטודיו עם החישוקים כאנדרטה פולנית במיוחד לכשלון היצירה, 
ולאחר שנכחתי שלאלה זה ממש לא משנה, מבחינתה היה מצויין וגם מספיק, השלמתי חישוק אחד בעצמי.
והוספתי גם טקסט. שיהיה.


ואז שאלתי אותה בנונשלנטיות אם היא רוצה אותו לחדר... כי בסוף אני באמת בלתי נסבלת...


לא רצתה.
אבל אני? אני בוגרת.


יום למחרת חגגנו לגוני יומולדת...
איזה כייף זה גיל 3! גם גיל 9, גם, גם (-:
ולך שקראת, תודה על האפשרות להסיח את דעתי מהמציאות. 
נשיקות, בעיקר פורמת