יום שלישי, 16 באפריל 2019

דיוקן עצמי (או: בדרך לחירות)

לפני המון שנים שמעתי על עניין כזה למי שרוצה להרזות: תליית תמונה ממש דוחה של עצמך על המקרר. אולי זה לא היה כזה קטע מקובל אבל העובדה היא ששמעתי על זה ממש מזמן ואני עדיין זוכרת את זה.
אני מניחה שהרעיון הוא שבכל פעם שאני אגש למקרר אני אזכר למה בעצם אני צריכה לסתום את הפה - באופן ויזואלי ואפקטיבי - ואפנה פנייה חדה לסלסלת התפוחים.
אצלי זה לא היה עובד בחיים. לא ניסיתי אבל זה ברור לי.
יש לי יכולת השלמה מדהימה עם דברים שאני בוהה בהם ברציפות (-:
נניח אם אני עושה עבודה מסויימת, גם אם ברור לי היכן החולשות שלה, מספיק ש"אבלה" איתה מספיק זמן עד שאחשוב שהיא לגמרי מספיקה לי.
כך גם עם עצמי. 
הבעיה היא שאני לא בוהה בעצמי מספיק כנראה..
פעם בכמה זמן אני מגיעה לרמה בלתי נסבלת שלי וצריכה לאוורר אותי החוצה.
בלתי נסבלת - לא בצורה משנה חיים (אלא אם כן שואלים את משפחתי האהובה) - אבל מעין סחרורים פנימיים כאלו שנובעים ממקומות של חוסר בטחון ופגיעות, שאלו תכונות שאני לא מצליחה עדיין להשלים איתן בעצמי ולא במי שמולי -אבל לפחות אני כבר מודעת לעניין (-: הדרך שלי מעבדות לחירות. דרך ארוכה, דרך חתחתים.
בשנים האחרונות שמתי לב שאחד התהליכים שעוזרים לי הוא העיסוק בדיוקן העצמי. 
לא, זה לא יכול להחליף טיפול מקצועי, לכשהיה בשלה לאחד כזה (שוב), אבל בתחום הטיפול העצמי האפקטיבי לתקופה קצרה - הטכניקה הזו עובדת לי ממש מצויין. לתת לעצמי לבהות בי עד תחושת התחבבות מחדש. נשמע ממש מפגר כשאני כותבת את זה?


הבעיה בדבר שמן הסתם קופצת לך ישר לראש, היא שאני משלימה עם החיצוניות של עצמי (וגם כאמור, לתקופה קצובה) ולא עם.. נו, בטחון עצמי, פגיעות, תחושות ערך שונות.
אבל בעולמי השטחי, גם השלמה זמנית עם איך שאני נראית זה המון.
ממש המון (-:



לפעמים זה טיפול בהלם - את העבודה העליונה ממש לא צפיתי. נראה לי שכעסתי על משהו (-:
תקפתי בה ישר ולפרצוף - העיניים הלא סימטריות (הדפסתי מתמונה שלי פעמיים בגדלים שונים), השיניים הבולטות שצבעתי בצבעי הקשת המקסימים האלו, איזה תסכול מהשיער שלא משנה איך אסתפר נראה בסוף אותו דבר, שפתרתי בהדבקת שאריות בד ואני ממש זוכרת שסיימתי את כל העבודה בפחות מעשרים דקות והייתי מאושרת.
כאילו, מסגרתי, כן?
אני מאוד אוהבת את העבודה הזו.
היא תלויה לי בסטודיו אבל בפינה קצת מוחבאית כי "העירו" לי (אורי אמר) שהיא עלולה להרתיע אנשים אמריקאיים (-:
כנראה שהיא הספיקה לדי הרבה זמן, כי אם לא מחשיבים כמה התעסקויות קטנות כמו נניח הקלף הזה כאן, עזבתי את עצמי בשקט. נתתי לעצמי לגדול (-:

בינתיים, בשקט (אם לא מחשיבים פוסטים באינסטגרם כצעקות) היה לי דיוקן עצמי שהתבשל על אש קטנה, "נרקם לאיטו" אם תרצי... הדיוקן שהתחלתי לפני שנה וחצי בסדנה אצל נטע אמיר.


שנה הוא היה תלוי לי על הקיר, מקסים ב"לא גמור" שלו ומלא בפוטנציאל שלא הייתי בטוחה שארצה לבדוק איך ואם בכלל יצליח להתממש. ואז בהקשר אחר לגמרי הוא הפציע לי (וכתבתי עליו פה לפני יותר מחצי שנה) והורדתי אותו מהקיר. נשאר חור קטן.


וחזרתי לרקום אותו, כל-כולו משאריות חוטים מעבודות בסטודיו, מוטיב שמשעשע אותי כל פעם מחדש.
תמיד נשארים לי חוטים שאפשר עוד להשתמש בהם אז אני גם מנציחה את הקמצנות שלי באיזשהו אופן.
או אולי מתעדת גוונים שחוזרים לי שוב ושוב (בעצם אם זה נשאר אולי לא השתמשתי מספיק? יש כאן תמה, אני רק צריכה "לדייק" אותה לצרכיי).


ברגע שרקמתי את העיניים היא כבר קיבלה חיים משל עצמה והפכה להיות יותר המסיכה שלי ולא אני.
ומהשנייה ההיא, של קבלת האופי העצמוני שלה היה לי הרבה יותר קל לשחרר. השתוללתי עם לא להתאים, לא להתעכב, עם להנות. שבועיים לא לגעת, יום רק איתה - מה שיוצא.


התלבטות של כמה שבועות נרשמה במעמד צבע השיניים, הנטייה שלי היתה לירוק בהיר - אבל כיוון שזו כבר לא אני אלא רק המסיכה, פרגנתי בסוף קצת אוף וויט. בין האפורים (-:


וזו מסיכה משוחררת!
תראי כמה שכייף לה עם עצמה, שיער מתבדר ברוח פיקטיבית:

מסיכה משחררת.
מצד אחד רימיתי לגמרי, הצבעים, שמזכירים לי צילום של חום וקור, לא מחייבים אותי בכלל לדימוי שמשתקף אלי ומהצד האחר - היי, זו אני שם. ואני נראית שמחה.
בכל השוונצים הכי קטנטנים השתמשתי לדוגמה הזו מסביב, וזה בהחלט החלק הכמעט הכי האהוב עלי.
החלק הכי אהוב עלי, הוא שסיימתי ונרגעתי. לרגע.
תמונה כמעט אחרונה, מבטיחה
כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון, חשבתי שזה שלב כזה, ליצור בנושאים אישיים שקרובים אלי, עם השנים כשזה לא עובר אני מתחילה להפנים שזה פגם אישיותי שכאן להשאר (עד אותו טיפול אמיתי שיגיע וכו וכו וכו).
אז לכל מי שסובלת כמוני - ככה זה עובד לי ואני גאה להפיץ את הבשורה - אם כי גם מובן לי שברגע שאפרסם את הפוסט אחשף למליון מאמרים ואנשים שעובדים עם דיוקן עצמי הרבה יותר זמן וטוב ממני (-: כי אחד הדברים שלמדתי (ועדיין מבאסים אותי) הוא שגם בחסרונות ובפגיעות שלי אני לא מיוחדת. בעצם זה קצת מזל.

אני אהנה מכך שאולי יש עוד מישהי out there שרוצה לנסות איתי שוב. כן, התחלתי שוב.
כי באמת, החודש האחרון, היה קשוח.
וחכי, יומולדת 40 ממש מעבר לפינה (-:

חג (כמעט) חירות שמח!

חיבוקים, נישוקים ועוד
בעיקר פורמת

2 comments:

  1. נתחיל בזה שאני לא מסוגלת לצייר דיוקן. כבר טוב. אז כרגע אני לא יכולה לעשות שום דבר כזה כסוג של טיפול עצמי ואני לחלוטין מעריצה אותך!

    השבמחק
  2. ריבי! העבודה שעשית עם הספר האחרון מילאה אותי השראה לחפור קצת בתוכי, ממש. אז אני מניחה שזה פשוט כייף שאנחנו מוצאות דרכים משלנו, לא?

    השבמחק