יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

התערוכה הכי רחוקה, הכי קטנה הכי מספקת. ניצנה.

בסוף השבוע הדרמנו לטייל קצת, מילאנו את חובתנו החינוכית כלפי הילדים, סימנו "V" ליד מדורה, אוהל, כוכב הצפון (או כמו שדור הסביר לי: מוצאים את כוכב הצפון, ממשיכים איתו לאותו כיוון עד שמגיעים לאוטו של אבא ואז יודעים את הדרך הביתה. אכן כך.) ובשבת המרנו את מסלול הטיול המפואר שתוכנן בדגימת מקומות סמלית (חמוקי ניצנה זה אולי לא אתגרי אבל מספיק בשבילנו כרגע..) ובמיוחד בקפיצה לכפר הנוער ניצנה.

המטרה היתה לראות את התערוכה הקטנטנה של מיכל פלג, שבנוסף להיותה אשה מדהימה ומוכשרת ברמות מתסכלות ומסרסרות (במובן החיובי כמובן) היא גם דודה אהובה שלי.
מיכל יצרה בניצנה את מרכז המחזור ולאחרונה בנתה גם תערוכה מעולה לידו.
תכף אפרט אבל קצת תמונות:

כל המרכז מכוסה בפסיפסים מדהימים מחומרים ממוחזרים כמובן, שהיא יצרה. ישנם הסברים לכל התהליכים שעוברים החומרים אבל הייחוד העיקרי בשפה העיצובית שלה, בעייני.



משמאל: ספסלים בתוכם מוטבעים בקבוקים, מסננים, גולות (אלולה עמדה שעות ומיששה).
מימין: הכניסה, אני מאוהבת בכיור שהוכנס לקיר וברדיאטור שיוצר מעין חלון פנימה.


במיוחד אני אוהבת את שילוב הטקסט בפסיפס:



משמאל אחד הספסלים, המילה אקולוגי משברי בקבוקים ירוקים.





ועוד קצת מהקירות מסביב:



מטורף, לא?










לתערוכה עצמה קוראים "תחילת האלף" והיא מציגה 365 פסלים קטנטנים שמיכל יצרה . מה-1.1.2000, כל יום פסלון אחד.



לכל אחד משמעות וסיפור שקרה לה או מסביבה וגם כשלא מכירים כל סיפור (אנחנו ראינו את התערוכה ללא הדרכה) קולטים את הרעיונות המצחיקים והמקוריים וממציאים..





התערוכה ממש קטנטונת, 2 תאי שירותים שהפכו פניהם לחלל אותו חילקה ובו בנתה ויטרנות לתצוגה.



את הפסלים היא מציגה לפי 4 עונות שנה
ולכל עונה ישנה ויטרינה עמוסת פסלונים









וכמובן שגם כאן הכל בעבודת יד, עם פסיפסים מחומרים זמינים.




הנה מבט על אחת הויטרינות והחלק האהוב עלי - תקופה בה יצרה כל יום דמות (למשל השכנים שלה) כ"רישום" בחוט ברזל.







ועוד תמונה אחת שלהן, הנפח והבעות הפנים.. תראו את האשה ההריונית שמחזיקה בטן שלא קיימת




לכל פסלון מוצמדת תוית קטנה שנראית כמו תגי המחיר בחנויות תכשיטים ועליה רשום התאריך בו נוצר.






ברגע שהילדים גילו שיש שם אוטו ודרקון הם גם רותקו לעניין:


(טוב, אני שומעת את אורי צוחק עכשיו בתוך הראש שלי... ברור שהם איבדו סבלנו תוך שניה אבל הספקתי לצלם! ומזל שבחוץ יש המון מקום לרוץ וללכת מכות. הכי אטרקטיבי).










ממליצה בחום (דרום וזה...די חם).

ככה זה נראה מבחוץ (מימין) ומבעד לדלת (משמאל)









ואם אתם מגיעים כדאי לקפוץ גם לפארק הסולארי שאני בטוחה שהוא מדהים עם הדרכה. אנחנו התגנבנו אליו לבד אז נאלצנו להמציא הסברים בעצמנו. הצלחנו לא רע מלבד באלו שפשוט נתנו לדמיון להתפרע...





כאן למשל ישנו מתקן בו כל עיגול מורכב מחומר שונה וצבע שונה והבנים ניסו לנחש מה הכי מתחמם בשמש..דווקא לא השחור (-:










ועוד תמונה אחרונה של הקיר האהוב עלי וגם הוכחה שכן טיילנו (קצת)




















טוב - נגמר הזמן, חוזרת לעזור לקטנטונת להוציא שיניים (החליטה לייעל עניינים ולהוציא את כולן ביחד- תאחלו לנו בהצלחה. אותי היא מינתה לספור שעות בין נורפן לאקמולי. חכמה אבל לא יודעת לספור עדיין...)

נשיקות
בעיקר פורמת


יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

סופסוף סטייל

חיכיתי, חיכיתי, בכיתי , בכיתי ומי לא בא? פרס הסטייל..
ז"ת קיוותי שבסוף הוא יגיע אלי.. זו היתה בסופו של דבר רק שאלה של זמן(-: בקצב המסחרר בו הוא הסתובב סביבנו, אבל בזמן הזה, בו חיכיתי בחושך כבר שנאתי אותו -את האייקון המטופש שלו, את המהומה שכבר החלטתי שהיא כולה רק עוד באזז של תפוז ועוד מיניי קונספירציות שרק אלו היושבות בחושך יכולות לרקום.
(-:
עכשיו הוא אצלי, הידד! והוא יפה ונוצץ ומרגיש "כמו אירופה" (שזה ביטוי שאני אוהבת במיוחד, בעיקר כשאומרים אותו בזמן שמטיילים בארץ..). ותודה רבה למיכל פ. ולעדי26 שגאלו אותי מהנידוי!
והנה הוא:





אז כמו שכו-ל-ם יודעים, החוקים הם כתיבת 8 עובדות שלא ידעתם על הפרסונה מלאת הסטייל (אני, כן?) ושיתוף בבלוגים מלאי סטייל (נוספים..), והנה חלקי במהומה:





8 עובדות שלא ידעתן עלי...
1. כבר מעל לשנה שאנחנו מפנטזים על אריזת הילדים ומעבר לדרום הרחוק, ובעיקר על הישוב כמהין ועל חיים חקלאיים "אמיתיים". בינתיים אין לנו אומץ, אבל זה יקרה (אנחנו מחכים שגם שם יעלו מחירי הבתים ורק אז כשלא נוכל להרשות לעצמנו, נרצה מאוד).
2. את בן זוגי הכרתי בעיצומו של קאמבק סוער לזרועותיו של אלוף נעורי (מכיתה ז') - הם היו אז יחד בקורס קצינים, חברים הכי טובים, והוא (האלוף, אז סמל..) צירף לטיול משותף גם את אורי. לשמחת כולם, זמן מה לאחר שינויי הכוחות בשטח, האלוף הראשון הכיר את חברתי הטובה ביותר (בתג"ע לנצח), שניהם התחתנו (בסוף) וכולנו חיים יחד ברביעיה מאושרת (רק בלי הסקס, בכל זאת למי יש זמן עם ילדים??). אין דבר מוצלח יותר מחברה-הכי-טובה שחייה עם החבר הטוב ביותר של בעלך. זה גובל בגאונות לוגיסטית.
3. אני לא מסוגלת לעמוד מול סיר מלא, או ליתר דיוק סיר שאינו ריק לחלוטין. לא תשאר קערה/צלחת/צלוחית/צלוחית קטנה כזו רק לעוגיה 1 ועליה דבר מאכל שלא נאכל עד תום אם אני בסביבה. לכן אני משתדלת שלא לקנות גלידה. זה רק לערב אחד (-: אבל כולנו יודעים שאני בעיקר מתכוונת לשאריות מהילדים...
4. לפני שנולדו ילדי, אבא שלי הצהיר (כתמריץ קפיטליסטי להולדה) שבשנה הראשונה להולדת הנכד הוא ישלם על החיתולים! בן זוגי היקר זכר היטב, וכשדור נולד מימשנו.. זכינו בשנה של חיתולים (-: לאור ההצלחה, ולאחר שראה את תאבת הבצע המפעמת בנו, הוא גם הציע לקנות מאתנו את הזכות להחליט על שם הנכד..
5. פעם בשלושה שבועות בערך אני נפגשת לקפה (אוקיי וגם עוגה וגם משהו לאכול) עם שתיים מחברותי הטובות ביותר, מפגשי הפסגה האלו הן האויר לנשימה שלי. הצחוק, הבכי, המרמור והאושר שאנחנו חולקות מתדלקים אותי לשבוע שלם (ז"ת שאני תמיד בחסך).
6. סבא שלי, שהיה הדמות המוערצת עלי בילדותי, ניהל בסוף חייו מאבק ברבנות עד שהותר לו לתרום גופתו למדע ולא להקבר (עקרון חילוני - קבורה לדעתו היתה הודאה בביאת המשיח - אח, היו פעם אנשי עקרונות) - עד היום אנו עורכים כל שנה ארוחת פסטה משפחתית לזכרו (זה מה שהוא ידע לבשל..) וכך למדתי שלפעמים מאבק על עקרונות פוגע ביקרים לך, בסוף לנו אין קבר להגיע אליו.
7. אני אוהבת חזרת - בגלל הצבע, הטעם והתחושה.
8. בפסטיבל השאנטיפי הראשון בארץ עבדתי כמפעילה במתחם הילדים, אפילו המצאתי את הכוראוגרפיה למופע. הייתי לכודה בתוך בובת פיל אדום ענקית, לא ראיתי כלום והזעתי כמו מטורפת (והייתי בפנים בתחתונים וחזיה בלבד). אני רושמת את זה גם כאזהרה למי שנתקל בבובה הזו - אני בטוחה שלא כיבסו אותה, וגם בשביל שתדעו שפעם לא היתה לי בעיה להכנס בתחתונים וחזייה לבובה של פיל אדום.

ועכשיו בשביל להוכיח לך שאני זכאית לתואר הסטייל - הרי לך חשיפה חורפית ראשונה:
את המגפיים האלו וגם את 2 אחיותיהן (ירקרקות עם נקודות לבנות ולבנות עם נקודות שחורות וסרט שחור - כרגע בבית חם אחר) הזמנתי יחד עם חברה (ראו סעיף 5) באינטרנט מטארגט בשעה שהחברה השלישית (ושוב..) היתה בחו"ל.

הרגליים שלי עקומות כאן כי אני רוכנת קדימה וצועקת "אבל תצלם בסטייל!"




לא התאפקנו והזמנו כאמור 3 זוגות (השלישי הוא בשותף..), היה לא פשוט לייבא אותן לארץ
וכמובן שטעינו במידות והן גדולות עלינו ב-2 מספרים. לעולם לא אודה בטעות הזו!
וכן, חרשתי עליהן כל השבוע (-:

ולבלוגים המומלצים.. אז כמובן שכולן קיבלו כבר עיטורים מכל הכיוונים אז אני אציין רק טיפה בים:
made at home - כי הקנאה קלה יותר כשלא קונים באותה חנות בדים... ניחוח חו"ל זה תמיד משכר, במיוחד בעברית.
המזבלה לעיצוב - כי היא פסיכית עם תעודות וגאה בזה, כי היא סורגת (!) והעבודות שלה מדויקות שזה מפחיד..
ילדיסקו - מגלה לי תמיד עוד בלוג זר משעשע ומשובח
בלוג קומפורט פמיניסטי - כי אני שונאת בחורות רזות והיא מלבה את העניין אצלי. גם בשביל שתחשבו שיש לי תחומי עניין רבים.
ומקופלת - כי אי בעצם כן קונפורמיסטית... וכי היא מצליחה להצחיק אותי בקול רם וזה הרבה מאוד בימים מסוימים. טוב, היא גם מאוד מאוד מוכשרת. ואם במקרה פספסת את הרשומה האחרונה, זה הזמן. עכשיו עכשיו.

נשיקות
בעיקר פורמת
ואגב, מצטערת על הבאג שמדגיש כל מיני משפטים רנדומאלים בטקסט (לא כ"כ בסטייל, אה?) מקווה שיתוקן בקרוב...

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

חנוכה והחבובות הלבביות שלי

לפני כמה שבועות נרשמתי לסדנת חבובות בפורום טקסטיל וליבוד, השמחה היתה רבה. הייתי בעיצומו של המחסום שלי והייתי משוכנעת שבסדנה הזו יבוא לו סוף - תכננתי צבעים והבעות ובקיצור.. רק התקף לב היה מונע ממני להגיע!
כל השבוע בן הזוג הסתובב חולה בבית. גבר חולה, כידוע, אין דבר נורא מזה. בליל רביעי הוא הודיע לי שהוא צריך שאקח אותו למיון. בסדר, אמרתי לו. אני למיון לא נוסעת ב01:00 בלילה.
תרגע, תשתה כוס מים (אני גם לא מכינה תה בשעות האלו, אפילו הילדים כבר יודעים).
חצי שעה אח"כ היינו בדרך למיון (וזה כי אין לי מילה בבית הזה. פשוט אין לי).
נסעתי על פי חוק ובכל רמזור אדום הזכרתי לעצמי איך הוא נהג לאט בדרך לחדרי הלידה... נקצר כאן את הסיפור, הוכרז על "אירוע לבבי" - נשמע משמח נכון?
פולניה שכמותי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא על סדנת החבובות...
טוב, גם על חודש מילואים שנחסך ממני בזכות האירוע, הידד!

אחרי התייעצויות עם ותיקות סדנה (ותודה לטרהקוטה ולפרפרים) החלטתי ללכת על זה, ולחזור לשגרה בעזרת הדרכת הוידאו הזו.

את החבוב הראשון הכנתי לעין בר, חבר יקר, שחגג יומולדת 4.

לא היה פשוט אבל גם לא נורא.
הוא ספג את כל החלודה בשרירי אקדח הדבק-חם שלי אבל התקבל באהבה בבית החדש.

הנה הוא כאן עם שקית היומולדת (מנסה לחנך להבנת חשיבותם של כרטיסי ברכה אישיים...)







והנה הוא כאן מדגמן פוזות:



חולקת את הזוועות של הדבק החם המציץ מהעין... ושל העפעף הלא מדויק.. ככה אני, הכל כנות (-:


טוב, האמת היא שאין לו הרבה פוזות, אבל הוא "צועק" מאוד נחמד.





כשהילד ראה אותו הוא מלמל: את שלי תעשי בתכלת.. אבל נראה מורשם למדי (-:
אז החלטתי לעשות את שלו בתכלת.
רק מה, אני עכשיו בקיצוצי מתנות (מין הרגשה שהם כל הזמן מקבלים מתנות.. קצת מגעיל אותי... אז החלטתי שרק באירועים).
חיכיתי לדמי החנוכה.
כל שנה אני עושה סשן אחד של דמי חנוכה לילדים עבודת יד, הפעם העיתוי נפל על ערב בו התארחו אצלנו עוד חברים, כי חייבים גם להשוויץ. "גזרתי" את כל מי שלא מבין (פחות משנה וחצי..) ונשארתי עדיין עם 6 (!!) חבובות.

בן הזוג הלבבי (שבינתיים שוחרר מטיפול נמרץ ושוב הסתובב לכולם בבית בין הרגליים) התגייס בשמחה לסדנת היזע שנפתחה בסלון, וכמו תמיד כשאנחנו מנסים לעבוד יחד העניין התדרדר במהירות לתחרות חסרת רחמים, והנה התצלום שמוכיח:


לדעתי מומלץ לעטוף כל עין (חצי כדור קלקר) בכמה שפחות בד מתחת, כך שידבק טוב לפליז של הראש. הוא טוען עדיין שזה לא משנה.

שלי הימני אם לא היה ברור (-:







וטיפ: להשתמש רק בפליז איכותי. נשמע מובן מאליו, מה?


אני ניסיתי לנצל את ההזדמנות (ואת האילוץ של צבע התכלת שנדרש) להשתמש בשמיכת פליז שקניתי פעם במעט מעות, שהסתברה כסינתטית להחריד, ובשלב מילוי הראש הבד נמתח כל-כך שחלק מהחבובות קיבלו צוואר ג'ירף. לא סוף העולם, אבל להבא..


מאוד הצחיק אותנו זוגות העיניים לידנו.. במיוחד כשראינו "האוס" וגם שם היו כמה זוגות עיניים מסביב.













ותמונה קבוצתית:

כמעט גמורים (חסרים את הקו השחור המצויר על הלשון - לדמיין בבקשה)

הזברה יצאה מתוקה ממש, הלשון שלה בורדו ב"באמת".

אני מחבבת אותם בלי שערות (ז"ת לא התחשק לי לאסוף שאריות פרווה ונוצות מהשטיח..) ואפשר לשחק המון אפילו רק עם העיניים-אישונים-ריסים.


כמובן שלדורדור ניתנה הבחירה הראשונית, בהתרגשותי הרבה לא צילמתי את כל הילדים עם החבובות באותו הערב ועכשיו כבר כולם מוציאים בחדווה אקרילן מהראשים (מזל שבסלון שלהם רחוק ממני..)



החבובות הוטמנו בסביבון הענק שלנו (מסורת עוד מימי כילדה, אני מתה על הסביבון הזה - הוא השני בשושלת..) שמופיע כמובן רק כשכל הילדים שרים לו: סביבון סוב סוב סוב... דביק, אני יודעת (-:









גם החבוב של דור אכל המון סופגניות בשבוע האחרון.. עליו ממש לא רואים.


וכן, הוא בצבע אדום (-: זה באמת היה צפוי מדי.











חנוכה שמח כבר אמרו, לא? באמת היה חג מעולה ולכולנו שלום ובריאות
ליל מנוחה
בעיקר פורמת