יום שבת, 23 ביוני 2018

הציצי של אמא

איך אנחנו אוהבות את הציצי שלנו ואיזו מילה נהדרת זו ציצי. אני ממש אוהבת אותה.
כי יש בה גם טיפה את כל האלמנטים המיניים שנדבקו בה כבר, אין מה לעשות, אבל היא שומרת על חוצפה ועל חמידות כזו. ציצי.

וכמה שהתעסקתי בציצים האלה. מגיל 11 שכמעט חטפתי גיבנת מלהסתיר אותם בהליכה שפופה ועד ששאר הבנות גידלו ציצים ויכולה הייתי להזדקף ולהתגאות בשלי. וכמה שנאתי אותם שהיו קטנים וכמה אהבתי אותם אחר כך שהיו קטנים.
ועוד לפני שידעתי כמה שימושיים הם יהיו - הם כבר היו שימושיים ולמדתי כוח מהו בעזרתם אבל למדתי גם שהוא לא שווה הרבה באמת (שיעור שנלמד מאוחר מדי בהחלט) ואז 10 שנים כמעט של תפקיד דומיננטי כואב ומספק (טוב עם הפסקות.. אבל עדיין 10 שנים..) וכמה גיחכתי לעצמי על כל פעם של "איך הוא דבוק לציצי של אמא שלו" וחשבתי - כן! הוא בהחלט דבוק לציצי של אמא שלו ואיזה כייף לי והביקורת ממש לא עוברת אלי.. אבל תמיד היא גם קצת עברה אלי.
ואת כל הבדיחות על שקיות השוקו המרוקנות שהוא, ואת כל חזיות ההנקה הבלויות. הכל נתנו לי הציצים שלי.
ועם כל ילד הם השתנו, נטע לקח איתו חתיכה של ממש.. כן, לכולן יש סיפורי גבורה כאלו.
גוני האחרונה שיונקת ואני יודעת שהיא האחרונה כי הצלחתי איתה.
הנחנו אותה על הבטן שלי כשהיא נולדה, והיא זחלה לבד לציצי (ואז קצת עזרתי לה כי אני לא באמת מעלה סרטון ליו טיוב אלא רוצה להניק בשקט פעם אחת...) וג'ינה הגיעה אלינו הביתה שעתיים אחרי הלידה, והראתה לאלה איך גוני צריכה לינוק ואמרה לה - את תסתכלי טוב על הציצי של אמא שלך וכשתהי גדולה לא תצטרכי יועצת הנקה (-: אמן.

ואני דווקא לא הייתי כזו דבוקה לציצי של אמא שלי - כלומר בהתחלה כן, לקחתי לה הכל - אבל אחר כך פחות.
לא ידעתי שהציצי של אמא שלי ימשיך לשחק תפקיד בחיים שלי.

ובפעם הראשונה שאמא שלי עברה ניתוח, היא שכבה במיטה שם באסותא וכשנכנסתי אליה היא ביקשה ממני להסתכל ולראות - לראות אם הצליחו להציל חלק בניתוח. לראות אם כרתו או שהוא נשאר. וחשבתי לעצמי שזה לא בסדר שאני עושה את זה וכולה היתה מכוסה בנוזל הצהבהב של החיטוי מהניתוח. ואז ממש שמחתי לראות לה את הציצי. איזה מזל.

ועכשיו דבוק לציצי של אמא שלי עוד משהו (שוב), טרום סרטני אנחנו קוראים לזה הפעם.
זה לא פשוט להיות רחוקה מהציצי של אמא שלך.
אז רקמתי לה חזיה, חזיית בהצלחה שאני מקווה שתביא לה קצת מזל ובריאות.

ואמא סליחה שדיברתי על הציצי שלך לפני כולם, אבל גם לי יש בו מניות ואת אמרת שזה לא סוד. ואני מבטיחה לך שאני אוהב את הציצי החדש, אם יהיה, בדיוק כמו את הקודם.

בפוסט הזה השתמשתי 17 פעם במילה ציצי. וזה שימח אותי.
זה גם שווה משהו בסיטואציה הזו.
בברכת 'לכי תעשי ממוגרפיה'.
נשיקות,
בעיקר פורמת,
גל

תוספת..
מאז שכתבתי את הפוסט הזה והססתי עם הפרסום, אמא שלי טסה לחוות בריאות בפלורידה שם היא שותה נבט חיטה פעמיים ביום (אותי זה היה מגרש מהגוף שלה, זה בטוח) ופועלת בדרכה.
בדרך היא עצרה ביוניקלו וקנתה לשתינו חזיות חדשות ומעולות.
בכל זאת החלטתי לשלוח לה גם את אלו, ואם הסרטן יקדים את דואר ישראל אז הוא בטח יפגוש את הנחישות שלה והאמונה שלי שגם הפעם היא תנצח אותו.

יום רביעי, 20 ביוני 2018

דוגמה אישית

לפני כמה שנים הבן דוד האהוב שלי, העיר לי הערה בנוגע להורות שלי. ברור שזה כבר מורכב נכון? מצד אחד יש לנו יחסים נהדרים שהוא מרשה לעצמו להעיר לי ומהצד האחר.. מתי גדלת יא קטנצ'יק? הרגע נהיית אבא וכבר אתה מעיר לי הערות? (את זה אני יכולה להגיד גם על אח שלי הקטן אבל נשמור לפעם אחרת). בדרך כלל כהורים אנחנו רוצים לקבל פידבק על מפעל חיינו, אבל זה לא תמיד פשוט לשמוע.  בכל מקרה, נתן לי חומר למחשבה, משהו קטן, אבל אחרי שבוע גילינו אורי ואני שאנחנו מדברים על זה. כנראה נגע בנקודה.
אז מה שהוא אמר זה... שאנחנו לא נותנים לילדים דוגמא אישית על חשיבות שילוב הספורט בחיים.
וכן, זה נשמע לי נכון כקביעה אבל לא הבנתי מה הבעיה בזה.
כאן צריך לציין שהוא ואשתו המופלאה הם סופר-ספורטיביים, מורה לחינוך גופני, מתאמנים, בעלי מכון לכושר מיוחד כזה שאני אפילו לא מבינה אותו וכאלה. אורי ואני - לא.
אני טענתי שאנחנו מאוד פעילים, לא אנשי בית (אז לא היינו, עכשיו גילינו כמה זה כייף.. במיוחד כשכבר אין ממש תינוקות) ולא ירדתי לסוף דעתו, והוא מצידו הסביר שאנחנו תמיד "מסווים" את הפעילות הגופנית. כלומר לא נותנים מקום לספורט לשם ספורט.
למשל: אנחנו מטיילים המון, כל סופ"ש. אבל הספורט (הליכה אני מניחה?) הוא בתוך הסוואת חווית הטיול.
או שאנחנו... זהו, אין לי עוד דוגמאות.
מסתבר שאנחנו לא נותנים מקום לספורט בחיינו.
זה רע? לא יודעת. כל אחד והמקומות שהוא נותן להם דגש בחיים ואת השנאה שלי לספורט קשה לתאר בפוסט אחד קטן בבלוג אחד קטן.
הנקודה החשובה שעלתה בשיחה של אורי ושלי היתה הדוגמא האישית. כלומר אנחנו פחות מאמינים ב"לחנך" - ניסינו, זה לא עבד לנו, ואנחנו יותר עובדים בלחיות לפי הערכים שלנו ושהילדים כבר ילמדו בדרך מה חשוב כאן (-:

בהקשר הזה למשל אני יכולה להעיד שלמדתי מאמא שלי כמה חשובה חברות נשית מדוגמא אישית, תמיד תמיד תמיד היא שמה את החברות שלה במקום גבוה (מאוד) בסולם העדיפויות והן היו העוגן שלה. לי זה פחות מתאים בשלבים שונים בחיים וכמובן שיש לי מה להגיד על זה, אבל בהחלט היא לא היתה צריכה להכביר במילים בשביל שאבין מה לדעתה חשוב.
ואז נשאלת השאלה, האם דברים שחשובים לנו אנחנו צריכים להקפיד שיראו? ז"ת האם הילדים שלי ראו אותי לאחרונה קוראת ספר? אני קוראת, אבל הם לא רואים את זה. אז מה? לדבר את זה יותר? לשתף בחוויות מהספר המרתק האחרון? להקפיד לזרוק אותו ליד הספה שיהיה שם בבוקר? (את האחרון אני עושה אגב. בהקפדה.)

יש דברים קטנים שעוברים לי בקלות - למשל עזרה הדדית, עזרה לשכנים, חברות - אני חושבת שהם לא יכולים לפספס. את הפילאטיס שאני בקושי עושה וגם כשהם לא בבית... כנראה שפחות חשוב לי.
בינתיים, בזמן שפרשנו שוב שמיכה ב"צל שלנו" בפארק ליד הבית, החלטתי לצלם בהסתר אנשים רצים. אין לי דרך אחרת לשלב ספורט, באמת. מקסימום כופה לשניות ספורות.
 רציתי אנשים שמנמנים כאלה, בתחילת דרכם (משהו להזדהות איתו, לא שאני הולכת לרוץ בקרוב) אבל היה כל כך חם שהגיעו לי רק אחת מוגזמת ואחד קצת מוזר..
מאוד נהנתי להתחבא, אני יודעת שזה לא יפה. אני יודעת.
ולא שיתפתי את הילדים בעונג הכמוס הזה - הדבר האחרון שאני צריכה זה להסביר למה אסור בהחלט לצלם אנשים ללא רשותם - החלטתי שהדוגמא האישית שלי באותו רגע היא שאנחנו יחד על הדשא משתוללים במזרקות מים (-:
מאוד נהנתי לשחק בחישוקי רקמה קטנים, בדמויות פשוטות, בצבעוניות ששימחה אותי - עוברים פה הרבה דברים השבוע והייתי צריכה לנקות את עצמי. ולא בפילאטיס.
אחה"צ אלה חזרה ובאה להדביק משהו בסטודיו, או לגזור משהו, אני לא עוקבת... נו, חמוד הטיפוס הזה נכון? (אני)
והיא: מאוד. למה לא הכנת גם את האישה שצילמת אתמול?
-
דוגמא אישית.
אז הלכתי להתחיל גם את האישה. מאוד קשה לחיות ככה תחת המיקרוסקופ שלהם (-:

אבל אם יום אחד תתפסו אותי עם חולצה בצבע זוהר, מנסה "לא ללכת", ז"ת לרוץ, תדעו שזה רק בגלל הדוגמה האישית!
נשיקות,
בעיקר פורמת
גל

יום שני, 18 ביוני 2018

זכרון של מציאות

הפלוס והמינוס באמנות מתעדת, כלומר עבודות שאני יוצרת על סמך "מקרים שהיו" (זה לא שם רשמי, המצאתי עכשיו...) היא העובדה שאני מחליטה מה כולנו בבית נזכור. ונכון שאפשר לומר את זה על כל תמונה משפחתית מחופשה - מה זה משנה אם הם צרחו כל הדרך? העיקר שהם יזכרו אותנו מחייכים בתצפית (-:

זה קורה בכל טיול שאנחנו יוצאים אליו, ככל שהילדים גדלים רמת הקיטורים עולה ביציאה, ואני איתם - איך לא בא לי שיהיה לי חם ויתושים ולהעלות חזרה את החצי ק"ג שכבר הצלחתי להוריד, רק בגלל הנשנושים של הדרך... אבל אני נזכרת בתמונות היפות מהטיול הקודם (כי את הטיול עצמו קשה לי לזכור, בעיית זכרון חמורה, יכולים לסוע לאותו מקום כל פעם ואני אהנה מהמפל כמו בפעם הראשונה..).
בעבודה הזו כבר בדקתי את גבולות הזכרון - התמונה המקורית היא זו:

אורי מכוון ערוצים לנטע ואלולה על מיטה מפנקת בצימר בצפון (-:
אבל מה לעשות שמאוד קשה לתעד לילה של צפייה בכוכבים בקמפינג? התאורה לא משהו והתנאים קשים בחיים האלה (-:
אז קצת שיניתי תפאורה, הסטתי פוקוס, צופים בכוכבים אחרים.
אני אוהבת איך שהאדמה/דשא הופכים לשמיכה בזכות התפרים הגסים של הבד הירוק.
אל חשש, אלה מאוד אוהבת להסביר שבמקור היא רואה טלויזיה. שלא יתבלבלו חלילה.


יש לנו חבר שתמיד אומר: אתם רוצים סיפור או ויכוח?
שזה מה שסותם לנו את הפה אם אנחנו מתעקשים לבלבל אותו בעובדות במהלך הגזמה נוסטלגית מהעבר המשותף.
אני חייה את חיי על המשפט הזה. לא פחות (-:
אולי בגלל זה אני כותבת בבלוג. אין מי שיתווכח.


בפסח הראשון שלנו כאן החלטנו לארח שתי משפחות בבית ששכרנו אז, הכל היה רגוע - רק מה? לא היו לנו מספיק כסאות.
כן היו לנו שני כסאות משרדיים כעורים ממתכת עם ידיות וריפוד סגול מתפורר. משהו טוב (-:
ביקשתי מאורי שננסה לשפץ אותם והוא עקץ את המערכת (הפיננסית, שלי) ומייד רכש אמצעי חיתוך מאחרונת הפנטזיות שלו. אז כמובן שצילמתי אותו נאבק בגראז'.


והכנתי לו מזכרת...


הוא מייד העלה את התמונה של החישוק (אז עוד לא גמור, כאלו בושות הוא עושה לי) לפייסבוק:
"רוקמים מזימות.
גל רקמה מזימה שאני אחתוך את הידיות של הכסא הישן כדי להפוך אותו ליפה. אני רקמתי מזימה לקנות דיסק של DeWalt עם בטריה נטענת 20V, כי בלי זה אי אפשר לסדר את הידיות.
אז גל רקמה אותי."

מתוקי נכון? וזה מה שההיסטוריה תזכור.
אף אחד לא ידע שכבר שנתיים (+) הכסא הזה עומד ככה בפינה:
סתם, כי מאוד נהנו פה לחתוך (בדיסק! של דה וולט!) ולרסס ספריי זהב, אבל כשהגיע הרגע לחבר את הריפוד שנתפר ידנית (בעמל רב ובלי שום דיסק של דה וולט! 20V!) לא הצלחנו למצוא דרך פשוטה ויעילה לחבר אותו חזרה לכסא...
וגם אני שכחתי, עד שרציתי להעלות את התמונה, של הילדים, הצופים בכוכבים, ונזכרתי שגם.. אבל זכרון זה לא אני. ולי היתה האמנות המתעדת.


אפשר לקחת את התמצית, את הדינמיקה בין הדמויות או פעולה שמורגשת בקווים של הגוף ולתת להם את הפוקוס הנכון. הנכון בעיני.
מה זה משנה במה הם צפו? העיקר שהם התפרקדו להם שמה נוגעים לא נוגעים. מה זה משנה מה נוצר? העיקר שהוא היה שקוע ביצירה שלו, חדור מוטיבציה.
אבל... עדיף שיצפו בכוכבים באיזה יער כחול ירוק. עדיף שגם יהיה על מה לשבת (-:



אז מה את מעדיפה, סיפור או ויכוח?
נשיקות,
גל
בעיקר פורמת.

יום ראשון, 17 ביוני 2018

זו אני הרומנטית.


בפעם הראשונה שרקמה הרגישה לי רומנטית היתה כשרינה, החברה הכי טובה שלי התחתנה. זה היה ממש מזמן והיא היתה הראשונה בגרעין שלנו להתחתן, אז מפלס ההתרגשות של כולנו היה גבוה.
את הכתובה המקורית הדפסתי להם על קנבס והוספתי לה מסגרת פרחים רקומה, ואני חושבת שאולי זו היתה אחת מעבודות הרקמה הראשונות שלי. תמונה כמובן אין לי.
מאז למדתי הרבה. למדתי טכניקות ולמדתי עיצוב ולמדתי שאין - אין - אין על אינסטיקט ראשוני ושכן, רקמה היא המלאכה הכי רומנטית שיש.
משהו בחיבור שבין העבודה הסיזיפית והשעות הרבות שמושקעות בתפרים, ביחד עם הנוסטלגיה שמרחפת מעל.. רומנטי.


ואני לו כותונת הייתי רוקמת, 
כותונת של תכלת עם פרח זהב.
(היו לילות, יעקב אורלנד)

יש יותר נוסטלגי, סיזיפי, רומנטי ומלא כמיהה מאסתר עופרים?

העבודות שאני הכי נהנית מהן הן הרקמות על תמונות חתונה. התמונות האלו! המבטים, ההבטחה, העמידה הזקופה. אני באמת אוהבת תמונות חתונה (-:


התמונה שכאן היא בעצם לא מיום החתונה, הבת של הזוג ביקשה שאכין להם " proper" מזכרת מיום חתונה כי הם לא הספיק להתחתן ממש (-: כשיש סיפור נלווה לתמונה זה בכלל עושה לי את זה. למרות שעם שעות העבודה אני נוטה גם להמציא סיפורים משלי...



בחודשים האחרונים אני מקבלת הרבה תמונות וינטאג' ישנות כאלו ואני חושבת שהן האהובות עלי (למרות שזה באמת קרב צמוד לתמונות "עכשוויות" שהרבה יותר קל לעבוד איתן..)

בדרך כלל אני עובדת על זר הפרחים הקיים, בעצם "מקפיצה" אותו מהתמונה:

אבל לפעמים אין זר (לי למשל אין תמונה אחת נורמלית או "רשמית" עם זר. ואולי טוב שכך כי הכנתי אותו עם חברה חצי שעה לפני), ואז אני מאלתרת...

ובתמונה הגדולה:

מבינה למה אני מתכוונת במבט שבעיניים? זו רומנטיקה.

מה שמגניב זה שהן לא דומות כל התמונות האלו, כאילו, ממש אף פעם לא דומות.
מי חשב שאפשר לקרוא כלכך הרבה בתמונה של אותו האירוע? 
אני מניחה שיש אלפי ספרי עיצוב תלבושות ותרבות שמנתחים את הטקס המשמעותי הזה בתולדות האנושות. אני פשוט לא נתקלתי בהם עדיין...
כל תמונה היא כמו קפסולת זמן קטנה, מזכירה תקופה ואופנה וסגנון, ז"ת - אפשר את זה ביותר אייטיז?



זו היתה עבודה כייפית (-:




מן הסתם זו לא רק השנה ואפשר לראות ממש "בית" שונה גם כשזוגות קרובים תרבותית.
זו הזמנה מגברת מקסימה שביקשה שאכין עבודה גם מהתמונה של חמה וחמותה, אחרי שהזמינה להוריה (מחמאה אדירה בעיני..), 1947 ו- 1946, שני הזוגות גם התחתנו גאוגרפית קרוב אבל אפשר לראות הבדלים:



ממש הבדלים.



הזוג בחישוק של 1946 היה חלק מחבורה שמחה, לא היתה להם תמונה רק של שניהם. שמחתי לחזור לעוד קצת פוטושופ. ומהזוית האהובה עלי:



נו, זו אני הרומנטית. זה לא קורה הרבה אז חשבתי לשתף (-:
(Etsy שלי, לעוד תמונות)
נשיקות,
בעיקר פורמת
גל

יום שישי, 15 ביוני 2018

Aram Han אמנית טקסטיל פוליטי

אהבתי למחאה חברתית, עבודה בשת"פ ואמנות טקסטיל חברו להן במפתיע בבוקר אחד מוצלח.
מתישהוא השנה, באזור אפריל, היתה לי (שוב) יומולדת. והשנה קיבלתי זמן.
כי החשבון בנק, בואו נזכיר, משותף. והזמן הוא הדבר הכי יקר ושווה שאפשר לקבל ולתת.
הוצע לי בוקר זוגי - ביביסטר זה עדיין נושא כאוב אצלנו, מה גם שבאמצע אמריקה החיים הולכים לישון באזור 6 בערב. התחלנו עם המקום האהוב עלינו ביותר לקפה טוב: המטבח שלנו, והמשכנו למוזיאון לאמנות עכשווית שעוד לא ביקרנו בו.



הגענו למוזיאון שלא הכרנו (כל המוזיאונים בסנט לואיס ללא תשלום וזה פשוט כייף) ובאופן די צפוי התערוכה המרכזית היתה של אמנית ממוצא סורי והיתה מאוד פוליטית. שזה טוב. אנחנו מאוד פוליטיים. לפעמים השהות כאן מרגישה כמו מנוחה קצרה שלקחנו לנו מהפוליטיקה, ממעורבות היתר (ההכרחית בעיני בישראל), והיתה מעניינת ומגוונת. ואולי בהזדמנות אספר עליה.. אבל היום משהו אחר.
בסוף הסיבוב, ממש לפני שהמשכנו לארוחת צהריים..  ראינו שלמבנה הבטון היפה יש מעין גלריה פתוחה בקומה עליונה והחלטנו להציץ על הנוף האורבני.

בקומת הגג בחדר שמש פתוח לנוף, הוצב שולחן עם מכונת תפירה - לשימוש הקהל - ובדים, חוטים ועוד חומרים הכרחיים ל: יצירת שלט הפגנה אישי.
אוקי, זה העלה חיוך והצריך עוד קצת בדיקה...

לצד פינת העבודה היתה "ספרייה".
ספריה לשלטי מחאה בעבודת יד. לא נמלטים מפוליטיקה (-:

זה היה כל כך מרענן! למרות שרק השימוש במילה מרענן הוא קצת עתיק.  אז הלכתי לבדוק קצת מי זה האמן של מה שחשבתי שהוא  - מעין מייצג משעשע וביקורתי שעוסק במחאה חברתית.
ואיזה כייף היה לגלות אמנית - אותי זה תמיד משמח.

אז ככה: אראם האן, מאוכזבת מאוד מהבחירה בטראמפ אבל חוששת לצאת להפגנות בשל היותה ללא אשרות (כביכול, קשה לי להאמין שהיא יכולה לעבוד בכזה סדר גודל בצורה כל כך לא חוקית, אבל אני לא באמת יודעת), התיישבה והתחילה לתפור שלטי בד - באנרים - במחאה על תוצאות הבחירות לנשיאות.
היא הזמינה חברים מתוך צורך בקהילה שמאמינה באותם יסודות ויצרה את ספריית ההשאלות שמגיעה למקומות שונים ומציעה סדנאות לאנשים - מגיעים ותופרים באנרים - וכך לאט לאט האוסף גדל והבאנרים מקבלים גם חיים משלהם - הפגנות שהשתתפו בהם ולאחר מכן הוחזרו, מעין היסטוריה של פריט.

בעיני היה גם ערך מוסף משמעותי בעובדה שרוב הסיסמאות הודבקו-נרקמו לבדים מאוד עממיים, עמוסים, חלקם לקווילטים - מעין חיבור לעם. לא היתה לזה התיחסות בתצוגה אבל ככה החלטתי (-:

מבחינתה עבודות טקסטיל, תפירה ורקמה במיוחד, הן מדיום שמדבר שפה משל עצמו: מדיום נגיש מאוד, אינטימי שמשקף שעות רבות של עבודה.
אני מאוד מתתחברת לזה, יש משהו ברקמה ידנית שהחוזק בה הרבה פעמים מגיע מההבנה של שעות הרקמה הרבות, העבודה היחידנית שהושקעה וזה נכון שהכל מאוד נגיש - רוב החומרים פשוטים והטכניקות מסורתיות.
התפירה היא בעצם מדיום שמבוסס על זמן. זמן ההכנה.

האן מעמתת אותנו ברוב הפרוייקטים שלה עם נושאים של חברה וגזענות במיוחד דרך עבודה משותפת עם מהגרים, היא יוצרת פרויקטים שמשלבים סדנאות לימוד, מעניקה בהן טכניקה למשתתפים וכך יוצרת קהילה אקטיבית (חשבת פעם על סדנא כמקום ליצירת קהילה אקטיבית? כי בעצם זה מה שזה!), עם תחושת שייכות, הנאה לפעולה ושיתוף מיומנויות, בד"כ מיומנויות של תפירה או רקמה.

המקום בו הנשים יצרו יחד, מעצים מאוד ונותן לכל אחת כלים והזדמנות לביטוי אישי (גם אם תחת כותרת שהאן מספקת). מעגל נשים תופרות שכזה? אני חייבת להוסיף ציטוט (ואז תרגום):

The needle is a political tool. It pierces and binds membranes together. The thread that it steers is tied off and remains while the needle continues to bind and mend. In my art practice, I use that needle to stitch together various histories and discourses revolving around the simple act of sewing. However, this act is anything but uncomplicated. The creation of each stitch engages sewing’s complex histories and politics of traditional, industrial, feminist, queer, and immigrant work and labor. 


זה החלק שאהבתי במיוחד: המחט היא כלי פוליטי. המוח שלי נפתח כאן וזו תחושה נפלאה (-:
בקצרה ממש (ואני לא מתרגמת טובה..):
המחט היא כלי פוליטי שתופר ומקשר את השותפים למטרה יחד.
החוטים נתפרים ונשארים במקום בעוד המחט ממשיכה לאגד ולתקן.
בפרקטיקה של העבודות יש מורכבות - האקט אולי פשוט, התפירה - אבל היצירה של כל תפר מדברת על ההיסטוריה שלנו, על המסורת, התיעוש, המגדר, על הגירה.

A Community of Non-Citizens: Proving Worth of Citizenship Through Stitching Samplers

בפרוייקט "קהילה של לא-אזרחים", האן עובדת עם סמפלרס של רקמה - מעין דוגמאות לתכי רקמה שאיתם היו מלמדים פעם ילדים (ילדות) רקמה וא'-ב'.
האן בודקת את התפקיד של נשים בחברה ושל הקהילה של ה"חסרי האזרחות" דרך פרוייקט רקמה גדול, בו היא ונשים נוספות רוקמות את כל 100 השאלות שנשאלות במבחן האזרחות, שיש לעבור על מנת לקבל אזרחות נחשקת בארה"ב.
את כל 100 השאלות עם התשובות. כמובן.

בזמן הפרוייקט היא מכרה כל עבודה ב725$, המחיר עבור הזכות לגשת למבחן אחד.
אגב, תני לי לספר לך מידע אישי... המחיר עלה מאז שטראמפ הגיע.
עצם הפעולה של מכירת עבודה שאישה רקמה, מתכתבת גם עם ההיסטוריה בארה"ב בה היה נהוג שנערות (משכילות מבית טוב) היו רוקמות דוגמאות דקורטיביות למחזרים פוטנציאליים.
ושוב, העבודה בקבוצה, בסדנאות לקהילה שנוצרת מתוך הפעולה של הרקמה, חלק מאוד חשוב מהעבודה.

טווח הנושאים שלה באמת מתמקד באקטואלי אבל היא מתעסקת  גם במקום של אמנות עבודת היד, מול התיעוש והאמנות המוכנה לרכישה.
למשל רקמה ידנית שהיא רקמה (יותר מ-200 שעות יחד עם חברה!) על אוברול מחנות - הרקמה בהשראת חלוק מפואר מהתקופה הקיסרית, נראית על האוברול כמשהו קנוי... אם פעם פרט רקום העיד על עושר מופלג (כי באופן מוחשי עטית על עצמך שעות עבודה רבות של אנשים), היום כשאנחנו מוקפים בטכניקות תעשייתיות לדקורציה, כמו רקמת מכונה והדפסות למינהן, יש פחות ערך לעבודת היד.

Embroidery in Translation: Emperor’s Robe to G-Star Jumpsuit


היא בעצם שואלת, מה הערך של עבודת היד שלי?
שאלה טובה.


עכשיו, יש עבודות עוד יותר קונספטואליות, ז"ת הרעיון מאוד מעניין אבל לא תמיד הביצוע מקל עלינו כצופים להתהחבר לעבודה. מעניין אותי לקרוא מה את חושבת...
8 שעות של זיעה.

8 Hours of Sweat
בעבודה הזו האן חוקרת את המושג של זיעה כבעל ערך - היא מכינה עבודה סופר מורכבת של תפירת גרגרי אורז שחור לצווארון, כשהיא אוספת כל טיפת זיעה במהלך 8 שעות העבודה. ולאחר מכן משרה את הצווארון בזיעה של עצמה...
היא מתעסקת בזיעה כמטאפורה לעבודה (יותר במובן של עבודת כפיים/פרך - labor)
הזיעה היא בעצם העדות של העבודה הסיזיפית, אז בעצם כמות הזיעה מעידה על טיב העבודה שלך?



המוטיב של האורז, אני מניחה שמקשר אותה לתרבות אסיאתית, מופיע בעוד עבודות כמו שמלת הכלה הלבנה שרקומה כולה בגרגרי אורז:
A grain of truth

ההשראה מגיעה מסיפור מהמיתולוגיה הסינית (האלה, אם האורז, שמקריבה את גופה בכדי שיצמח אורז על פני האדמה) שהפך למטאפורה על חיי היוםיום - כקשר לאמא שלה שהיתה גם היא מהגרת שעבדה כתופרת בעבודה סיזיפית יומיומית (והקריבה את גופה במידה מסויימת לפרנסת המשפחה, לאורז על השולחן).
תקראי כמו שצריך באתר. קיצרתי (-:


ישנם פרוייקטים יותר "קטנים" בעשייה שלהם, אבל שוב משולב הרצון להעלות למודעות את מצב המהגרים בארה"ב והרבה אסטתיקה מעולם הטקסטיל - 



האן שעובדת בעיקר בשיקאגו, ביקרה במתפרות וראיינה תופרות לפי שאלון מובנה, ממנו היא ניסתה למצות מעין נרטיב משותף לכולם - לחלק הזה פחות התחברתי, אבל ההנכחה של הפרוייקט מוצלחת: במסגרת הביקורים כל מרואיינת תרמה לה שאריות ג'ינסים שנותרו מתיקוני מכפלות והיא חיברה את כולם למסך המשותף הזה:


ויש עוד. ולא רק טקסטיל אבל את קוראת דרך הפריזמה שלי, אז... 
האתר שלה הוא מקור נהדר והעיקרי לפוסט הזה והאנגלית מאוד פשוטה, שווה לבקר. 

לא נפלא? פוליטיקה, מגדר, יחס למיעוטים.. הכל דרך המחט. המחט היא כלי פוליטי.
ובלי חישוק אחד (-:

אורז אני לא ארקום בקרוב אבל הניסוחים שלה חידדו אצלי כמה דברים שכבר ידעתי, ונתנו מילים לרגשות שנוגעים בעבודת יד, והתחברתי מאוד ליחס שלה למטען ההיסטורי ולקהילה.
ואם הצלחת לקרוא עד הסוף - תודה!
ולא לשכוח:
תמיד רלוונטי
נשיקות,
בעיקר פורמת
גל

יום חמישי, 14 ביוני 2018

מתחת לעור

היום אני עובדת עם הסקינס, אני זורקת באגביות ומחכה לראות אם מישהו ינגוס בפתיון.
דור מתעורר לשנייה אבל מבין מהר שמדובר ב"סקינס" - שאריות צבעי האקריליק שהתייבשו מהעבודה בFluid Painting ולא, כמו שהוא כנראה קיווה ב"סקינס" שהם מעין תחפושות שהוא מעצב, לדמויות במשחקי המחשב.
הוא מעיף עוד מבט בסקיצה שצילמתי בטלפון בבוקר, כנראה בעיקר כי זה בתוך מסך, ומאחל לי בהצלחה.
אלה מסכימה להצטרף. אבל עוד מעט.

הפרדתי בזהירות את הדפים ששמרתי מהניסוי שלנו בנזילות האקריליק - לוקח לצבע שעות רבות להתייבש ובסוף התהליך אפשר לקלף מהשולחן/מפה/נייר פרגמנט את כתמי הצבע המגניבים האלו ו... אין לי מושג מה לעשות איתם.
לא שלא חיפשתי. תיקיה יפה פתחתי בפינטרסט, אבל מצאתי המון הדרכות לאיך להכין אותם במיוחד ופחות רעיונות לאיך לשלב אותם בעבודות.
אז הנחתי.


וככה עמדתי, ליד השולחן, הכנתי קפה, חזרתי, יצאתי ובאתי (כהרגלי בכל עבודה תכל'ס).


זה ממש הזכיר לי משחק שפעם הייתי משחקת עם הילדים (כשעוד הייתי משקיענית) - אני מציירת עיגול והם מנחשים מה זה יהיה? והעיגול הופך למשקפיים, לגלידה, לענבים... עד שלאמא נמאס שיושבים עליה.

אמא של אורי אגב, עושה את זה עם הקטנים עד היום - כי היא מסוגלת לשבת איתם שעות כנראה - כשאני מציצה להם בדף אני בקושי רואה איפה העיגול.. גמדים, פטריות, מפלצות... מזל שיש סבתות.
בכל מקרה, לא היתה לי סבלנות לשכבות הבוקר. אני רואה איך יש כאן פוטנציאל למשהו מאוד עשיר בטקסטורה וצבע אבל. לא היתה לי סבלנות. אז התחלתי לחפש למה ה"עיגול" יכול להפוך...

הרגשתי שאני קצת חוזרת על עצמי, למה התפרצות הצבע הזו יכולה להתחבר? שוב קיא? מאסתי בעצמי (-:

השתמשתי בתמונה של גוני שהיתה לי בנייד, רציתי לעבוד על משהו עם מים סוערים, גועשים כאלו


משתפת בתמונות ממש ראשוניות של התהליך.
ביננו, כל מה שזה הזכיר לי זה את אחה"צ שלנו בפארק שליד הבית, בו אני מסתכלת עליה כל הזמן בלחץ שהנה היא הולכת לעשות פיפי בדיוק ליד המגלשה. ליד המגלשה שליד כל האמריקאים.
ומזכירה לעצמי שזו הגמילה האחרונה שאני צריכה לעבור (-:
פיפי במקרה הטוב.


למרבה ההפתעה, אלה אכן הצטרפה אלי, בדיוק בשלב שבו ניסיתי לשכנע את עצמי שזה שאין לי השראה להמשך העבודה לא הופך אותה לגמורה.

בחרה לעצמה הילדה שלי סקינס גדול ומפואר בגווני ורוד ומייד התפנתה לגזור אותו שיתאים לצרכיה (יש עוד 10 כאלו קטנים לידה על השולחן, לא משנה, זה כל-כך נעים וכייף גם לגזירה).
וביקשה שאעזור לה להעביר תמונה של עצמה עושה גלגלון.
כי 90% מהזמן היא עושה גלגלונים. ועוד 10% אני מתחננת שרק תלך להתגלגל ותפסיק לצרוח.
אני, שדמיינתי אותה פשוט לוקחת עפרון ובחוסר המאמץ שמאפיין ילדים משרבטת לה משהו מקסים, קצת התבאסתי אבל אחרי כמה נסיונות שכנוע כושלים הבנתי ש:
1. היא רואה אותי מעתיקה מתמונה
2. אמא שלי היתה מבקשת ממני רק "לשרבט" לה משהו קטן כל הזמן וזה שיגע אותי! כי מאיפה אני יודעת לצייר מהראש לדעתה??
ולכן, הייתי מאוד בוגרת, והגדלתי לה את התמונה בנייד ויחד העברנו אותה מראייה לדף (הלבן שהיא בחרה. הצעתי צבעים אחרים. ואז הייתי שוב בוגרת). הראתי לה איך למדוד עם עפרון את הפרופורציות של הגוף וכמה שהיא הסכימה זרמתי.


גלגלון גם באמצע מסלול הליכה. 
אני חושבת שהיא בעיקר נהנתה לבחור צבעים ולהמציא לעצמה בגד התעמלות חדש (עם חגורה כמובן), ואני מאוד נהנתי כשהיא אמרה שהיא בוחרת צבע שיער לא לפי התמונה שלה כי היא כבר מתרכזת בציור.

ואז היה צריך לחכות שניה וחצי שהאקריליק התייבש, היא רצתה להוסיף פרטים בעפרון אני חושבת, והיא נעלמה מהשטח.
כי כשלא מתאים לי שהיא תהיה בסטודיו אי אפשר להוציא אותה מכאן.
אחרי שעה קלה כבר היה צריך לצאת לשיעור פסנתר, והיא שכחה שיש, ואני שכחתי שהיא צריכה לדעת הכל מהכל ולפני כל השאר, והיא התחילה לצעוק ואני צעקתי בחזרה והיא בכתה ואני משתגעת כשבוכים לידי. על שיעור פסנתר. שהיא מתעקשת ללכת אליו. ושנייה אחרי היא כבר היתה מבסוטית עם אורי באוטו ואני הייתי ממוטטת חזרה בסטודיו.
(בתמונה שעבדתי איתה היא לא בוכה, פשוט מוציאה משהו מהעין.. אני לא מצלמת אותם בוכים. לפחות אני עובדת על הזכרונות אם לא על ההווה).
מעניין אם יהיה לי האומץ להראות לה את העבודה הזו, כשהיא תרגיש לי יותר.


מוזר להראות כבר תמונות בשלב כזה, כי אני באמת לא יודעת לאן זה ממשיך.
ולעניין העבודה עם סקינס: אין לי מושג.
אשמח לכל המלצה או הפניה להשראה נוספת (-: יום אחד עוד יהיה לי פוסט עם מידע אמיתי לחלוק... עד אז, תשמחי שהתבגרת. ושאולי ה"סקינס" שלך התעבה קצת מגיל 8 וחצי.
ושיש לפחות ילד אחד שחושב שאפשר לקנות "עור" ב4.99$ במיינקראפט ובזה לפתור את כל הבעיות במשחק החיים.

נשיקות,
בעיקר פורמת
גל