יום שישי, 15 ביוני 2018

Aram Han אמנית טקסטיל פוליטי

אהבתי למחאה חברתית, עבודה בשת"פ ואמנות טקסטיל חברו להן במפתיע בבוקר אחד מוצלח.
מתישהוא השנה, באזור אפריל, היתה לי (שוב) יומולדת. והשנה קיבלתי זמן.
כי החשבון בנק, בואו נזכיר, משותף. והזמן הוא הדבר הכי יקר ושווה שאפשר לקבל ולתת.
הוצע לי בוקר זוגי - ביביסטר זה עדיין נושא כאוב אצלנו, מה גם שבאמצע אמריקה החיים הולכים לישון באזור 6 בערב. התחלנו עם המקום האהוב עלינו ביותר לקפה טוב: המטבח שלנו, והמשכנו למוזיאון לאמנות עכשווית שעוד לא ביקרנו בו.



הגענו למוזיאון שלא הכרנו (כל המוזיאונים בסנט לואיס ללא תשלום וזה פשוט כייף) ובאופן די צפוי התערוכה המרכזית היתה של אמנית ממוצא סורי והיתה מאוד פוליטית. שזה טוב. אנחנו מאוד פוליטיים. לפעמים השהות כאן מרגישה כמו מנוחה קצרה שלקחנו לנו מהפוליטיקה, ממעורבות היתר (ההכרחית בעיני בישראל), והיתה מעניינת ומגוונת. ואולי בהזדמנות אספר עליה.. אבל היום משהו אחר.
בסוף הסיבוב, ממש לפני שהמשכנו לארוחת צהריים..  ראינו שלמבנה הבטון היפה יש מעין גלריה פתוחה בקומה עליונה והחלטנו להציץ על הנוף האורבני.

בקומת הגג בחדר שמש פתוח לנוף, הוצב שולחן עם מכונת תפירה - לשימוש הקהל - ובדים, חוטים ועוד חומרים הכרחיים ל: יצירת שלט הפגנה אישי.
אוקי, זה העלה חיוך והצריך עוד קצת בדיקה...

לצד פינת העבודה היתה "ספרייה".
ספריה לשלטי מחאה בעבודת יד. לא נמלטים מפוליטיקה (-:

זה היה כל כך מרענן! למרות שרק השימוש במילה מרענן הוא קצת עתיק.  אז הלכתי לבדוק קצת מי זה האמן של מה שחשבתי שהוא  - מעין מייצג משעשע וביקורתי שעוסק במחאה חברתית.
ואיזה כייף היה לגלות אמנית - אותי זה תמיד משמח.

אז ככה: אראם האן, מאוכזבת מאוד מהבחירה בטראמפ אבל חוששת לצאת להפגנות בשל היותה ללא אשרות (כביכול, קשה לי להאמין שהיא יכולה לעבוד בכזה סדר גודל בצורה כל כך לא חוקית, אבל אני לא באמת יודעת), התיישבה והתחילה לתפור שלטי בד - באנרים - במחאה על תוצאות הבחירות לנשיאות.
היא הזמינה חברים מתוך צורך בקהילה שמאמינה באותם יסודות ויצרה את ספריית ההשאלות שמגיעה למקומות שונים ומציעה סדנאות לאנשים - מגיעים ותופרים באנרים - וכך לאט לאט האוסף גדל והבאנרים מקבלים גם חיים משלהם - הפגנות שהשתתפו בהם ולאחר מכן הוחזרו, מעין היסטוריה של פריט.

בעיני היה גם ערך מוסף משמעותי בעובדה שרוב הסיסמאות הודבקו-נרקמו לבדים מאוד עממיים, עמוסים, חלקם לקווילטים - מעין חיבור לעם. לא היתה לזה התיחסות בתצוגה אבל ככה החלטתי (-:

מבחינתה עבודות טקסטיל, תפירה ורקמה במיוחד, הן מדיום שמדבר שפה משל עצמו: מדיום נגיש מאוד, אינטימי שמשקף שעות רבות של עבודה.
אני מאוד מתתחברת לזה, יש משהו ברקמה ידנית שהחוזק בה הרבה פעמים מגיע מההבנה של שעות הרקמה הרבות, העבודה היחידנית שהושקעה וזה נכון שהכל מאוד נגיש - רוב החומרים פשוטים והטכניקות מסורתיות.
התפירה היא בעצם מדיום שמבוסס על זמן. זמן ההכנה.

האן מעמתת אותנו ברוב הפרוייקטים שלה עם נושאים של חברה וגזענות במיוחד דרך עבודה משותפת עם מהגרים, היא יוצרת פרויקטים שמשלבים סדנאות לימוד, מעניקה בהן טכניקה למשתתפים וכך יוצרת קהילה אקטיבית (חשבת פעם על סדנא כמקום ליצירת קהילה אקטיבית? כי בעצם זה מה שזה!), עם תחושת שייכות, הנאה לפעולה ושיתוף מיומנויות, בד"כ מיומנויות של תפירה או רקמה.

המקום בו הנשים יצרו יחד, מעצים מאוד ונותן לכל אחת כלים והזדמנות לביטוי אישי (גם אם תחת כותרת שהאן מספקת). מעגל נשים תופרות שכזה? אני חייבת להוסיף ציטוט (ואז תרגום):

The needle is a political tool. It pierces and binds membranes together. The thread that it steers is tied off and remains while the needle continues to bind and mend. In my art practice, I use that needle to stitch together various histories and discourses revolving around the simple act of sewing. However, this act is anything but uncomplicated. The creation of each stitch engages sewing’s complex histories and politics of traditional, industrial, feminist, queer, and immigrant work and labor. 


זה החלק שאהבתי במיוחד: המחט היא כלי פוליטי. המוח שלי נפתח כאן וזו תחושה נפלאה (-:
בקצרה ממש (ואני לא מתרגמת טובה..):
המחט היא כלי פוליטי שתופר ומקשר את השותפים למטרה יחד.
החוטים נתפרים ונשארים במקום בעוד המחט ממשיכה לאגד ולתקן.
בפרקטיקה של העבודות יש מורכבות - האקט אולי פשוט, התפירה - אבל היצירה של כל תפר מדברת על ההיסטוריה שלנו, על המסורת, התיעוש, המגדר, על הגירה.

A Community of Non-Citizens: Proving Worth of Citizenship Through Stitching Samplers

בפרוייקט "קהילה של לא-אזרחים", האן עובדת עם סמפלרס של רקמה - מעין דוגמאות לתכי רקמה שאיתם היו מלמדים פעם ילדים (ילדות) רקמה וא'-ב'.
האן בודקת את התפקיד של נשים בחברה ושל הקהילה של ה"חסרי האזרחות" דרך פרוייקט רקמה גדול, בו היא ונשים נוספות רוקמות את כל 100 השאלות שנשאלות במבחן האזרחות, שיש לעבור על מנת לקבל אזרחות נחשקת בארה"ב.
את כל 100 השאלות עם התשובות. כמובן.

בזמן הפרוייקט היא מכרה כל עבודה ב725$, המחיר עבור הזכות לגשת למבחן אחד.
אגב, תני לי לספר לך מידע אישי... המחיר עלה מאז שטראמפ הגיע.
עצם הפעולה של מכירת עבודה שאישה רקמה, מתכתבת גם עם ההיסטוריה בארה"ב בה היה נהוג שנערות (משכילות מבית טוב) היו רוקמות דוגמאות דקורטיביות למחזרים פוטנציאליים.
ושוב, העבודה בקבוצה, בסדנאות לקהילה שנוצרת מתוך הפעולה של הרקמה, חלק מאוד חשוב מהעבודה.

טווח הנושאים שלה באמת מתמקד באקטואלי אבל היא מתעסקת  גם במקום של אמנות עבודת היד, מול התיעוש והאמנות המוכנה לרכישה.
למשל רקמה ידנית שהיא רקמה (יותר מ-200 שעות יחד עם חברה!) על אוברול מחנות - הרקמה בהשראת חלוק מפואר מהתקופה הקיסרית, נראית על האוברול כמשהו קנוי... אם פעם פרט רקום העיד על עושר מופלג (כי באופן מוחשי עטית על עצמך שעות עבודה רבות של אנשים), היום כשאנחנו מוקפים בטכניקות תעשייתיות לדקורציה, כמו רקמת מכונה והדפסות למינהן, יש פחות ערך לעבודת היד.

Embroidery in Translation: Emperor’s Robe to G-Star Jumpsuit


היא בעצם שואלת, מה הערך של עבודת היד שלי?
שאלה טובה.


עכשיו, יש עבודות עוד יותר קונספטואליות, ז"ת הרעיון מאוד מעניין אבל לא תמיד הביצוע מקל עלינו כצופים להתהחבר לעבודה. מעניין אותי לקרוא מה את חושבת...
8 שעות של זיעה.

8 Hours of Sweat
בעבודה הזו האן חוקרת את המושג של זיעה כבעל ערך - היא מכינה עבודה סופר מורכבת של תפירת גרגרי אורז שחור לצווארון, כשהיא אוספת כל טיפת זיעה במהלך 8 שעות העבודה. ולאחר מכן משרה את הצווארון בזיעה של עצמה...
היא מתעסקת בזיעה כמטאפורה לעבודה (יותר במובן של עבודת כפיים/פרך - labor)
הזיעה היא בעצם העדות של העבודה הסיזיפית, אז בעצם כמות הזיעה מעידה על טיב העבודה שלך?



המוטיב של האורז, אני מניחה שמקשר אותה לתרבות אסיאתית, מופיע בעוד עבודות כמו שמלת הכלה הלבנה שרקומה כולה בגרגרי אורז:
A grain of truth

ההשראה מגיעה מסיפור מהמיתולוגיה הסינית (האלה, אם האורז, שמקריבה את גופה בכדי שיצמח אורז על פני האדמה) שהפך למטאפורה על חיי היוםיום - כקשר לאמא שלה שהיתה גם היא מהגרת שעבדה כתופרת בעבודה סיזיפית יומיומית (והקריבה את גופה במידה מסויימת לפרנסת המשפחה, לאורז על השולחן).
תקראי כמו שצריך באתר. קיצרתי (-:


ישנם פרוייקטים יותר "קטנים" בעשייה שלהם, אבל שוב משולב הרצון להעלות למודעות את מצב המהגרים בארה"ב והרבה אסטתיקה מעולם הטקסטיל - 



האן שעובדת בעיקר בשיקאגו, ביקרה במתפרות וראיינה תופרות לפי שאלון מובנה, ממנו היא ניסתה למצות מעין נרטיב משותף לכולם - לחלק הזה פחות התחברתי, אבל ההנכחה של הפרוייקט מוצלחת: במסגרת הביקורים כל מרואיינת תרמה לה שאריות ג'ינסים שנותרו מתיקוני מכפלות והיא חיברה את כולם למסך המשותף הזה:


ויש עוד. ולא רק טקסטיל אבל את קוראת דרך הפריזמה שלי, אז... 
האתר שלה הוא מקור נהדר והעיקרי לפוסט הזה והאנגלית מאוד פשוטה, שווה לבקר. 

לא נפלא? פוליטיקה, מגדר, יחס למיעוטים.. הכל דרך המחט. המחט היא כלי פוליטי.
ובלי חישוק אחד (-:

אורז אני לא ארקום בקרוב אבל הניסוחים שלה חידדו אצלי כמה דברים שכבר ידעתי, ונתנו מילים לרגשות שנוגעים בעבודת יד, והתחברתי מאוד ליחס שלה למטען ההיסטורי ולקהילה.
ואם הצלחת לקרוא עד הסוף - תודה!
ולא לשכוח:
תמיד רלוונטי
נשיקות,
בעיקר פורמת
גל

2 comments:

  1. תודה, זו הייתה קריאה מרתקת (גם זו מילה מיושנת, אבל תמצאי לי אחת אחרת לפני שאוכל לוותר עליה :-P)! מעניין שהמוזיאונים בסנט לואיס לא עולים כסף, מה ההסבר לזה? אהבתי הכל בפוסט הזה, ובמיוחד את הרקמה של השאלות במבחן לקבלת אזרחות, ואת הרעיון של הסדנה כמשהו אקטיביסטי, כמו תמיד, פוסט מעולה!!תודה!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה! נדמה לי שההסבר הוא הפשוט.. אין דמי כניסה, יותר אנשים מגיעים ונחשפים לאמנות. המוזיאונים מתבססים על עבודת התנדבות ותרומות - שני דברים מאוד מקובלים כאן.

      מחק