דוגמה אישית

לפני כמה שנים הבן דוד האהוב שלי, העיר לי הערה בנוגע להורות שלי. ברור שזה כבר מורכב נכון? מצד אחד יש לנו יחסים נהדרים שהוא מרשה לעצמו להעיר לי ומהצד האחר.. מתי גדלת יא קטנצ'יק? הרגע נהיית אבא וכבר אתה מעיר לי הערות? (את זה אני יכולה להגיד גם על אח שלי הקטן אבל נשמור לפעם אחרת). בדרך כלל כהורים אנחנו רוצים לקבל פידבק על מפעל חיינו, אבל זה לא תמיד פשוט לשמוע.  בכל מקרה, נתן לי חומר למחשבה, משהו קטן, אבל אחרי שבוע גילינו אורי ואני שאנחנו מדברים על זה. כנראה נגע בנקודה.
אז מה שהוא אמר זה... שאנחנו לא נותנים לילדים דוגמא אישית על חשיבות שילוב הספורט בחיים.
וכן, זה נשמע לי נכון כקביעה אבל לא הבנתי מה הבעיה בזה.
כאן צריך לציין שהוא ואשתו המופלאה הם סופר-ספורטיביים, מורה לחינוך גופני, מתאמנים, בעלי מכון לכושר מיוחד כזה שאני אפילו לא מבינה אותו וכאלה. אורי ואני - לא.
אני טענתי שאנחנו מאוד פעילים, לא אנשי בית (אז לא היינו, עכשיו גילינו כמה זה כייף.. במיוחד כשכבר אין ממש תינוקות) ולא ירדתי לסוף דעתו, והוא מצידו הסביר שאנחנו תמיד "מסווים" את הפעילות הגופנית. כלומר לא נותנים מקום לספורט לשם ספורט.
למשל: אנחנו מטיילים המון, כל סופ"ש. אבל הספורט (הליכה אני מניחה?) הוא בתוך הסוואת חווית הטיול.
או שאנחנו... זהו, אין לי עוד דוגמאות.
מסתבר שאנחנו לא נותנים מקום לספורט בחיינו.
זה רע? לא יודעת. כל אחד והמקומות שהוא נותן להם דגש בחיים ואת השנאה שלי לספורט קשה לתאר בפוסט אחד קטן בבלוג אחד קטן.
הנקודה החשובה שעלתה בשיחה של אורי ושלי היתה הדוגמא האישית. כלומר אנחנו פחות מאמינים ב"לחנך" - ניסינו, זה לא עבד לנו, ואנחנו יותר עובדים בלחיות לפי הערכים שלנו ושהילדים כבר ילמדו בדרך מה חשוב כאן (-:

בהקשר הזה למשל אני יכולה להעיד שלמדתי מאמא שלי כמה חשובה חברות נשית מדוגמא אישית, תמיד תמיד תמיד היא שמה את החברות שלה במקום גבוה (מאוד) בסולם העדיפויות והן היו העוגן שלה. לי זה פחות מתאים בשלבים שונים בחיים וכמובן שיש לי מה להגיד על זה, אבל בהחלט היא לא היתה צריכה להכביר במילים בשביל שאבין מה לדעתה חשוב.
ואז נשאלת השאלה, האם דברים שחשובים לנו אנחנו צריכים להקפיד שיראו? ז"ת האם הילדים שלי ראו אותי לאחרונה קוראת ספר? אני קוראת, אבל הם לא רואים את זה. אז מה? לדבר את זה יותר? לשתף בחוויות מהספר המרתק האחרון? להקפיד לזרוק אותו ליד הספה שיהיה שם בבוקר? (את האחרון אני עושה אגב. בהקפדה.)

יש דברים קטנים שעוברים לי בקלות - למשל עזרה הדדית, עזרה לשכנים, חברות - אני חושבת שהם לא יכולים לפספס. את הפילאטיס שאני בקושי עושה וגם כשהם לא בבית... כנראה שפחות חשוב לי.
בינתיים, בזמן שפרשנו שוב שמיכה ב"צל שלנו" בפארק ליד הבית, החלטתי לצלם בהסתר אנשים רצים. אין לי דרך אחרת לשלב ספורט, באמת. מקסימום כופה לשניות ספורות.
 רציתי אנשים שמנמנים כאלה, בתחילת דרכם (משהו להזדהות איתו, לא שאני הולכת לרוץ בקרוב) אבל היה כל כך חם שהגיעו לי רק אחת מוגזמת ואחד קצת מוזר..
מאוד נהנתי להתחבא, אני יודעת שזה לא יפה. אני יודעת.
ולא שיתפתי את הילדים בעונג הכמוס הזה - הדבר האחרון שאני צריכה זה להסביר למה אסור בהחלט לצלם אנשים ללא רשותם - החלטתי שהדוגמא האישית שלי באותו רגע היא שאנחנו יחד על הדשא משתוללים במזרקות מים (-:

מאוד נהנתי לשחק בחישוקי רקמה קטנים, בדמויות פשוטות, בצבעוניות ששימחה אותי - עוברים פה הרבה דברים השבוע והייתי צריכה לנקות את עצמי. ולא בפילאטיס.
אחה"צ אלה חזרה ובאה להדביק משהו בסטודיו, או לגזור משהו, אני לא עוקבת... נו, חמוד הטיפוס הזה נכון? (אני)
והיא: מאוד. למה לא הכנת גם את האישה שצילמת אתמול?
-
דוגמא אישית.

אז הלכתי להתחיל גם את האישה. מאוד קשה לחיות ככה תחת המיקרוסקופ שלהם (-:

אבל אם יום אחד תתפסו אותי עם חולצה בצבע זוהר, מנסה "לא ללכת", ז"ת לרוץ, תדעו שזה רק בגלל הדוגמה האישית!

נשיקות,
בעיקר פורמת
גל