יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

קרן שמש (וסיגריה) בכיס

כל מה שרציתי היה לרקום לה חפיסת מלבורו לייט שתבצבץ מהכיס.
מחווה קטנה לאבא שלי.
חולצה של ACDC כבר יש לה הרי. גם של פינק פלויד.
אבל לא היו לי הביצים.
המושג אנאפרופרייט שהילדים שלי מרבים להשתמש בו (במיוחד בהקשר אלי...) כנראה נטבע ולא היה לי האומץ.
ביקשתי מאורי גיבוי אבל הוא הודיע לי שיש בדיחות פרטיות מדי.


גם חמוד.


חשבתי הרבה על המטאפורה של הנשיאה איתי, נשיאה של אבא שלי איתי בכל מקום. גם כשזה בפנים ולא מדובר וגם כשאורי ואני מחליפים את המבט הזה, כי כבר לא צריך להגיד, המבט של "איזה מעצבן שהוא מפסיד אותנו, איזה מעצבן להתגעגע." והחלטתי שאני רוצה אותו בכיס.
התחלתי בלהתאמן על כיס משלי.
השכנה שלי מגדלת גינה לתפארת וזו היתה ההשראה - זו והעובדה שיש לי טלפון חדש שהכל בו מצטלם נהדר...
ציירתי סקיצה ממש גסה, לא היה לי כוח לרדת לסטודיו להביא עפרונות ונתקעתי עם הפנדות של הילדים... זה הוביל לעבודה מאוד חופשית ומהנה וקצת אגריסיבית בצבעוניות של הרקמה
השתמשתי בפעם הראשונה במייצב לבד, שנמס במים לאחר הרקמה (חלק כייפי במיוחד בעבודה). העבודה עם הניילון השקוף הזה אפשרה לי לא לטרוח להעביר לבד עצמו את הסקיצה
(דוגמנית מקומית..)
חששתי שהטריקו לא יחזיק, אבל אני כבר אחרי די הרבה כביסות, ובינתיים 5$ מוצלחים לטריקו הזו (-:
גוני מאוד התלהבה מהעבודה וממש ביקשה ממני חולצה משלה. שמחתי כי זה היה הרי הרעיון המקורי, וכל הזמן תהיתי אם היא בכלל תשתף איתו פעולה ותרצה חולצה משל עצמה.. חולצה עם כיס.

אבא שלי לבש רק חולצות טריקו עם כיס. אלו היו חולצות מאוד ספציפיות והכי רגילות עם כיס.
והכיס הזה, היה מאוד חשוב כי... כי הוא לא אהב לשים את הסיגריות בג'ינס.
לחתונה שלי למשל הוא מאוד התרגש להראות לי חולצה חדשה שקנה.
טריקו אדומה עם כיס (-: האמת? מושלם לאירוע ולו ולי. 
התלבטתי איך אני חוגגת לעצמי שש שנים של זכרון, את המטאפורה הזו שהתאהבתי בה (כרגיל, אני מאוד אוהבת מטאפורות פשטניות) ואם יהיה לי אומץ...
רציתי לרקום סיגריות בכיס. 
אבל לא עשיתי את זה.

כשהעלתי את הציטוטים מהמכתב שלו בפוסט לבלוג, נזכרתי בהלוויה. ונזכרתי מה אביבה, החברה הכי טובה שלו הקריאה.
היא הקריאה את השיר של הטלפון - הרינגטון שלו.
זה היה ככ מדוייק, כי אודי נתפס בעיני כולם כאדם קשה, רציונלי, ציני. לכל מי שלא הרגיש צורך לראות מעבר.
אבל בעצם זו היתה קליפה, שהיום אני מבינה יותר איך התקשתה לאט עליו, הגנה עליו הרבה, הרחיקה הרבה. 
השיר הזה מדוייק לו ואני אוהבת שאני עדיין יכולה, כמעט, לשמוע אותו שר אותו. עם ההטעמות של חווה אלברשטיין. כמובן.

"אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא
אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמיים
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?
....
כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב
כדאי גם לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות, לא להרוס


אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר

אדם הולך בעיר והיא שלו והיא זרה לו
והוא שותק והעולם כולו שותק
לפתע בדיוק מולו תינוקת התחייכה לו
והאדם צוחק והעולם כולו צוחק

ושוב נושקת שמש את העיר המאוהבת
גל שובב וקל נושק לסלע שוב ושוב
האור נושק לצל והפסים את הרכבת
רק אנו שוכחים מה שכל כך כל כך חשוב

.


אז בחרתי לשים בצד את הבדיחה הצינית. את הסיגריות בכיס.
וגם את הרצון לעשות לי.
יש לי שני ילדים שלא מכירים את סבא אודי, למעט הסיפורים המצחיקים שאורי ודור ואלה ואני מספרים בערב שאנחנו עושים לו. ערב שבו אוכלים שניצלונים ואורז עם אפונה וגזר -התחנה הראשונה שלהם במסעדה תאילנדית בת"א, פעם בשבוע כשהיה נוסע עד המושב לאסוף אותם מהגנים ומתעקש לקחת אותם חזרה לת"א עם שירי אריק לביא ברקע ( את זה הם בהחלט זוכרים... מי משמיע את שיר הגורילה לילדים??). אנחנו שותים שוקו (על בסיס חלב שקדים, כי עם כל הכבוד אודי מת ואמא עדיין פה) ומיץ תפוזים, ואז כשלכולם יש צרבת מוציאים את האלבומים ונזכרים בזהירות. לא להרוס.
החלטתי לשים קצת אהבה וחיוכים לגוני בכיס. הם אולי לא מסבא אודי, היא לא תהיה שלו אף פעם, אבל הם הרבה מאמא. והאמא הזאת, כנראה תמיד תהיה שלוחה שלו.

נשיקות,
בעיקר פורמת
(ודי, נראה לי שהצלחתי לעבור הלאה באופן רשמי, לפחות עד יום השנה הבא. תודה שהקשבת)

יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

יומולדת נינג'ות (נטע בן 5)

לפני חודש היה לי שבוע אבא. אני מניחה שמי שקוראת אותי זוכרת כי במסגרת הנסיונות שלי "להוציא אותו מהמערכת" -זו המיידית, ולהחזיר אותו למקומו הנכון לי בשולי המחשבות, ניסיתי הכל - הכל כולל פוסט בבלוג. וזה לא עזר.
ואז היה לי רגע ניו-אייג'י שמאוד לא מתאים לי (-: פתאום קלטתי שנטע בן חמש. והפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי היתה ביומולדת חמש של דור. לא בטוח שזה הטריגר, ואם כן זה טריגר די מטופש לטעמי אבל העובדה היא שמייד אחרי ההכרה הזו נהייתי עייפה והלכתי סוף סוף לישון אחרי שבוע. 
ואז קמתי והבנתי (ממש לא בקטע ניו-אייג'י) שלנטע יש יומולדת חמש.
והאורחים מגיעים בעוד 4 ימים.
נטע ביקש מאוד יפה יומולדת דינוזאורים-כדורגל. הוא הילד הראשון שלי שניסה להשתמש במקפים להרחבת הנושא הנחגג... דווקא זרמתי איתו, ז"ת פתחתי תיקייה בפינטרסט (-:
הרגשתי די סבבה, הכל נעוץ וידוע ואז התחוור לי שבזמן שהייתי-לא הייתי, נטע ביצע טוויסט קל והיומולדת הפכה ליומולדת נינג'ות. 
אז הזכרתי לי לעצמי שאני ממש טובה בלפתוח תיקיות בפינטרסט.
והנה היומולדת נינג'ות שלנו:
ביה"ס לנינג'ות, עם מסלול אימונים מפרכים - בסופו מוענקת למצטיינים ביותר חגורת נינג'ה (או סרט לראש במקרה שלנו). לא עוברת דקה ומייד מסתבר שאנחנו כבר נקראים להגן על המולדת (והעוגה) מפני אויב אכזר. זה בגדול (-:

החדשות הנפלאות הן שהילדים שלי באמת גדלים כל שנה, לא סתם כנראה חוגגים להם יומולדת.. והיה לי מאוד נחמד קצת למשוך בחוטים מאחורה ובעיקר להאציל אחריות  (כי זה מאוד אצילי מצידי).

שני אלה תקתקו את העבודה, בהתחלה קצת בחלוקה מגדרית מדי (דור על סחיבה והקמות, אלה על אפיית כל העוגות והקאפקייקס) אבל זה התאזן ביומולדת עצמה פחות או יותר.

אז יאללה - למען הדורות הבאים - רשומת יומולדת נינג'ות עניינית:


הפיכת הגינה ל"ביה"ס לנינג'ות" - 

מסלולי אימונים מפרכים שגרמו לילדים להוציא אנרגיות אבל לא חייבו יותר מדי הפעלה..
דור ואלה היו ממונים על העניין, לצורך זה הם קיבלו חותמות, סטיקרים וקעקועים ולמרות שבתכנון שלהם זה היה מאוד מובנה, הם הצליחו לזרום עם הילדים ופשוט להעניק "חותמת" לכל הצלחה או נסיון הצלחה.
1. שיווי משקל - ההורים של אורי ביקרו אותנו בתחילת אותו שבוע, ואבא של אורי האלוף בנה עם הילדים מסלול מאוד פשוט:

זה היה חלק קל שהילדים אהבו, אני ממליצה ליומולדת עם יותר הנחיה לפזר קצת מכשולים או "איומים" בצדדים נניח נינג'ה רעה...
2. סלאק ליין - הלהיט! זו גם היתה מתנת היומולדת של נטע, ששימשה אותנו עד שנהיה קפוא לפני כמה ימים (-: בגדול אני חושבת שאמורים ממש להלך על זה, אני ניסיתי פעם אחת ועפתי תוך שניה והחלטתי שאין מצב שבגילי אני שוברת שוב יד. אבל זו סתם, תבוסתנות, אני בטוחה שמי שמתאמן מצליח (-:

כל ההורים עשו סיבוב אגב...

3. מבוך לייזר... שוב. גם ביומולדת משמר ההרפתקאות הוא היה בדיוק שם, דור ואלה שמו בקצה אוהל קטן ורצו שמי שמסיים יקבל באוהל קעקוע, אבל אז הם הבינו שזה מצריך אותם להשאר באוהל ולא התאים להם. לפחות זה מה שדווח לי בסיכום האירוע (-:

המבוך נראה ברקע כאן, חוטים אדומים (אנחנו השתמשנו בסרטי ניילון)


4. מסלול זחילה:
משהו מקצועי במיוחד... אורי ודור תקעו מוטות באדמה של הדשא המההמם שלנו (באמריקה אגב הדשא ירוק יותר) ומתחו את הסרטים (אלו ממבוך הלייזר..כן)


והוא היה ארוך ומגניב מאוד על יריעת ניילון פושטית:


ו.. זהו.
4 תחנות. שומרים את זה פשוט (-:


בנוסף ניצלנו את ההזדמנות וסוף סוף בנינו (אבא של אורי..) את הנדנדה שנטע מבקש כבר שנתיים מהעץ היפה שלנו, אז גם היא היתה חלק מהחוויה הנינג'אית.
חבל וקרש.
אבל היינו צריכים את סבא בשביל זה.












אלעק "יצירה":

לטובת כל הנינג'ות שצריכות רגע לנוח או פחות מתחברות לנושא.
התלבטתי בין כמה אופציות ועשיתי עם אלה ניסויים לראות מה יהיה קל לה להעביר לבד (שחרור אחריות!), בחרנו להכין את הכדורים המגניבים האלה ללחץ - אין לי מושג איך קוראים להם - רק כפנים של נינג'ות.
זה היה ממש מגניב אבל בפועל חייב אותי להיות ולעזור ולהכין יחד.

כאן יש הנחיות, אבל תכל'ס: ממלאים שקית סנדביצ'ים בכוס קמת וקושרים אותה אחרי שהשתדלנו להוציא את כל האויר/ חותכים את הקצה של בלון בהיר ודוחסים לתוכו את שקית הקמל כך שהפתח שלה מוחבא היטב בבלון/ חותכים קצה של בלון נוסף בצבע הנינג'ה הרצויה ועוטפים איתו את הבלון הבהיר כך ששוב הפתח של הראשון-הבהיר מוסתר/  מציירים פנים בטוש שרפי שכאילו לא נמחק אבל בסוף נמחק.
בתמונה הזו רואים בפינה הימנית שגוני כבר הבינה את הקטע...


"אממממ! קוסקו מוכרים קמח בחבילות ענק!"


לראות קמח נשפך זה מאוד יפה ומעניין.
בהתחלה עוד חשבתי שאתרום את הכמות המטורפת הזו, שיכינו את החלות בגן (טוב, נו, את לחם הפמפקין שלהם) אבל אחרי מה שגוני עוללה לשק הזה נאלצתי לבלוע את הרוק ולזרוק עם כל הכאב שבדבר.

ומה שהכי טוב בתחנה הזו היא שהם לוקחים הכל הביתה ולא אכפת לי אם זה מתפוצץ או לא. הידד.

-- אוכל! - -
כרגיל, אין לי מה לכתוב על האוכל, הוא היה, היה סבבה.

שיא העלילה והכייף:

או!
אז אחרי שכולם סיימו לאכול התקבצנו על המחצלת, וידאתי שכולם עברו את כל התחנות וקראתי להם אחד-אחד לקבלת הסרטים שהרוויחו ביושר:
קניתי גלילי סרטי סאטן ליצירה וציירתי עליהם בפונט "יפני" את השמות של הילדים, את חלקם ידעתי מראש אבל הכנתי לי את החומרים ועשיתי את כל מי שלא הייתי בטוחה איך לאיית כשהם היו עסוקים במסלול.
אז בתמונה יש בעיקר שמות של החברים הישראליים... מאוד נהנתי לרשום לי בשקט.
כשחושבים על זה זה כמעט הדבר יחיד שהכנתי מראש בעצמי. כל הכבוד לי!

 ואז התיישבנו כולנו וסיפרתי להם שהכנו לנטע עוגת נינג'ות! שלחנו את אלה להביא אותה והיא חזרה (קצת לאט מדי) וסיפרה בדרמטיות נפלאה שאין עוגה! הדרקון הנורא גנב אותה!
'אבוי! לו רק הכרתי חבורת נינג'ות שיכולות לעזור לי למצוא את הדרקון ולהשיב את העוגה!' קראתי בקול - באנגלית - ונזכרתי שבדיוק כך קרה ביומולדת הנסיכות והאבירים של אלה.. לא לומדים בבית הזה!

והנה אני ברגע דרמטי במיוחד עם תאורה גרועה במיוחד.

בכל מקרה, הסתבר שדווקא אני מכירה חבורת נינג'ות החלטנו לצאת למשימה - רגע לפני זה הצטיידנו בנשקים (ז"ת בכלי נשק) שלדעתי הם לא מאסט ביומולדת אבל אורי ודור מאוד נהננו להכין אותם בלילה שלפני.
אין לי אף תמונה טובה - אבל אלו צינורות ספוג שמרפדים את את צינורות הביוב, מאוד דומים לנודלס של הבריכה רק זולים יותר, לא צבעוניים, והיו לנו מהם בשפע בבייסמנט.
החרבות/נינג'קוס האלו גם סגרו לי את פינה ההפתעות, כל ילד יצא עם כדור קמח-בלוני ולפחות חרב אחת, וויתרתי על שקיות הפתעה בלב שקט.


הקפנו את הבית, חיפשנו בכל השיחים, גוני נלחצה והתחילה לבכות - מלא אקשן לחמש דקות.



מצאו את הדרקון מסתתר ביער שמאחורי הבית!
אני חושבת שאלה הכי נהנתה להכות אותו (-:
והוא נכנע...

ציירתי שעה לפני היומולדת את הדרקון הזה על קופסא, דור חיבר לו כנפים מאיזו תחפושת מאחור, ונטע? התעקש שאוסיף לו נזלת ירוקה. ילד יומולדת מקבל הכל.

ככה נראה דרקון מובס (-:


בצהלות מנומסות ואמריקאיות התקבצנו שוב, הפעם להדלקת נרות ועוגה..

העוגה:

כאן אני חייבת לחלוק את ההמצאה המעולה שלי לעוגה (לא, זה לא מתכון) - נטע רצה לקשט, אני לא כלכך רציתי שיתחיל להתעסק בקרמים צבעוניים והחלטנו על צביעה - זוכרת? הוא ממש אוהב לצבוע...


ציירתי לו 5 נינג'ות והרווחתי שעה (!) מעולה של שקט לפני היומולדת - בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל לשמור אותו רגוע לפני ההתרגשות הגדולה ובשביל לאפשר לי להכין דרקון מקרטון (-:

העוגה עצמה היתה די כעורה וכמו כל התמונות כאן, אני יכולה רק להצטער, אבל זה לא חשוב - הוא היה בעננים וכולם אכלו אותה לפני שהספיקו לשים לב שהיא גם לא טעימה.


ולאפקט ה"אמא משקיעה" קישטתי את הקאפקייקס הטבעוניים שלולה הכינה.
מספיק טוב


ואז, פתחנו עוד בירה, ונתנו לילדים לשחק בגופת הדרקון שנותרה על הדשא.


הצלחה. רות. סוף.

לא פוטגוני אבל הכרחי לתיעוד

(אני לא בהריון. אני פשוט נאבקת עם 5 ק"ג כבר עשור. לו רק היו לי חבורת נינג'ות שיכולות לעזור לי עם הפחמימות והסוכרים הנוראיים! וכו' וכו')

כל הרעיונות כאן בפינטרסט, כמעט ולא המצאנו כלום  - רק חיברנו מוצלח (-:

נשיקות ורק בשמחות (אולי לא רק),
בעיקר פורמת

יום שבת, 13 באוקטובר 2018

הביאו את הסתיו (או: ליידי דלעת)

הייתי מאוד מודאגת. מאוד.
התגלה לי ששנטע אוהב לצבוע. לצבוע בטושים. לצבוע בטושים בתוך הקווים ורצוי ציורים מוכנים (דפי צביעה יעני) או משהו ששורבט בוך שבלונות שמונחות על שולחן העבודה בגן.
ועכשיו כשאני כבר אמא בוגרת (יותר) ומנוסה (יותר) אני נוהגת גם לדבר את שאת ליבי - הרבה יותר - עם הגננות. בכל מקרה בערב הורים בגן של נטע חקרתי את כריסטה - האלוהות עצמה בהתגשמות גננת -  בדבר יצירתיות. 
ממש קשה לי עם השבלונות, אמרתי לה. 
ממש מפריע לי שנטע רק צובע צורות שמוגדרות לו מראש ושאין מקום ליצירתיות, לחופש ודמיון. 
(כבר הייתי על סף בכי. כנראה מרוב דיונים ברשתות חברתיות על יצירתיות)
גל, אמרה לי כריסטה (כי ככה קוראים לי כאן, בעיקר פורמת לא תפס), גל - יצירתיות באה בכל מיני צורות, וצריך לאפשר גם למי שלא אוהב לצייר ולעבוד באופן חופשי למצוא מקום משלו. תאמיני לי שהילד שלך יצירתי בכל כך הרבה מקומות ביום יום שלו, שלא קשורים לצבעים.
את לא שמחה שהוא מצא משהו שהוא אוהב לעשות ומצליח לעבוד בעזרתו על ריכוז והעמקה? הוא לא חייב להיות יצירתי בדרך שלך, נכון?
אאממממ. עניתי.
נראה לי שהיא צודקת אבל ממש לא השתכנעתי (-:
כל זה קרה במקביל להגעת הסתיו. 
כשאני כותבת שהגיע הסתיו, אני מתכוונת שבאמריקה בלוח השנה התחיל הסתיו ולכן, למרות שעדיין הזעתי בכפכפים וגופיות, ראיתי מסביבי רק צבעי שלכת - לא בעצים (הם לא עובדים עם לוח השנה) אבל בחנויות.
ובכל מקום - פמפקין!


עונת הדלועים לא מחכה לאף מזג אויר - אני קצת סותרת את עצמי כי הדלועים גם הם חלק מהטבע, אבל יש לי תחושה ששולטים היטב בהגעתם כאן - ובכל סיבוב בסופר נאלצתי לחזור עם עוד דלעת קטנה כי הילדים לא עומדים בפניהן.
הרגשתי שעוד רגע אני הופכת בעצמי לדלעת, ולא עד 12 בלילה, מרוב קפה דלעת (ספייס פמפקין לאטה בסטארבקס זה טעים שלא יתואר), לחמי דלעת למינהם, עוגות דלעת, הכל, הכל עם דלעת.
אבל פמפקין נשמע יותר חמוד (-:



















אז בפעם הרביעית שבה נטע וגוני ביקשו לקנות שוב פמפקינס קטנים וחמודים (אפילו לא גדולים, שלפחות הבית שלנו יהיה מקושט מבחוץ, כמו כל הבתים ברחוב) אמרתי שזה דווקא רעיון טוב כי נוכל לצייר אותם.
ובראש שלי כבר ציירתי את כל האנשים ברחוב עם ראש דלעת. זה מאוד הצחיק אותי. מאוד.
ולהפתעתי כשהגענו הביתה ושכחתי מזה - נטע היה בעניין וחיכה לסשן ציור הדלועים שלנו - אז נכון, זה לא ציור יצירתי, זורם, ללא השפעות חיצוניות וכו' וכו' וכו' וכו' וכו' וכו. אבל זה כייף (-:

פרשנו בחוץ כמה דפים גדולים כאלו של אריזות, טושים - כדי שלא להבהיל אף נטע - ונתתי להם לסדר את הדלועים על המשטח של הצילומים שלי.

להיט. ממש. כאילו לא שעות, אבל קפה בכייף ואפילו קצת צילומים וסקיצות משלי...
אני הייתי עדיין מקובעת על אנשים עם ראש דלעת. אבל החלטתי שיצחיק אותי הרבה יותר שיהיו ערומים (-: ואז נזכרתי בחוברת מדהימה שהיתה של אמא שלי (ושמרתי כמובן, כי אני אגרנית בדיוק בגלל זה!) שבמקור לימדה תאורה לצילומים אבל בעצם היתה חתיכת חומר סמי פורנגורפי שובינסטי לעילא. ממתק סבנטיז אמיתי.
את החוברות האלו השגתי איכשהו, כנראה מהספריה בבית כשהייתי קטנה, ומעבר לתענוג האסור של הצצה בבחורות שמחות שכאלו, גם "לימדתי" את עצמי לצייר איתן כשהעתקתי אותן. אולי בגלל זה יש לי תיק פתוח עם יצירתיות והעתקה? 
בכל מקרה שמחתי להפגש איתן שוב, ומיהרתי לצלם ולהדפיס כמה לשירבוטים שלי עם הילדים - את אלולה זה גם מאוד הצחיק, נטע וגוני היו מרוכזים מדי בטושים...
כן, אני יודעת - אין לה ראש דלעת, אבל היא פשוט דרשה אחת בין הידיים. העירום חזק ממני (-:
והנה היא רקומה לה:

לא, היא פשוט מתה על הדלעת שלה, זה מקסים בעיני.

בשלב הזה כמובן שכולם חזרו לשגרת חייהם הכאוטית בבית אבל אני נותרתי וחצי תאוותי בידי, ולמחרת צרפתי לה חברה, עירומה לא פחות, עם הדלעת על הראש אני חושבת שיצרתי כאן אמירה אנטי-סקסיטית שמצדיקה את השימוש בפורגורפיה רכה (-:


וגם אם לא, תשמעי, אני הייתי משועשעת באותו היום...
התלבטתי אם לא לערסל את כולה בעלים וגבעולים ונראה לי שאולי היה כדאי, אבל רציתי לעשות ולסיים, הייתי צריכה משהו כייפי, קצר וכמובן - שיתאים לסתיו. אחרת איך אמצא את עצמי בחום של אוקטובר?

והנה. לא עונה על הגדרות מסויימות אבל עונה בהחלט על אלו שלי של חוויה טובה, התבוננות, אמא רגועה... טוב, כנראה הסטנדרטים שלי של יצירתיות צריכים כל הזמן בחינה מחדש (-: 
שיהיה לנו סתיו נעים, כי כמובן שיום אחרי הציורים, הרקמות, הצילומים נהיה קר ורק התגעגעתי לטיול בכפכפים וגופיה בין הדלעות בסופר...
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שני, 17 בספטמבר 2018

יומולדת 67

השבוע היה לי "שבוע אבא". כאלו מן ימים שאני לא מצליחה להוציא אותו מהיומיום שלי.  אני כותבת כאן רגע שלמי שקשה שיעשה הפסקה של פוסט ממני, בשבוע הבא אחזור "רגילה"... הפוסט הזה הוא בשבילי והוא מכיל קטעים מהמכתב שאבא שלי כתב לנו לפני שהתאבד, לפני 6 שנים.

בשנה שעברה הבנתי (שוב) את הזמן. חמש שנים עברו ופתאום הכרתי בעובדה שמרגע זה בכל יום שעובר דורדור מכיר את אבא שלי פחות. כלומר, בכל יום שעובר הוא יותר זמן כבר בלי סבא אודי מאשר הוא היה איתו. וזה טלטל אותי. כי דור היה הנכד שלו. אלה היתה רק בת שנתיים וקצת, כמו גוני היום, הזכרונות שלה כבר היו רק חזרות על סיפורים והווי משותף לשלושתם (וכזה היה להם המון) אבל דור... הוא ממש זכר, העלה סיפורים שלא תמיד הכרתי, היה שותף אמיתי לאבא שלי והכיר אותו בורסיה שרק מעט מאוד אנשים הכירו.

והבנתי שהזמן משכיח אותו מהעולם, ואם פעם ביום השנה היתה הזכרות כזו סביבי, בעולם הוירטואלי לפחות, עכשיו זה כבר לא. והרבה בגללי, בגלל שלא בחרתי להנציח כל שנה, בגלל שעזבתי את הארץ ולא התעקשתי לארגן, להפיק, לזכור בפומבי. בגלל שלא רציתי.
יכול להיות שלא רציתי כי אני יודעת שרוב האנשים לא מבינים. ויש שחושבים שההבנה שלי היא תמיכה במעשה. היא לא.
אבל אני מבינה אותו. 

ב13 ביוני 2012  אמרתי:

אני לא מתכוונת לדבר על אבא שלי.
מי מכם שמכיר אותו יודע, ומי מכם שהגיע אולי בגללי, מאהבה אלי, צריך רק שידע שאני בזכותו ובגללו ובכל מקרה הוא חלק בלתי נפרד ממני, לטוב ולרע.
החודשים האחרונים היו סיוט מתמשך, דבר שקשה לי להסביר בעמידה אבל היום אני כאן יודעת שאמרתי לו הכל. וגם אמרתי שאני אוהבת אותו. צעקתי, לחשתי, כעסתי, בכיתי וצחקתי את האהבה שלי.
ושמעתי אותו עונה. מתוסכל מממני, גאה בי, כועס, צוחק ובוכה את האהבה שלו.
אבל אתם לא שמעתם.
ואני רוצה לדבר אליכם.
אני יודעת שאתם מבולבלים, זה מפחיד ונוגע במקומות שאנחנו חושבים שמוגנים לנו.
אני לא מסכימה עם הדרך שבחר וכפה עלינו, אבל מהשיחות שערכתי הרגשתי שקל לכם לתייג. לתייג דכאון או בדידות בלבד, ואני מרגישה שאני חוטאת לו בכך.
אני לא רוצה להסכים איתו אבל רוצה להסביר אותו לכם ולא מצליחה.
אולי באמת נדרשים 9 חודשים להבין. אולי אני לא אצליח לעולם.

אז אתן לו לדבר מגרוני, והוא הרי עשה זאת כל כך הרבה פעמים בעבר, ואקריא לכם שני חלקים קצרים, אלו הפחות חושפניים, אלו המסבירים את הבחירה בדרך, מהמכתב שהשאיר לי ולאחי.
"....
חייתי חיים מלאים עשירים ומספקים
ובעתיד ממתין מתי שהוא, הסרטן או אחד מאחיו, השבץ המוחי או מישהו מקרוביו, חיי ההזדקקות לעזרה, כסא הגלגלים, החיתולים.
ואני מרגיש שזה מתחיל להיות כמו רולטה רוסית.
כל שנה שעוברת מקרבת את הרגע שאני לא רוצה להיות בו והוא יכול לבוא.
ואז יהיה מאוחר מדי.
במחזור החיים שלנו יש כמה תחנות.
כמעט את כולן חוויתי והיה לי טוב.
ואת התחנה האחרונה, זו שיכולה לקחת הרבה זמן וכיף גדול בטח אין בה, תחנת הזקנה, אין לי עניין לעבור.

----
המכתב הזה היה הבקשה שלי. הקראתי בלוויה כל כך מעט ממנו וגם כאן אני כותבת את הטיפה הזו שאני מוכנה לחלוק.
השמטתי גם את הקטע שבו הוא מדבר על זה, על הבקשה שלי למכתב, על הקושי בכתיבה אלינו הילדים שלו. אני כל כך שמחה שהתעקשתי על מכתב. שהתעקשתי על רציונל מסודר שישאר איתי כשלכולם מסביב יהיו ההסברים שלהם והנרטיב שהם בוחרים לאמץ.
אני עם שלי. נושאת איתי הכל.


וזה הקטע הנוסף שהקראתי:
----
ועדיין אני יכול להסתכל על יד ימין שלי ולהיזכר בתיאור המדהים של מאיר שלו על "יד שזופה גדולה... כתמים של זקנה על גבה.
יד שקל לדמיין אותה על קת של רובה, על ראש של נכד, חובטת בשולחן, יודעת שוק וירך" (יונה ונער, עמ' 11)
לא יד רועדת, מצומקת, חיוורת.

כשיצאתי למסע הארוך הזה בן תשעת החודשים השמעתי לעצמי (ולדור ואלה) את "הצוואה" של יוסי בנאי באחת מהנסיעות הנפלאות שלי איתם. דור העדיף את "הגורילה" אבל הסכים לשמוע גם את השיר הזה כי "אודי אוהב אותו".
והשיר כידוע הולך ככה:
כל רצוני לטעום עוד פעם
שמנת כפר ותות גינה
עוד נשיקה שיש בה טעם
ואהבה אחרונה
פעם אחת לטעות בדרך
ולאבד את הצפון
וללטף משוק עד ירך
את שתי רגליך היפות
אז טעמתי, נישקתי, אהבתי, טעיתי, ליטפתי - ובלב שלם, בעצב על הכאב שאני גורם לכם אבל בשלמות מלאה, אני נפרד מכם.
היו שלום אהובי
ואל תכעסו עלי יותר מדי. וגם אם כן זה מותר ובסדר.


חשבת פעם על היד? אני חושבת עליה כל הזמן.
ישר עולה לראשי היד האלוהית כמובן, והיא בהחלט גברית וחזקה ויודעת לאחוז בנשק או לפחות לשלוח אחרים לאחוז בו, והיא גם יד רכה ומלטפת. 

לא שאני משווה את הידיים שלנו ליד האלוהית אבל אני חושבת שמיכלאנג'לו בהחלט השווה (-: 

אני מנסה לחשוב ולהעלות תמונות ולהתכונן לג'סטה האחת, לתמצית היד שלו. וזה מצחיק שבכל התמונות היא באמת שזופה (וזה לא פשוט עם הגנטיקה שלי) וגדולה וכתמים של זקנה עליה ובמה אני אבחר? מוטחת על השולחן? נהנית מליטוף/כוס יין? מחזיקה חזק את הילדים שלי?
יד מעוותת, פצועת מלחמה. אבל מחזיקה אותם בכזה בטחון ורוך. כנראה שבגלל הפציעה המנח הוא ממש זהה. אחיזת הסיגריה זהה בכל התמונות, אחיזת כוס היין (והחביבה עלי - אחזקת כוס יין וסיגריה באותה היד יחד..).
לפעמים כשאני מלטפת את הילדים שלי אני תוהה איך היא היד שלי מרגישה להם, אני זוכרת נורא חזק ליטוף של אמא שלי שהרגיש מחוספס על העור העדין שלי הילדה. יד של שטיפת כלים.. טרום עידן המדיח אולי.


קשה לצייר ידיים. יותר קשה אפילו מלצייר פנים. אולי זה בגלל זה. 
במוח אני יודעת שזה בגלל הפרופורציות. אבל אולי, אולי גם בגלל המגע.