יום חמישי, 7 בפברואר 2019

מתערכת (מחשבות מתערוכה)

בשבוע שעבר ביקרתי בתערוכה קטנה ומעניינת שבעיקר גרמה לי לחשוב (שוב) על האופן שבו אני "צורכת" אמנות, במקביל כתבתי הרצאה קצרה (או כמו שמכנים את זה כאן בקהילה הישראלית "קפה ושיח" כדי לא להבהיל אף אחד) על ביקור במוזיאונים עם ילדים. הדברים, כרגיל התחברו ונפרדו והתחברו לי שוב בראש והפתיע אותי לראות שגם אחרי עשורים של צפייה בתערוכות ולמידה אני עדיין ניגשת לתערוכה כמו שהורגלתי, כמו שאני מנחה את הילדים שלי. אולי לא בצורה מודעת ומסודרת, אולי עם רמות עומק ורבדים מעניינים יותר אבל הבסיס נשאר.
האתגר, עבורי לפחות, הוא למצוא קשר לעבודה.
קשר אישי.
Richard James

כשמדברים על הנחיית קבוצות במוזיאונים עולה הרבה פעמים שיטת השאלות או הסבבים - כשהרעיון הוא לנסות לנתח מה אני רואה מולי, מהן השאלות שהעבודה מעוררת אצלי ומה אני לוקח איתי הלאה (או מה אהבתי בעבודה).

השאלות שאני שואלת מול עבודה הן בעצם דרך אחרת לתאר את מה שכתבתי קודם - דרך למצוא קשר ביני לבין העבודה.
במינוס 18 מעלות הייתי מוכנה להשאר בתערוכה החמימה והנעימה הרבה מעבר לסבלנות הרגילה שלי וכשהצטרפה אלי חברה, אמנית קרמיקה, הבנתי שהשאלות שאנחנו שואלות אחת את השנייה אולי נדמות לי כשטחיות (איך היא חיברה את זה למסגרת? קודם היא צבעה או קודם הוסיפה רקמה? זה המחיר??) אבל הן הדרך שלנו האינטואטיבית להתחבר לעבודה.
זו היתה תערוכה מקומית של מרכז אמנות די גדול אבל ככזה האיכות השתנתה בין עבודות מרשימות מאוד טכנית לכאלו שעניינו יותר בסיפור שלהן. 
הדבר העיקרי שתפס אותי היה שמספר אמניות שם הגשימו לי תוכניות... דברים שאני כבר שנתיים רוצה לעשות הן עשו ועם כל הקנאה (-: זה היה לי מעולה לראות שאכן הכל אפשרי ולהגיד לעצמי שוב שעד שאני לא אתחיל לעשות משהו עם עצמי אין לי על מה לקטר.
Cayce Zavaglia


אמנית בשם Cayce Zavaglia שהציגה את הדיוקן הזה והגשימה את חלומי הכמוס להציג צד אחורי של עבודות רקמה.. אני קוראת לזה "האני האמיתי" ותמיד מרגישה שהצד האחורי של העבודות שלי הרבה יותר מעניין (-: 
הרעיון לא "מקורי" - דיברתי על זה בפוסט הקודם אבל עצם העשייה, הביצוע, החיבור בין רעיונות שימח אותי בצפייה.
צד אחד הוא דיוקן בגואש ועליו רקמה:
והנה הוא, הצד "האחורי" - העבודה מוסגרה בזכוכית כפולה:
Cayce Zavaglia

עבודה נוספת שמשכה אותי שוב בכיוון הזה היתה של Kelsey Wiskirchn:

Kelsey Wiskirchn

שהציגה דיוקנאות רקומים על רקעים צבועים גדולים, והכריחה אותי להיזכר כמה כייף זה בטח ליצור כאלו...

עוד פרט:
אלו עבודות, שאולי דווקא בגלל שאני קרובה אליהן טכנית, לא מרשימות אותי ברעיון שלהן אבל עוזרות לי לקבל השראה לעבודה אישית. לדיוקן המשפחתי שאני מתכננת כבר שנתיים (ויש לי כבר את החישוק הענקי בשבילו.. כמובן.. רק שהוא עומד דומם בפינת הסטודיו) וזו נקודת חיבור מבחינתי.

השמחה האמיתית היתה לגלות אח"כ בבית את העבודה המוקדמת יותר שלה, אותה יצרה כפרוייקט סיום בלימודים ולאחר ביקור בבוליביה ולימוד שיטות אריגה מנשים מקומיות (רק לכתוב את זה מצחיק אותי, כאילו סיפור מוכן מראש על אמנית אמריקאית צעירה לא? אבל היא מצליחה אותו):
בפרוייקט הזה היא ארגה טקסטיל כמעט שקוף ורקמה עליו את דמויות הנשים שפגשה ולמדה מהן



יוצרת בחלל הגלריה סיפור שאפשר לעבור דרכו



Kelsey Wiskirchn



העבודות האלו מוצלחות מאוד בעיני והמעבר לדיוקנאות ברקעים עם צבע מלא נראה מעניין יותר אחרי שאני רואה את ההתחלה. הנה קישור לאתר שלה.


כשאני מטיילת עם הילדים במוזיאונים קל לי מאוד לעזור להם להתחבר לעבודות דרך הנרטיב או המצאת סיפור חדש ולפעמים דווקא הטכניקה מספיקה לי כשאני לבד. מעניין אם אני יכולה להעביר את החוויה הזו גם להם ואם בכלל צריך (-:
בשביל זה אני צריכה לחזור להכין את ההרצאה לקהילה הישראלית כאן (קפה ושיח!) שבינתיים נושאת את הכותרת המפוארת והלא מאיימת:
טיול במוזיאון / תיוך אמנות ויזואלית לילדים
למה זה חשוב ואיך להנות במוזיאונים של סנט לואיס?

מה, לא תבואי?
כמה תמונות סיום מפסל שכולו נרטיב בשבילי...אבל לא "לקחתי אותו איתי" רק הבאתי לכאן.

Richard James


ופרט אהוב..

עוד על התערוכה שנקראת Current Profile (דיוקן נוכחי? האנגלית שלי בלתי נסבלת): כאן.


מקווה שראית, שאלת את עצמך שאלה ולקחת משהו לדרך (-:
נשיקות, בעיקר פורמת


יום ראשון, 6 בינואר 2019

מניעה את עצמי

אם היית צריכה לחשוב רגע ולהגיד לי, איזה רגש מניע אותך? מה הוא היה?
אני רוצה להגיד: אהבה, אבל לא.. אשמח לתכונה כמו סקרנות ואתפשר על חרדה, אבל האמת היא שתמיד תמיד, הניעה אותי הקנאה.
פעם אולי זה היה קשה ובהתחלה לפעמים רע, אבל היום אני מבינה שזו לא קנאה נקמנית חלילה, להפך אני ממש משתדלת לפרגן בקול רם למי שאני מקנאה בה אבל האמוציה החזקה הזו, מניעה אותי.
אפילו מצמיחה אותי.
ובכל מקרה, אני מרגישה שהנה סוף סוף למדתי לקבל אותה ואותי איתה ולקנא.
רגש המתעורר אצל אנשים, וכנראה גם בעלי חיים מסויימים, בשל הצלחתו של פרט אחר ובשל תחושת נחיתות יחסית לפרט זה

לפני כמה חודשים, ראיתי פוסט על קבוצת נשים יוצרות שמחליפות בינהן יומני אמנות (art journal) וכמובן שישר קנאתי. ואז התחלתי לקרוא בקבוצת הפייסבוק שלהם (לא רק נשים כבר) וקנאתי. 
החלטתי שגם אני רוצה והנה הקנאה הולידה פרוייקט (-: מניעה או לא?
התארגנו בקבוצה ישראלית נשית בארה"ב, הבקשה היחידה שביקשתי היתה שכל אחת תבחר נושא ליומן שלה, בקשה שנבעה ממניע אנוכי לגמרי, ממש פחדתי שיהיה לי קשה לעבוד בלי נושא.

כל אחת מאיתנו התחילה יומן/סקצ'בוק בנושא שלה, ושלחה אותו לבאה אחריה וככה במעגל קסמים שכזה אני מקבלת כל שבועייםלשלושה יומן חדש ומנסה לראות את עצמי בתוך הנושא שלו.
אז בחרתי בה, בקנאה. היו לי הרבה תוכניות לגביה אבל כרגיל, בפועל הספקתי מעט מאוד עד למועד השליחה הראשון אבל את כל הקנאה שלי באותו הרגע דחסתי לכפולת דפים אחת..

כל כולה קנאה מבעבעת. תאמיני לי (-:
כשזה מגיע לעבודות, הקנאה אצלי לרוב מתרגמת ברצון ליצור גם, לעבוד כמו.. אבל הפחד הגדול הוא מהעדר מקוריות. הפחד הוא.. מפשוט להעתיק. והחלטתי שאני מנטרלת מראש את הפחד הזה בהצהרת כוונות.
הציטוט של אגי משעול ומודגש:
"..ואיזו זיקית כשרונית אני... אני משנה את צבעי לצבעיה.."
נכון לא נכתב ישירות על יצירה אבל הרגיש לי מאוד מדוייק. כל מה שהתחשק לי זה לאסוף את כל מושאות הקנאה שלי ורק להעתיק בדיוק את מה שהן עושות.
ואני יודעת, אני יודעת שיש גם "השראה", ויש גם "מחוות" רבות מספור בעולם ועדיין. לא רוצה להעתיק.
האיסוף מהמקורות השונים, לקומפוזיציה אחת, לרישום ביד שלי, למיחבר שהיה משמעותי לי באותו הרגע, כמובן הופך את העבודה הזו למקורית ומיוחדת ורק "שלי" אבל אני הראשונה להגיד:  כאן העתקתי. וזה מאוד מאוד משחרר. ה-להגיד.

אני מקנאה בנשים בפינטרסט יש להן בית יפה עם חפצים שאספו מכל העולם זה אקלקטי
אני מקנאה בנשים שמצטלמות באאוטפיט כאילו מקרי בשיער שיבה מדוייק יש מי שמצלם אותן
אני מקנאה בנשים צעירות באינסטגרם העמודים שלהן צבעוניים ושמחים ותמיד הן יודעות לשלב טקסט של משוררת פופלארית אבל עמוקה שכולם אוהבים להגיד שיש להם ספר שלה
בגברים אני לא מקנאה זה סתם הרסני
(וזה הטקסט שרשמתי בתחתית)

-
העתקתי את סקלת הצבעים והעתקתי את רישומי הנשים ואת בלון הטקסט השחור השחוק ואפילו את מיקום הטקסט המצולם של אגי משעול משמאל. יואו איך נהנתי!
כל מה שבחיים לא הייתי מעזה לעשות עשיתי כאן והדבר הנפלא הוא שזה באמת יצא לי מהמערכת.
ז"ת ספיפית האלו יצאו. אבל יש לי תיקיית "להעתיק" חמודה בראש, בווטסאפ שלי עם עצמי אני מצרפת לי תמונות, ומעבירה בוריאציות חדשות ליומנים חדשים ולא שלי ו- שולחת אותם הלאה. לא צריכה עדויות לביזיון מול העיניים (-:

ובזמן שהיומן שלי תופח בידיים אחרות אני כן מתחילה שוב לראות משהו משלי מבצבץ מדי פעם.

אולי זו רק האמירה שמתווספת, או לפחות הרעיון שהתחיל את הכפולה.



ואולי זה סתם הורוד והכתום, שכידוע הם רק שלי
(-:
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

קרן שמש (וסיגריה) בכיס

כל מה שרציתי היה לרקום לה חפיסת מלבורו לייט שתבצבץ מהכיס.
מחווה קטנה לאבא שלי.
חולצה של ACDC כבר יש לה הרי. גם של פינק פלויד.
אבל לא היו לי הביצים.
המושג אנאפרופרייט שהילדים שלי מרבים להשתמש בו (במיוחד בהקשר אלי...) כנראה נטבע ולא היה לי האומץ.
ביקשתי מאורי גיבוי אבל הוא הודיע לי שיש בדיחות פרטיות מדי.


גם חמוד.


חשבתי הרבה על המטאפורה של הנשיאה איתי, נשיאה של אבא שלי איתי בכל מקום. גם כשזה בפנים ולא מדובר וגם כשאורי ואני מחליפים את המבט הזה, כי כבר לא צריך להגיד, המבט של "איזה מעצבן שהוא מפסיד אותנו, איזה מעצבן להתגעגע." והחלטתי שאני רוצה אותו בכיס.
התחלתי בלהתאמן על כיס משלי.
השכנה שלי מגדלת גינה לתפארת וזו היתה ההשראה - זו והעובדה שיש לי טלפון חדש שהכל בו מצטלם נהדר...
ציירתי סקיצה ממש גסה, לא היה לי כוח לרדת לסטודיו להביא עפרונות ונתקעתי עם הפנדות של הילדים... זה הוביל לעבודה מאוד חופשית ומהנה וקצת אגריסיבית בצבעוניות של הרקמה
השתמשתי בפעם הראשונה במייצב לבד, שנמס במים לאחר הרקמה (חלק כייפי במיוחד בעבודה). העבודה עם הניילון השקוף הזה אפשרה לי לא לטרוח להעביר לבד עצמו את הסקיצה
(דוגמנית מקומית..)
חששתי שהטריקו לא יחזיק, אבל אני כבר אחרי די הרבה כביסות, ובינתיים 5$ מוצלחים לטריקו הזו (-:
גוני מאוד התלהבה מהעבודה וממש ביקשה ממני חולצה משלה. שמחתי כי זה היה הרי הרעיון המקורי, וכל הזמן תהיתי אם היא בכלל תשתף איתו פעולה ותרצה חולצה משל עצמה.. חולצה עם כיס.

אבא שלי לבש רק חולצות טריקו עם כיס. אלו היו חולצות מאוד ספציפיות והכי רגילות עם כיס.
והכיס הזה, היה מאוד חשוב כי... כי הוא לא אהב לשים את הסיגריות בג'ינס.
לחתונה שלי למשל הוא מאוד התרגש להראות לי חולצה חדשה שקנה.
טריקו אדומה עם כיס (-: האמת? מושלם לאירוע ולו ולי. 
התלבטתי איך אני חוגגת לעצמי שש שנים של זכרון, את המטאפורה הזו שהתאהבתי בה (כרגיל, אני מאוד אוהבת מטאפורות פשטניות) ואם יהיה לי אומץ...
רציתי לרקום סיגריות בכיס. 
אבל לא עשיתי את זה.

כשהעלתי את הציטוטים מהמכתב שלו בפוסט לבלוג, נזכרתי בהלוויה. ונזכרתי מה אביבה, החברה הכי טובה שלו הקריאה.
היא הקריאה את השיר של הטלפון - הרינגטון שלו.
זה היה ככ מדוייק, כי אודי נתפס בעיני כולם כאדם קשה, רציונלי, ציני. לכל מי שלא הרגיש צורך לראות מעבר.
אבל בעצם זו היתה קליפה, שהיום אני מבינה יותר איך התקשתה לאט עליו, הגנה עליו הרבה, הרחיקה הרבה. 
השיר הזה מדוייק לו ואני אוהבת שאני עדיין יכולה, כמעט, לשמוע אותו שר אותו. עם ההטעמות של חווה אלברשטיין. כמובן.

"אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא
אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמיים
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?
....
כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב
כדאי גם לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות, לא להרוס


אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר

אדם הולך בעיר והיא שלו והיא זרה לו
והוא שותק והעולם כולו שותק
לפתע בדיוק מולו תינוקת התחייכה לו
והאדם צוחק והעולם כולו צוחק

ושוב נושקת שמש את העיר המאוהבת
גל שובב וקל נושק לסלע שוב ושוב
האור נושק לצל והפסים את הרכבת
רק אנו שוכחים מה שכל כך כל כך חשוב

.


אז בחרתי לשים בצד את הבדיחה הצינית. את הסיגריות בכיס.
וגם את הרצון לעשות לי.
יש לי שני ילדים שלא מכירים את סבא אודי, למעט הסיפורים המצחיקים שאורי ודור ואלה ואני מספרים בערב שאנחנו עושים לו. ערב שבו אוכלים שניצלונים ואורז עם אפונה וגזר -התחנה הראשונה שלהם במסעדה תאילנדית בת"א, פעם בשבוע כשהיה נוסע עד המושב לאסוף אותם מהגנים ומתעקש לקחת אותם חזרה לת"א עם שירי יוסי בנאי ברקע ( את זה הם בהחלט זוכרים... מי משמיע את שיר הגורילה לילדים??). אנחנו שותים שוקו (על בסיס חלב שקדים, כי עם כל הכבוד אודי מת ואמא עדיין פה) ומיץ תפוזים, ואז כשלכולם יש צרבת מוציאים את האלבומים ונזכרים בזהירות. לא להרוס.
החלטתי לשים קצת אהבה וחיוכים לגוני בכיס. הם אולי לא מסבא אודי, היא לא תהיה שלו אף פעם, אבל הם הרבה מאמא. והאמא הזאת, כנראה תמיד תהיה שלוחה שלו.

נשיקות,
בעיקר פורמת
(ודי, נראה לי שהצלחתי לעבור הלאה באופן רשמי, לפחות עד יום השנה הבא. תודה שהקשבת)

יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

יומולדת נינג'ות (נטע בן 5)

לפני חודש היה לי שבוע אבא. אני מניחה שמי שקוראת אותי זוכרת כי במסגרת הנסיונות שלי "להוציא אותו מהמערכת" -זו המיידית, ולהחזיר אותו למקומו הנכון לי בשולי המחשבות, ניסיתי הכל - הכל כולל פוסט בבלוג. וזה לא עזר.
ואז היה לי רגע ניו-אייג'י שמאוד לא מתאים לי (-: פתאום קלטתי שנטע בן חמש. והפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי היתה ביומולדת חמש של דור. לא בטוח שזה הטריגר, ואם כן זה טריגר די מטופש לטעמי אבל העובדה היא שמייד אחרי ההכרה הזו נהייתי עייפה והלכתי סוף סוף לישון אחרי שבוע. 
ואז קמתי והבנתי (ממש לא בקטע ניו-אייג'י) שלנטע יש יומולדת חמש.
והאורחים מגיעים בעוד 4 ימים.
נטע ביקש מאוד יפה יומולדת דינוזאורים-כדורגל. הוא הילד הראשון שלי שניסה להשתמש במקפים להרחבת הנושא הנחגג... דווקא זרמתי איתו, ז"ת פתחתי תיקייה בפינטרסט (-:
הרגשתי די סבבה, הכל נעוץ וידוע ואז התחוור לי שבזמן שהייתי-לא הייתי, נטע ביצע טוויסט קל והיומולדת הפכה ליומולדת נינג'ות. 
אז הזכרתי לי לעצמי שאני ממש טובה בלפתוח תיקיות בפינטרסט.
והנה היומולדת נינג'ות שלנו:
ביה"ס לנינג'ות, עם מסלול אימונים מפרכים - בסופו מוענקת למצטיינים ביותר חגורת נינג'ה (או סרט לראש במקרה שלנו). לא עוברת דקה ומייד מסתבר שאנחנו כבר נקראים להגן על המולדת (והעוגה) מפני אויב אכזר. זה בגדול (-:

החדשות הנפלאות הן שהילדים שלי באמת גדלים כל שנה, לא סתם כנראה חוגגים להם יומולדת.. והיה לי מאוד נחמד קצת למשוך בחוטים מאחורה ובעיקר להאציל אחריות  (כי זה מאוד אצילי מצידי).

שני אלה תקתקו את העבודה, בהתחלה קצת בחלוקה מגדרית מדי (דור על סחיבה והקמות, אלה על אפיית כל העוגות והקאפקייקס) אבל זה התאזן ביומולדת עצמה פחות או יותר.

אז יאללה - למען הדורות הבאים - רשומת יומולדת נינג'ות עניינית:


הפיכת הגינה ל"ביה"ס לנינג'ות" - 

מסלולי אימונים מפרכים שגרמו לילדים להוציא אנרגיות אבל לא חייבו יותר מדי הפעלה..
דור ואלה היו ממונים על העניין, לצורך זה הם קיבלו חותמות, סטיקרים וקעקועים ולמרות שבתכנון שלהם זה היה מאוד מובנה, הם הצליחו לזרום עם הילדים ופשוט להעניק "חותמת" לכל הצלחה או נסיון הצלחה.
1. שיווי משקל - ההורים של אורי ביקרו אותנו בתחילת אותו שבוע, ואבא של אורי האלוף בנה עם הילדים מסלול מאוד פשוט:

זה היה חלק קל שהילדים אהבו, אני ממליצה ליומולדת עם יותר הנחיה לפזר קצת מכשולים או "איומים" בצדדים נניח נינג'ה רעה...
2. סלאק ליין - הלהיט! זו גם היתה מתנת היומולדת של נטע, ששימשה אותנו עד שנהיה קפוא לפני כמה ימים (-: בגדול אני חושבת שאמורים ממש להלך על זה, אני ניסיתי פעם אחת ועפתי תוך שניה והחלטתי שאין מצב שבגילי אני שוברת שוב יד. אבל זו סתם, תבוסתנות, אני בטוחה שמי שמתאמן מצליח (-:

כל ההורים עשו סיבוב אגב...

3. מבוך לייזר... שוב. גם ביומולדת משמר ההרפתקאות הוא היה בדיוק שם, דור ואלה שמו בקצה אוהל קטן ורצו שמי שמסיים יקבל באוהל קעקוע, אבל אז הם הבינו שזה מצריך אותם להשאר באוהל ולא התאים להם. לפחות זה מה שדווח לי בסיכום האירוע (-:

המבוך נראה ברקע כאן, חוטים אדומים (אנחנו השתמשנו בסרטי ניילון)


4. מסלול זחילה:
משהו מקצועי במיוחד... אורי ודור תקעו מוטות באדמה של הדשא המההמם שלנו (באמריקה אגב הדשא ירוק יותר) ומתחו את הסרטים (אלו ממבוך הלייזר..כן)


והוא היה ארוך ומגניב מאוד על יריעת ניילון פושטית:


ו.. זהו.
4 תחנות. שומרים את זה פשוט (-:


בנוסף ניצלנו את ההזדמנות וסוף סוף בנינו (אבא של אורי..) את הנדנדה שנטע מבקש כבר שנתיים מהעץ היפה שלנו, אז גם היא היתה חלק מהחוויה הנינג'אית.
חבל וקרש.
אבל היינו צריכים את סבא בשביל זה.












אלעק "יצירה":

לטובת כל הנינג'ות שצריכות רגע לנוח או פחות מתחברות לנושא.
התלבטתי בין כמה אופציות ועשיתי עם אלה ניסויים לראות מה יהיה קל לה להעביר לבד (שחרור אחריות!), בחרנו להכין את הכדורים המגניבים האלה ללחץ - אין לי מושג איך קוראים להם - רק כפנים של נינג'ות.
זה היה ממש מגניב אבל בפועל חייב אותי להיות ולעזור ולהכין יחד.

כאן יש הנחיות, אבל תכל'ס: ממלאים שקית סנדביצ'ים בכוס קמת וקושרים אותה אחרי שהשתדלנו להוציא את כל האויר/ חותכים את הקצה של בלון בהיר ודוחסים לתוכו את שקית הקמל כך שהפתח שלה מוחבא היטב בבלון/ חותכים קצה של בלון נוסף בצבע הנינג'ה הרצויה ועוטפים איתו את הבלון הבהיר כך ששוב הפתח של הראשון-הבהיר מוסתר/  מציירים פנים בטוש שרפי שכאילו לא נמחק אבל בסוף נמחק.
בתמונה הזו רואים בפינה הימנית שגוני כבר הבינה את הקטע...


"אממממ! קוסקו מוכרים קמח בחבילות ענק!"


לראות קמח נשפך זה מאוד יפה ומעניין.
בהתחלה עוד חשבתי שאתרום את הכמות המטורפת הזו, שיכינו את החלות בגן (טוב, נו, את לחם הפמפקין שלהם) אבל אחרי מה שגוני עוללה לשק הזה נאלצתי לבלוע את הרוק ולזרוק עם כל הכאב שבדבר.

ומה שהכי טוב בתחנה הזו היא שהם לוקחים הכל הביתה ולא אכפת לי אם זה מתפוצץ או לא. הידד.

-- אוכל! - -
כרגיל, אין לי מה לכתוב על האוכל, הוא היה, היה סבבה.

שיא העלילה והכייף:

או!
אז אחרי שכולם סיימו לאכול התקבצנו על המחצלת, וידאתי שכולם עברו את כל התחנות וקראתי להם אחד-אחד לקבלת הסרטים שהרוויחו ביושר:
קניתי גלילי סרטי סאטן ליצירה וציירתי עליהם בפונט "יפני" את השמות של הילדים, את חלקם ידעתי מראש אבל הכנתי לי את החומרים ועשיתי את כל מי שלא הייתי בטוחה איך לאיית כשהם היו עסוקים במסלול.
אז בתמונה יש בעיקר שמות של החברים הישראליים... מאוד נהנתי לרשום לי בשקט.
כשחושבים על זה זה כמעט הדבר יחיד שהכנתי מראש בעצמי. כל הכבוד לי!

 ואז התיישבנו כולנו וסיפרתי להם שהכנו לנטע עוגת נינג'ות! שלחנו את אלה להביא אותה והיא חזרה (קצת לאט מדי) וסיפרה בדרמטיות נפלאה שאין עוגה! הדרקון הנורא גנב אותה!
'אבוי! לו רק הכרתי חבורת נינג'ות שיכולות לעזור לי למצוא את הדרקון ולהשיב את העוגה!' קראתי בקול - באנגלית - ונזכרתי שבדיוק כך קרה ביומולדת הנסיכות והאבירים של אלה.. לא לומדים בבית הזה!

והנה אני ברגע דרמטי במיוחד עם תאורה גרועה במיוחד.

בכל מקרה, הסתבר שדווקא אני מכירה חבורת נינג'ות החלטנו לצאת למשימה - רגע לפני זה הצטיידנו בנשקים (ז"ת בכלי נשק) שלדעתי הם לא מאסט ביומולדת אבל אורי ודור מאוד נהננו להכין אותם בלילה שלפני.
אין לי אף תמונה טובה - אבל אלו צינורות ספוג שמרפדים את את צינורות הביוב, מאוד דומים לנודלס של הבריכה רק זולים יותר, לא צבעוניים, והיו לנו מהם בשפע בבייסמנט.
החרבות/נינג'קוס האלו גם סגרו לי את פינה ההפתעות, כל ילד יצא עם כדור קמח-בלוני ולפחות חרב אחת, וויתרתי על שקיות הפתעה בלב שקט.


הקפנו את הבית, חיפשנו בכל השיחים, גוני נלחצה והתחילה לבכות - מלא אקשן לחמש דקות.



מצאו את הדרקון מסתתר ביער שמאחורי הבית!
אני חושבת שאלה הכי נהנתה להכות אותו (-:
והוא נכנע...

ציירתי שעה לפני היומולדת את הדרקון הזה על קופסא, דור חיבר לו כנפים מאיזו תחפושת מאחור, ונטע? התעקש שאוסיף לו נזלת ירוקה. ילד יומולדת מקבל הכל.

ככה נראה דרקון מובס (-:


בצהלות מנומסות ואמריקאיות התקבצנו שוב, הפעם להדלקת נרות ועוגה..

העוגה:

כאן אני חייבת לחלוק את ההמצאה המעולה שלי לעוגה (לא, זה לא מתכון) - נטע רצה לקשט, אני לא כלכך רציתי שיתחיל להתעסק בקרמים צבעוניים והחלטנו על צביעה - זוכרת? הוא ממש אוהב לצבוע...


ציירתי לו 5 נינג'ות והרווחתי שעה (!) מעולה של שקט לפני היומולדת - בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל לשמור אותו רגוע לפני ההתרגשות הגדולה ובשביל לאפשר לי להכין דרקון מקרטון (-:

העוגה עצמה היתה די כעורה וכמו כל התמונות כאן, אני יכולה רק להצטער, אבל זה לא חשוב - הוא היה בעננים וכולם אכלו אותה לפני שהספיקו לשים לב שהיא גם לא טעימה.


ולאפקט ה"אמא משקיעה" קישטתי את הקאפקייקס הטבעוניים שלולה הכינה.
מספיק טוב


ואז, פתחנו עוד בירה, ונתנו לילדים לשחק בגופת הדרקון שנותרה על הדשא.


הצלחה. רות. סוף.

לא פוטגוני אבל הכרחי לתיעוד

(אני לא בהריון. אני פשוט נאבקת עם 5 ק"ג כבר עשור. לו רק היו לי חבורת נינג'ות שיכולות לעזור לי עם הפחמימות והסוכרים הנוראיים! וכו' וכו')

כל הרעיונות כאן בפינטרסט, כמעט ולא המצאנו כלום  - רק חיברנו מוצלח (-:

נשיקות ורק בשמחות (אולי לא רק),
בעיקר פורמת