נטע (זר)

כן, הגיע הזמן לספר באיחור אלגנטי של חודשיים שלמשפחה המופרעת שלנו הצטרף נטע (נטע-זר כפי שאביו מכנה אותו).
חיכיתי שיהיה לי משהו נחמד לכתוב אבל אני כבר מתגעגעת (-:

במעורפל אני זוכרת שאלו היו אלו יומיים מופלאים בהם בילנו במיטה הזוגית עם תינוק מתוק ולא-כל-כך קטן,
אחרי לידת בית מעולה ואינטנסיבית (שזו המילה בה בחרתי לתאר את יסורי התופת בצירי הלחץ לראש העצום הזה).

(נטע בן יום...כבוד לראש!)











מאז מנקרות בי שאלות רבות, העיקרית היא
למה?
למה עשיתי את זה בדיוק? בזיכרוני היינו רביעיה הרמונית, כיתה א' היתה חלום שהתגשם והלילות היו רצופי שינה וארוכים ... אני אפילו מאמינה שאלולה שטפה כלים בזמן שדור קפל כביסה. אי אפשר להתוכח עם זיכרונות (-:
מאז אני לא ממש זוכרת מה קורה כי הדבר העקבי היחידי בחיי הכאוטים הפך לשיחה היומית עם מחנכת כיתה א' ותהיה מי לעזאזל המציא את המילה "לועג"? הילד שלי, אגב, לא "לועג לחבריו" ולא משתמש ב"אלימות מילולית". הוא מקלל כמו שרק אמא שלו עושה אחרי שיחה עם היועצת ורק בערוץ ניקולדיאון מתרגלים.
מדי פעם אני גם תוהה איך זה שגם התינוק וגם אני מלאים בחלב אם, מזיעים אחד על השני, אני מתקלחת באדיקות בעוד הוא רק טובל באמבט עם קצת שמן -  ועדיין הוא מריח כל-כך טוב ואני מסריחה מחלב חמוץ וזיעה?
ואיך דווקא בילד השלישי שוכחים איך מורידים כתמי קקי-תינוקות מבגדים? (על זה דווקא יש לי תשובה. בילד השלישי יש כלכך הרבה בגדי תינוקות שברגע שבגד מתלכלך רק המחשבה על התהליך הארוך שאני והבגד צריכים לעבור גורמת לי פשוט לזרוק אותו לפח..)



(משתדלת לחייך בתמונות..)






אז מעשה שהיה כך היה... ביום שישי אחד מוקדם בבוקר התקשרה אלי אמא של אורי (שתחיה) מהספרית השכונתית (שזה בעצם הספרית של המושב..) והודיעה לי שיש תור פנוי בעוד שעה והיא יכולה לקחת את דור ואלה לשעה הזו ושאלך כבר להסתפר. בכלל לא נעלבתי והתלבשתי מהר לפני שהיא תתחרט... דקה לפני שהיא הגיעה הרגשתי ציר. ציר כואב. סיננתי קללה עסיסית כלפי עצמי והזכרון הגרוע שלי, כי זכרתי שזה כואב אבל לא ככה.
שאני אתייאש? מה פתאום! זו תהיה רשומה מעולה לבלוג (אני מדברת לעצמי עדיין), שוב אוכיח לכולם כמה מגניבה אני (עוד ציר מדויק ואכזרי שגרם לי כבר להתכופף ולגלות שלא ניקינו מתחת לשולחן כבר הרבה זמן) - עליתי על כפכפים וארנק ונכנסתי לאוטו. סימסתי לאורי שיתחיל להתארגן על חזרה הביתה.
6 דקות מאוחר יותר שמחתי שלא ניקיתי לאחרונה את האוטו, כי היה חבל, מי שפיר בכל מקום... הסתובבתי והתקשרתי לאורי לוודא שקיבל את האסאמאס. לא הוא לא קיבל.
אחרי שעתיים (כאמור אינטנסיביות... כאבי תופת, גיהנום, יסורי השטן) כרעתי ברך באמבטיה והבנתי למה הוא לא ממש החליק החוצה כפי שתכננתי לו.. 4.120 ק"ג והרגשתי כל גרם. באמת.
----
מאז שכתבתי את השורות האלו לנטע התווסף הכינוי האוהב "נטע-פלטה" (מי שלא יודע לשמור חלב יקר שלא יתפלא, שכחתי שגם חלב נפלט מביא נמלים...) ועבר עוד חודש.. מהיר במיוחד ועם המון רגעים מתוקים של תינוק חדש ואחים גדולים (אלה אובססיבית לגבי זריקת החיתולים מייד לפח בעצמה, הצלחה חינוכית!) ואני כבר מתהדרת בכלכך הרבה תארים חדשים:
 אמא לילד מאובחן עם הפרעת קשב וריכוז, אמא לילד עם היפראקטיביות, אמא לילד עם הפרעות קורדינציה, אמא לילד עם לקויות למידה - מלא תארים לאמא אחת וילד אחד בן 6 וחצי, נכון?
ובין לבין גם אמא לשלושה.
גדול עלי לגמרי (-:
אז אני מהר מזכירה לעצמי שאני גם כאן, שהחג האהוב עלי מגיע, ושלי מותר השנה לאכול כמה סופגניות שאני רוצה (כי יש גבול לכל תעלול ומגיע לי לגמרי...) ומבטיחה שזו התמונה הפולניה האחרונה ועוד השבוע נחזור לתלם הבלוג..

("פעם היה לך זמן לתפור שמיכה משאריות בדים...מצחיק, לא?")






לחיי האתגרים שעוד בדרך! תשארי, יהיה משעשע (-:
נשיקות
בעיקר פורמת