האדם הקדמון ממציא קבב אצלנו בגינה

כשעינת הציעה לי להשתתף בפרויקט יצירה בהשראת ספרים שמחתי מאוד.
שמחתי מאוד ותהיתי איך לעזאזל מכניסים באוגוסט עוד משימה כבדת משקל שכזו... כמובן שהיה ברור שאבחר בספר שיתן לי השראה לפרויקט שמחכה בשקט להעשות עם הילדים ורק לא ידעתי איך..

כשדורדור היה קטנטן הגננת שלו שמה לב שאנחנו מאוד פיזיים איתו - חיבוקים חזקים וממושכים, הרבה משחקי מגע, והסבה את תשומת ליבי שזה לא רק משהו מגיע ממני אלא צורך אמיתי שיש לו בתחושות חזקות - לא ילד של ליטופים מרפרפים. זה מאוד הפתיע אותי וגרם לי הבין שגם אני כזו ובמהלך הזמן למרות שבאמת רציתי להיות אמא למופת ולטפל בצורה יצירתית בעניין- בעיקר התפללתי לפני כל אספת הורים שלא יזכירו את זה שוב. זה לא עבד כל כך.








 כשגדל הילד היה צריך ללמד אותו מה נעים לאחרים ואיך לרסן את עצמו קצת במגע פיזי כלפי הסובבים אותו והמשחק האהוב היה "אמא עושה ממני עוגה": הייתי מכינה מממנו בצק, לשה אותו, מעצבת צורה עגולה ומכניסה לתנור מחבק, בקיצור - כל מה שאני לא עושה במטבח (-:
עם הזמן הוא התחיל להרתע מעיסוק בחומרים ויצירה "מלכלכת" ואני משתגעת... לצייר רק בטושים נראה לי כלכך מגביל...

ואז הציעה לי הגננת הנהדרת של אלולה (שקישרה לי את הקושי בויסות תחושתי להרתעות מחומרים טוטאליים כאלו כמו עיסת נייר) לבנות איתו במוץ. לא בבוץ אלא בבוץ מעורבב עם עשבים, משהו חזק יותר.
כמובן שאמצתי מיד את הרעיון - וב"אמצתי את הרעיון" אני מתכוונת שתייקתי אותו במוח ברשימת הלעשות.. ושם הוא נשאר. נו, אמא כזו.

אז כנראה שרק הייתי צריכה השראה (-:

בנינו מערות בוץ ועשבים והוספנו בובות אצבע מצחיקות. היה נורא כייף. לשנינו (-:









וזו הזמנה לקפוץ לעינת, לראות את ה"איך עושים?" המלא ששעשע אותנו באוגוסט בהשראת מאיר שלו ויוסי אבלועפיה, במסגרת פרויקט השראה ויצירה מספרים אהובים:

נשיקות,
בעיקר פורמת