(קצת מ)תערוכת POST FOSSIL במוזיאון העיצוב חולון

שישי בבוקר, תאמינו או לא, נטשתי בית מאחורי והגעתי למוזיאון העיצוב בחולון.

התערוכה שמוצגת כרגע, Post Fossil או בכותרת העברית שלה: חושפים את מאובני העתיד.

אז יש לנו רשומה עם הרבה תמונות.. הצצה לתערוכה והרחבות למי שמתעניין (בקישורים לאתרי היוצרים), על קצה המזלג, בעצם רק להוכיח שהייתי (-:

(מבנה המוזיאון בתמונה מימין עוצב ע"י רון ארד)

האוצרת לי אדלקורט, הנחשבת לחוזת טרנדים וסוג של טרנד בעצמה, אספה עבודות של 63 מעצבים עכשווים (והם כולם מגדירים עצמם כמעצבים- לא אמנים - הבדל חשוב) שיצרו בסגנון שהיא מגדירה כ"פוסט פוסיל".

דלק פוסילי (דלק מאובנים) הוא דלק שמגיע מנפט, פחם ועוד. אדלקורט מציעה לזנוח את ראיית העולם החומרית ולחפש את העיצוב בעבודת יד ובשימוש בחומרים הקשורים לאדמה - דרכם ליצור צורות חדשות.

מכיון שהיא עובדת עם חברות מובילות בחיזוי טרנדים אנחנו מאמינים לה (-:

אני מנסה לברור תמונות שיראו כמה מגמות שונות בתערוכה..

העולם התרבותי שעלול לאבד בטכנולוגיה, אימג'ים מתרבויות פרהיסטוריות ממש או כאלו עם עבר עשיר :

Weiki Somers, מיוצר בסין, מועתק בהולנד, 2007

היוצרת לקחה שרפרפים שמשמשים את נהגי המוניות והעובדים בסין ונתנה להם ציפוי אדום מאוד ומבריק מאוד.

באתר שלה היא מספרת שרצתה לשמר את השרפרפים האלו שאוצרים בתוכם היסטוריה ובצביעה בצבע מטאלי התייחסה לראוותנות האסתטית שתוקפת את סין. אני בכלל קראתי כאן קצת עצב על תרבות שמוותרת על עצמה בשביל להדמות למערב "נוצץ".. אז טוב שנכנסתי אליה (-:

הרבה חזרה לצורות אורגניות וטבעיות למשל:

Ronel Jordaan, הרים וסלעים, 2010

את העבודה הזו הכרתי מהרשת, חלוקי נחל ענקיים (בגודל פוף לרביצה) מלובדים, במציאות הם עוד יותר מושכים וחייבים לגעת.

באתר שלה יש כיסויים מלובדים כתחרה ועוד דברים טובים שעושים חשק להעביר את כל הבית למונכרום טבעי עם נגיעות צבע..

הבעיה העיקרית שלי בתערוכה היתה שאסור לגעת.. נכון, בכל תערוכה אני נדרשת לאיפוק אבל כאן היה ממש מתבקש לגעת - בכל זאת חומרים מאוד מגוונים וטכניקות שחלקן לא מוכרות, צרפו לזה את העובדה שלא רשום ממה היצירה עשויה (חלק קטן מפורט בקטלוג אבל הרוב לא) - חייבים לבדוק ולהבין..

אז אחרי שהעירו לי פעמיים והוצמד אלי שומר, פיתחתי טכניקה חדשה - שיתוף (זה ניו אייג' עכשיו, לא?)

אני: סליחה, זה גמיש? ז"ת כשנוגעים זה שוקע?

השומר: לא יודע

אני: אולי תגע רגע, שנראה?

השומר: (נוגע) זה קפיצי כזה..

אני: (מצטרפת למישוש) מעניין.. זה כמו.. (וכאן מתפתחת שיחה שתבנה אמון להמשך)

מסורבל אבל יעיל. למדתי (-:

והיו כמובן יצירות שדיברו עם הבחירה הברורה של מיחזור, אותי היא קצת פחות עניינה,

מוצלחות היו היצירות של סטודיו raw-edges - יעל מר ושי אלקלעי (שלא הצלחתי להתחבר לאתר שלהם אבל הנה כתבה עליהם בוואלה) הישראליים,

הפינות של שקית הנייר הכורסאתית הזו מצאו חן בעיני.

ועוד עבודה שלהם בתערוכה:

שקיות זבל בעיצוב דובי.

המעצבים בתערוכה מגיעים מרקע של עיצוב מוצר וזה ניכר אבל הרבה עבודות היו בהחלט יותר קונספטואליות, לי זה היה נהדר.

ומיחזור אי אפשר בלי עיסת נייר.. אבל מהסוג המשודרג.. עם אמירה טובה

Nacho Carbonell, אבולוציה (כסא לאדם אחד וכסא על עץ), 2008

מיחזור של מוצרי דפוס - הוא ממיין לפי צבעים ומוסיף חומרים (אני חושבת שיש תוספת של מלט) ובונה מקומות מקלט בהם אפשר להתחבא ועדיין לראות.
הטקסטורה החיצונית נוצרה לדעתי (ניחוש, כן? לא כתוב מספיק בקטלוג) מדחיסה של העיסה דרך רשת לולים.

גם לו הצצתי באתר ושמחתי שעשיתי את זה - יש שם יצירות מופלאות, שיחים מברזל ו"ריהוט" פיסולי מעניין מאוד.

לא בסדר שלא היתה אפשרות לטפס.

Maarten Kolk & Guus Kusters, אויפאונה, 2009

שלדי ציפורים שהולבשו בבדים, לכל ציפור נבחר בד שונה והמקור והרגליים מציצים ממנו.

פיחלוץ חדש.

ועוד ציפור כי הן ריתקו אותי

במיוחד הסיכות שמחברות את הבדים והושארו גלויות.

Julia Lohmann, בלינדה, אלס 2005

ספות/ספסלים שעשויים כ"א מעור פרה (בלינדה ואלס הן שמות הפרות כמובן) ומתעקשים להזכיר לנו מאיפה הוא מגיע (-: העיסוק ב"להזכיר" כל הזמן את מקור העורות קצת שחוק לטעמי אבל הביצוע כאן משך אותי, מאוד נקי ונעים בכדי להקצין.

יש לה גלריית עבודות מעניינת - הנה כאן - ויצירה נוספת שמוצגת בתערוכה בחולון:

חלל מתמשך, 2007

התמונה מהגלריה שלה, זו יציקה של חלל פנימי של עגל שנשחט ולטענת הקטלוג עוררה דיון סוער על תפקיד העיצוב.. בעיני היא מעוררת שאלות על החלל והיופי שטמון בו ולא נראה לנו (עברו עלי כמה רגעים פילוסופיים אבל אחסוך לך..), בגלריה שלה ישנן תמונות גם מתהליך היצירה שמקרבות אולי את הצפייה ביצירה לכוונה המקורית -כשרואים ממש את העגל השחוט.

ואם אנחנו בחקירת חומר העור והמקור: נילס ואן אייק שעבד גם עם עור פרה (כל יצירה מעור פרה שלם) שלא עובד אלא הושרה במים, הונח על אובייקט ולאחר שהתייבש תפס את דמותו.

הכסא הזכיר לי את כל סרטי הפעולה (שאורי רואה, ברור, אני לא מבזבזת זמן על הזבל הזה) שמנסים להמחיש את העולם שאחרי המלחמה הבאה, תמיד כולם נהיים אוכלי אדם והכל מסביב רק חול - אז נחזור לחומרים של פעם אבל התפיסה העיצובית שלנו כבר קיימת נכון?.. בטח תהיה לי "פינת אוכל איקאה" רק מעור לא מעובד.. כן אני יודעת אני פשטנית להחריד ועולם האסוציאציות שלי זה משו-משו (-: כל הזמן אני, אני, אני...

Guss van Leeuwen חיות מבויתות, 2008

החיות המבויתות שלו הנן רדיאטורים מעוצבים - לכל חיה יש קצה שמתחבר לשקע חשמל.

קצת הומאז' לאיקאה, לא?

מעבר לעיצוב של הרדיאטור הכעור יש כאן את החיבור לדרך בה חוואים היו גרים מעל בע"ח שבמשק, בשביל לנצל את חום הגוף שנפלט מהם לחימום הבית של המשפחה.

על כל חיה מונחת פרווה או עור (בהתאמה לחיה) שבצדה הפנימי יש מעין שמיכת טלאים עבודת יד. ואני כנראה הייתי היחידה באותו יום שבדקה לו את הגימורים (-:

חיפשתי חומר נוסף (קישרתי בשם היצירה) ולמדתי שאת ה"שמיכה" מילא היוצר בגרעיני חיטה שאוגרים חום, כך שאם עדיין בא להתחמם לא צריך להעלות את הטמפ. אלא פשוט להתכרבל (ולחסוך חשמל)..

זה היה ממש בקטנה.. התערוכה מוצגת עד סוף אפריל, והנה קישור לראיון עם האוצרת מתוך אתר המוזיאון.

כמעט שהצלחתי להעביר רשומה בלי טיפת מרמור אמהי.. אז הנה: הכי כייף היה פשוט להיות עם עצמי שעתיים בלי לסובב את הראש לכל צעקת "אממממהההה!". צריך מדי פעם. נכון?

ליל מנוחה ונשיקות

בעיקר פורמת