שוב נשפך צבע

בכל מקום אליו הסתכלתי מישהי שפכה צבעי אקריליק. ומסביבה כולם השתאו. ואני לא הבנתי למה.
זה הפוסט על הפעם שבה נסחפתי אחרי הרוב והניסוי המשפחתי שלנו ב- acrylic paint pouring התחיל.

של מי העבודה הזו? לא שלי 

לפני שנה בערך גיליתי שכל העולם שופך צבעי אקריליק ועוד כמה חומרים סודיים ויוצר את העבודות שהפכו ללהיט שאין להמלט ממנו, paint pouring או Fluid painting עם ה"וואו" פקטור הכי חזק ברשתות.

בתוך הכותרת הזו מככבות 3-5 טכניקות של ערבוב צבעי אקריליק עם חומרים נוספים שמעניקים לצבע גמישות ויכולת "להפתח" לצורות נוספות, בהן יוצרים ציורים מופשטים של נזילות צבע, כביכול ללא שליטה - ובכלל בלי שליטה בפעמים הראשונות.

Emma Lindstrm

רק מה, יש פה קאטצ'. כמו בהרבה מקרים של אמנות מופשטת - זה רק נראה קל (או כמו שתמיד יש מי שאומר - גם האחיין שלי יכול לעשות את זה). החוויה של היצירה, בעיני, היא השוס הגדול והיא באמת משחררת ואפילו קסומה, ואני ממליצה עליה בחום לכל אחת שאוהבת להתנסות, אבל התוצאות... לא ישכנעו אותי מליוני האנשים (שראיתי, נשבעת, מליונים) שיצרו בטכניקה הזו - תוצאות מעניינות באמת ועם עומק ויופי ייחודי מצריכות מיומנות, נסיון ולא רק מזל והנאה מהתהליך.

Emma Lindstrm

באמת שפרגנתי לכל המתנסים ולהפנינג היצירה וחשבתי שזה אדיר שהנה, יש טרנדים סוחפים כל-כך חיוביים, אבל עם זאת לא בער בי לנסות כי.. כי לא הבנתי את העבודות. מרובן לא הצלחתי להתרגש מעבר לחווית היצירה שעלתה מהן ומאלו שהתרגשתי - למשל שתי התמונות העליונות מתוך ראיון עם האמנית אמה לינדסטרם - היה לי ברור שהן מצריכות שילוב טכניקות והרבה נסיון וכשרון...הרבה.
כשחשבתי שדעתי מוצקה ולא תשתנה, חגית פרסמה בקבוצת הפייסבוק המעולה שלה פוסט הדרכה לטכניקה (פוסט מצויין!).
והיד על האמזון, להזמין כמה חומרים, התחילה לרעוד...
ואז הכרתי דרכה את העבודות של איילת גיבור:

איילת גיבור

וכאן כבר היה משהו אחר. אני יודעת שזה הפורמט העגול שישר התחברתי אליו ושעובד מצויין עם העבודות שהן מעין גלקסיות קסומות שכאלו.

איילת גיבור

השילוב הזה של פורמט עגול (אובססיית החישוקים שלי) שפתאום הסתדר לי עם הטכניקה ואולי קצת נרטיב יותר קוהרנטי והעובדה הפשוטה שהעבודות שלה הרבה יותר טובות מרוב מה שראיתי מבחינת צבע וקומפוזיציה. שוב - זו לא עבודה של מתחילה. חד משמעית.
התחלתי לראות משהו מעבר להתנסות ו.. בא לי גם.
אז כבר כתבתי שכ"שבא לי גם" זה סימן טוב שמשהו עורר בי השראה (-:
ה"בא לי גם" היה הקש אחרון בגב של הבית, כי בזמן שאני רטנתי על הז'אנר, הפיד שלי היה מוצף בסרטונים של Fluid artwork ולאט לאט הילדים ואורי התחילו להתלהב ורק אני - עדיין לא התחברתי.
ואז כשכבר אורי היה משכיב את גוני ונטע לישון עם "עוד סרטון אחרון" של Fluid artwork, אז באמת הייתי צריכה ליישר קו והתחלתי להתלהב גם. לפעמים אני האחרונה להבין.

נשאר לקבוע מתי לשפוך צבע.
עכשיו, אני, אם נשאר קצת צבע על המכסה של הפסטיק (שזו הפלטה שלי), אתחיל עבודה חדשה בשביל לא לזרוק את הצבע. אז תהיתי כמה כמויות צבע שופכים בז'אנר הזה? כאילו באמת, לא ביו טיוב.
וגם בא לי גם.

באביב דור ולולה היו בחופש. חגיגות האביב. ואני הייתי בסטודיו מחפשת את עצמי (זה לוקח ממש כמה דקות ביום, רוב הזמן קיפלתי כביסה והכנתי אוכל), הוחלט על בוקר לגדולים והתכנסנו כולנו לחווית יצירה מרגשת.
אני בכל מקרה מאוד התרגשתי וגם כיסיתי את השטיח בניילון מרוב התרגשות, וגם הזזתי הצידה דברים חשובים - מפאת גודל המשימה וגם הזכרתי לכולם שהם רק אורחים כאן.
מאוד מרגש.
והסברתי. על הריאקציה בין החומרים ועל מה שאנחנו יכולים לשער שיקרה ועל... לא משנה, הקהל רצה להתחיל לשפוך צבע. צודקים.

הקצבתי קנבס קטן לנסיון ראשון לכל אחד וקנבס בינוני לעבודה שכבר מגיעה אחרי התנסות, חוקרת יותר.
אני התחלתי לחשוב על הצבעים שלי, על שילובים מעניינים, למזוג לאט לכוסות קטנות ולטפטף בעדינות סיליקון פנימה מרותקת לתגובות בין החומרים.. מתלבטת, מדברת לעצמי תוך כדי, מוקסמת..
הילדים: אפשר להתחיל את הקנבס השני?

להכין את מרחב העבודה - רואים בתמונה של ה"לפני" שהנחנו כל קנבס בקרטון, מוגבה על כוסות כדי שנוכל לשמור על טפטופי הצבע להמשך - הסידור לקח הרבה יותר זמן מלשפוך את הצבע.
החלק שאני אהבתי בו מזיזים את הקנבס בעדינות ומשחקים עם הצבעים מיצה את עצמו אצלם מאוד מהר. ולי היה קשה עם זה, מאוד. זה לא שהם לא נהנו אבל בראש שלי זו היתה אמורה להיות יצירה מתפתחת, חוקרת יותר והם התלהבו מהר מהתוצאה וקבעו סוף מוקדם ממני.
הוספתי מהר קשיות שנוכל לבדוק איך הצבע זז עם משבי רוח, נחמד.
לזכותם יאמר שיש סוף למשחק בהזזת הצבע כי מהר מאוד הוא הופך ל"בוצי" ומאבד את האפקט המגניב של השכבות שמתערבבות - לא מתערבבות זו בזו. אז לא באמת רצינו להמשיך יותר מדי.

אלה דובקת בפלטה של שחור ורוד

כן צריך לציין שהעסק הרבה פחות מלכלך ממה שציפיתי. אלולה גם ביקשה סינור (באמת? את מרגישה צורך להגן על הבגדים שהרגע גזרת בלי לבקש רשות? סתמתי את הפה ונתתי לה סינור).
וזהו.
נהנתם?
השאלה הכי מעצבנת שאמא יכולה לשאול.
היה ממש כייף.
נו, מה הם יגידו? תחושת החמצה מתגנבת ומעכירה את רוחי, אני מודה. אולי זה גודל הציפיות שלי, בעיקר זה המטען והמשקל שאני מביאה לשולחן. אני לא מגיעה "נקייה" והם חסרי סבלנות לעוד דינמיקת אמא-ילדים שפשוט יש לה כותרת אחרת. הרבה עניינים לא פתורים יש לי בעבודה יצירתית משותפת עם הילדים.
אז הילדים הלכו.
אבל יש אורי שמחכה בסבלנות מאחורי המצלמה...
הוצאנו את הקנבסים הגדולים העגולים.
(מחככת ידי בהנאה רק מהזכרון המתוק)
(-:

יואו איזה כייף זה!
עם קורטוב תחרותיות של למי יצא יותר "יפה".. אנחנו מאוד תחרותיים בקטעים האלה (-:

זמן איכות.
באמת שאין לי מספיק סופרלטיבים לחצי שעה שהעברנו לנו בכייף עם הצבעים, שופכים ומתווכחים מה כדאי ולא כדאי בזמן שהילדים שלנו נרקבים מול מסכים. היה אדיר. אני מחליטה לשים את זה תחת הכותרת "חינוך בדוגמא אישית". וכן, של אורי יצא מאוד מוצלח. השמאלי.
אבל, קשה להיות תמיד צודקת.. ואחרי יומיים, כשקילפתי בהנאה את שאריות הצבע מהניילונים (ה"סקינס") הבנתי שאני לא ממש מתחברת. היה כייף והכל אבל העבודות לא כאלו מעניינות בעיני. כבר כתבתי שקשה להיות תמיד צודקת?
אחרי התלבטויות והרבה ימים, טוב, שבועות, הלכתי לחפש בהן עוד:

הבנתי שכרקעים הן דווקא די מעניינות לי, העבודה העגולה שלי הזכירה לי מבט על אוקיינוס קסום כזה (לא מנקות אלו את כל האצות, נורא ואיום).

ושל אורי. ובכן.
את של אורי הרסתי ואני מתנצלת. לא נראה לי שהוא שם לב אגב שציירתי על שלו. התלבטתי אם לכתוב על זה בכלל...
רציתי לאזכר איזה קונספט חלל ויצא לי קצת אגרסיבי.
כנראה מקנאה (-:

יוסטון, יש כאן בעיה.

דור ואלה אגב לא נתנו לי רשות לגעת בשלהם, דבר שלקחתי כמחמאה בה כביכול הם נקשרו לעבודות או משהו כזה.

אז לקחתי עוד קצת זמן לפני שאני מחריבה גם את הקנבסים הקטנים שלי. הם היו טריקיים במיוחד כי כל מה שהם שידרו לי זה דם והפרשות (יש מצב למוטיב חוזר בבלוג??).
הייתי צריכה מישהי שתדלג מעל תאי הדם באלגנטיות, בשעשוע.
שתתמודד בנינוחות כזו עם הלבה שבוערת לנו מתחת לרגליים

וזה מה שהיא עשתה.
אקרובטית של החיים הגיעה לי.

הקנבסים ממש קטנים, מהנסיונות של ההתחלה:

ואני מאוד אוהבת אותם.

ואני עוד מתלבטת לגבי הצבעוניות באחת מהדמויות... הן מאויירות באקריליק וטוש פרמננט (שרפי פשוט)

מסתבר שבכמה דקות ההן ביום, שחיפשתי בהן את עצמי, מצאתי עוד התחלה. ו"בא לי גם" לעשות כבר שוב. לפני עוד יש לי ערימת משטחי צבע מהשאריות שטרם ננגעו.
ובהקשר לפתיחה של הפוסט ול"זה נראה קל" נזכרתי שיש לי את הספר הזה, מקווה שאני לא היחידה שקונה לפעמים ספרים רק בגלל העטיפה (-:

נתראה בקרוב...נשיקות,
בעיקר פורמת,
גל

הקשרי הבדיעבד

זה קורה לי לא מעט פעמים, אני מתחילה לחשוב מחשבה קטנה והיא מתפתחת די מהר לאיזה ויז'ואל שנתפס לי וכבר אני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהוא יראה, מתגלגלת בתהליך (במקרה שלי התהליך תמיד קצר כי אין לי סבלנות... ז"ת הוא יכול להמשך שעות רבות אבל בטווח אותם יומיים נניח...) ואז זה נגמר.
ואני מסתכלת מסביב ופתאום מגלה שהמחשבה הזו לא "סתם" צצה, והנה אולי לקחתי אותה מכאן בעצם? ואולי הושפעתי משם? והמקורות מתגלים לי לפעמים רק בסוף העבודה עצמה.

כשסיימתי לרקום את העבודה האחרונה (האמת שזה היה אתמול ומאז כבר רקמתי הזמנה מהחנות, אבל זה לא נחשב כי לא כתבתי על זה, נכון?) ניגשתי לשולחן חיתוך שלי ופתאום קלטתי שבעצם סיימתי עבודה ישנה:

את הדיוקן הזה התחלתי לפני שנה (בדיוק!) בסדנה של נטע אמיר הסופר מוכשרת, שאני מאוד מאוד אוהבת. הגעתי לביקור בארץ והייתי מספיק חכמה לקבוע ערב בסדנת רקמת דיוקן עם ה-חברה שלי מהמושב. אבל לא הספקנו לסיים, ואז חזרתי, ואז עברנו בית ובינתיים תליתי את הבד שאזכור לסיים אותו. למרות.. שאני גם אוהבת שהוא תלוי ככה לא ממוסגר בסטודיו.

(השתמשתי בצבע לא נכון לי שיצר את השפם החום הזה, אני יודעת שכשאסיים את הכיוון של המסכה הצבעונית הזו שהתחלתי, זה יבלע, אבל אז זה קצת ייאש אותי מלהמשיך).
ממש לא זכרתי שהוא חצי מטר ממני.
זה רק עשה לי יותר חשק לסיים.

רגע, ומה עם זו שתלויה מעל המחשב:

זו עבודה של אמנית בשם ענת שלו, שאני לא מכירה. אמא שלי נתנה לי את הגלויה הזו והתאהבתי בה - לפני 15 שנה  (אני זוכרת על אילו קירות היא כבר היתה נעוצה) והיא תמיד נתלית שוב.

 ואני מצטערת שלא טרחתי עד כתיבת שורות אלו לבדוק מי היא, וחיפשתי ולא מצאתי דבר למעט אזכור התערוכה במוזיאון ישראל (ענת שלו, סוף כל סוף, 2003).
תחשבי רגע איזו השפעה מופלאה יש לפיסת אמנות כזו, שהולכת עם מישהי שאת אפילו לא מכירה והיא פשוט שם, חלק ממנה. זו לא עבודה שחשבתי שמעצבת אותי אבל יש בה משהו שאני אוהבת, איזו אמת נשית פשוטה, והיא איתי.

שניה, יש עוד...
ואז בלילה, הפינטרסט (ככה הוא, בא לי בלילה...) הקפיץ לי את הויז'ואל הזה, כי המוח שלי כ"כ שקוף לרשתות חברתיות/אינטרנטיות שאני רק צריכה לחשוב על משהו והנה הוא מופיע (-: עובדה שתמיד כשאני צריכה לקנות משהו פתאום נוחת סניף של טארגט לידי. עובדה.

ניסיתי למצוא את המקור ולא הצלחתי, סליחה.

אז מסתבר ששילוב של דברים שכבר ראיתי מצא את דרכו למשהו משלי -ונכון, עצם העובדה שבחרתי והקפתי את עצמי בהם היא חלק מהעניין ועדיין...
 אני לא מצליחה להחליט אם אני שמחה להבין את ההקשרים או עצובה שזה לא באמת ככה ""הפציע" לי בראש כמו בסיפור רומנטי על אמנות ורעיונות.
אבל את העבודה של "את מקיאה אותך בקשת" כמו שאלולה הגדירה את זה - ושמחתי שהיא ישר זיהתה ששתיהן זו אני וצחקתי כי היא התכוונה לצבעי הקשת כמובן ואצלי זה נתפס כביטוי דוחה של להקיא בקשת - את העבודה שלי אני אוהבת.
אז אני אתלה אותה גם, ונראה איך היא עוד תפציע לי בהמשך.

לחיי ההקשרים, נשיקות,
בעיקר פורמת
גל.

רוקמת אותי (והדרכה)

רגע אחרי (-:

מצרפת תיעוד קצר שהוא גם קצת הדרכה, למי שרוצה לנסות עבודה באקריליק ורקמה.

בהתחלה זה היה שרבוט קטנטנן ביומן, אחרי שראינו את התערוכה במוזיאון (וזה קרה בפוסט הקודם).

ואז זה הסתיים.

ממש נהנתי, גמעתי את העבודה הזו ביומיים - ועוד ביומיים של סופ"ש.. לא סתם יומיים - שעה פה ושעה שם ועוד כמה בלילה. כמובן.

אז כמובן שאפשר לוותר על החלק המגוחך של הסלפי המקיא... וכל תמונה שאת אוהבת תעבוד מצויין עוד יותר.
אני אוהבת לעבוד עם תמונות שצילמתי (לאו דווקא תמונות "דיוקן") - מרגיש לי שלי מהרגע הראשון, כל הזכויות לי וכו'.

אחרי סקיצת הרעיון הבסיסית ההחלטות הראשונות הן:
- באיזה חלק מהצילום להשתמש (היו לי כמה אופציות ובחרתי בזו שמשאירה קצת יותר מקום לפרשנות, בסוף הפוסט הקודם רואים את כל התמונות שחשבתי עליהן)
- איפה בגדול ארצה להוסיף את הרקמה (הקיא/חלום/מחשבות/שיר/נשמה/דיבור שלי במקרה הזה)

1. הדפסתי את התמונה ופשוט עברתי על קוי המתאר עם נייר קופי של פעם (בד - מעליו נייר קופי ומעל התמונה המודפסת). יש עוד המון דרכים להעברת תמונה לבד אבל זו הפשוטה והמהירה לי.

זה השלב שבו אני נפרדת מהצילום ומתחילה לזרום עם הציור, אני לא מאסכולה ריאליסטית ודווקא הקווי מתאר ומשטחי צבע מאוד מתאימים לי, וגם מחמיאים לי, לדעתי (-:
מעבר לקווים המתארים אני אוהבת להוסיף פרטים שנותנים את האופי, במקרה של העבודה הזו פתחתי דרמה אישית עם הצוואר שלי אז החלטתי להדגיש בו את הקפלים, העובי, נו הגיל...

 2. לצייר.

אם תהית מה הצבע שלי, כאילו my true colors... אז מסתבר שאני בעצם לבן עתיק עם ורוד קאמו ונגיעות לבנדר (-:
בשלב הצביעה אני מנסה ליצור שכבה שממש אוטמת את הבד - ליצור קונטרסט בין הבד ומאוחר יותר הרקמה לבין משטח הצבע. אני אוהבת את האפקט של משטחי חומר שונים.
לגבי ערבוב צבעים.. אני עצלנית. מה שאפשר להוציא מהבקבוק - לקחתי.

הצביעה נעשית אצלי "מסביב" לקווי הרקמה העתידיים.
אפשר כמובן לרקום ואז לצבוע - לי זה פחות עובד כי אני לא מדוייקת ותמיד עולה עם הצבע על החוטים (בפעם האחת שניסיתי בכל מקרה). אני משאירה קו ריק בתוך משטח הצבע.

3. לרקום
התחלתי ברקמה בדמות, בחרתי בצבעי חוט שקצת מתקשרים אבל גם נותנים ניגודיות מעניינת (בעיני)

ותמיד אפשר לעבוד במקביל.. כאן אפשר לראות שלא הצלחתי להחליט על צבע לחולצה, השארתי את זה לסוף.

אפשר לסיים בשלב הזה, אפשר להוסיף בדים ברקע (רושמת לי להעלות בהזדמנות דוגמאות אחרות) וכאן חיכה לי כתם הרקמה שכבר רציתי להתחיל!
בסקיצה עוד חשבתי לרקום את החוטים כחוטים אבל תוך כדי העבודה כר הבנתי שאני רוצה "כתם". עוד התלבטתי אם להשאר בגווני ירקרקים מגעילים אבל מאוד רציתי להשתמש בכל שאריות החוטים מהעבודות של החודש האחרון, איזה נרטיב פנימי שלי על מה שאני מוציאה החוצה.

וכחשבתי על צורה לכתם הזה הבנתי שהוא צריך להיות שוב אני... לפחות כצורה כללית וגם אם זה לא מובן. איזה אושר זה לעבוד על משהו שלא חייב להיות מובן (-:

העבודה עם הצבעים במעבר של קשת הגיע מפתרון שחיפשתי לבחירת צבע מהירה מבלי לחשוב יותר מדי - ערימת חוטי שאריות, חלק קצרים וחלק ארוכים, היה לי קל יותר להתחיל לפי משפחות (חומים, צהובים, כחולים, סגולים וכו). עבדתי על מקטעים באורך החוט ואני מאוהבת בתוצאה...

וזהו..

עכשיו רק נשאר למצוא את הכיוון המתאים, בעצם לחשוב מחדש על הקומפוזיציה. בעולם מושלם יותר הייתי עובדת עם מספיק בד בשוליים ויכולה לשלוט טוב במשחק הקומפוזיציה המחודשת הזה, אבל אני כאמור אני, מצאתי משהו שטוב לי איתו. במסגרת המגבלות.

אולי יום אחד אני ארגיש יותר בנוח עם טקסט בחלק העליון. מרגיש לי שכמה שורות "יומן אישי" ברקמה של כתב יד צפוף כזה נדרשות פה.
4. הכי קשה זה להחליט מתי מסיימים (-:

תודה שקראת, הפרוייקט היומי הזה בהחלט הניע אותי להתחיל ו-לסיים (גם אם ביומיים). וכבר להתחיל לכתוב שוב כי לא סיימתי...
נתראה בקרוב, נשיקות ושבוע טוב
בעיקר פורמת,
גל

הפרשות מהמוזיאון

יש במוזיאון ציור של איש מקיא!

כן, אני יודעת איך לגרום לארבעה ילדים בגילאי 2-11 להתלהב מביקור במוזיאון לאמנות.
וזה עבד כמו קסם. הפרשות גוף הן המכנה המשותף להומור משפחתי.. בכל יבשת שאנחנו בה.

John Greenwood - Sea Captains Carousing in Surinam

בפוסט הקודם סיפרתי על פגישה כמעט עקרה במוזיאון לאמנות של סנט לואיס - בה הרווחתי סיור פרטי באגף האמנות האמריקאית. במהלך הסיור הפרטי והמרתק, אגב, באגף שלא טרחתי לבקר בו - לא ידעתי האמת על קיומו -קומה שלישית שלמה.. מצאתי ציור "חדש".

מכיון שאני לא בקיאה בתחום הזה של תולדות האמנות, עוד קשה לי לקרוא את העבודות לעומק וכנראה שכמו הילדים שלי אני נמשכת בהתחלה ישר לנרטיב מעניין, אולי בהמשך אדע להסתכל יותר.

בכל מקרה, חיכינו שתגיע השבת ושמנו פעמינו למוזיאון, עלינו לקומה השלישית ושחררתי את הפראים למצוא ציור של איש מקיא.

כאמור זה ציור מאוד ידוע ולכן מוצג בצורה בולטת והיה קל למצוא אותו אבל זה לא הפריע להם להתחרות בהליכה ממש מהירה לכיוון אחרי שדור זיהה אותו מרחוק. כי אסור לרוץ במוזיאון. כידוע.
הציור של גרינווד ( John Greenwood) מתאר את הערבים המהנים בהם בילו הקפטן, הקצינים ושאר הגברים הלבנים בקולוניה לאחר מסעם בים, והוא כנראה הוזמן על ידי אותם, ג'נטלמנים נקרא להם? שפגשו בסורינאם (שאז היתה קולוניה הולנדית) את גרינווד הצייר האמריקאי. כל זה קרה באמצע המאה ה-18.

ואז הסתכלנו, ואוהו! מה שגילינו שם.

מישהו רוקד, מישהו שופך מים (אני מקווה) על שיכור ישן, איש שנרדם בפינה בישיבה כשהוא עוד מחזיק בקבוק ביד. מעניין שהם בחרו להציג את עצמם עשירים אבל פגיעים או אנושיים במידה מסויימת - עולים באש, מרומים בקלפים, מקיאים... וגם דיוקן עצמי של האמן שמחזיק נר עבור איזה שיכור שמעט מועד עליו בדרך החוצה (אולי הוא כן חזה איך כל ההוללות הזו תתפס בידי הקהל העתידי שלו... צדיק).

קראתי לכולם מטקסט הקיר שהציור הזה בכלל מבוסס על אחד הרישומים של הוגארת' (Hogarth) שהוא אהובי הותיק - אלוף הפרשות הגוף של כל הזמנים - ורק עליו הייתי יכולה לדבר איתם שעה (אם הם היו עומדים עוד שנייה במקום)

וזה התחריט של הוגארת' מהמוזיאון הבריטי, A Midnight Modern Conversation משנת 1733, שהיווה כנראה השראה.

סצנת שתייה שלא היתה מביישת אלכוהוליסט ממוצע. יש בתחריט הזה שני דברים שאני מאוד אוהבת - גם בנפרד וגם יחד: האחת היא קערת הפונץ' המטורפת על השולחן שכולם שותים ממנה והשני הוא סיר הלילה שעומד בפינה למטה מימין ולגמרי מהדהד את קערת השתייה ועולה על גדותיו בשתן (אני מניחה).

אבל, אי אפשר לדבר על משהו שלא רואים והיתה תמונה מאוד קטנה של התחריט הזה בטקסט הקיר, ובכלל להוגארת' יש עוד הרבה עבודות עם הפרשות מגעילות עוד יותר ששווה לדבר עליהן בהזדמנות, אז השארתי את ההשוואה החמודה הזו לך.

הילדים שלי, בעודנו מנסים למצוא עוד דברים הזויים ודוחים בציור של גרינווד, כבר התפנו לתהות מי אלו האנשים הכהים והמסכנים בציור. הפער העצום בין החופש של הלבנים למסכנות העבדים כל כך חריפה כאן שקשה ליישב אותה בידיעת היסטוריה, לא לנו ובטח לא לילדים. העירום של העבדים מול הלבוש, מי מוצג בחושך ומי באור - קיבלנו נושא לשיחה.

זו כבר תמונה מול עבודה אחרת, אבל אני מנסה להשוויץ רגע

המחשבות על הדימוי של הקיא לקחו אותי לעוד כמה מקומות, אבל בעיקר עשו לי חשק גדול להקיא איזה רעיון החוצה. והערב התיישבתי - או יותר נכון נעמדתי בפוזיציות מגוחכות מול הטלפון שלי בנסיון להכין סקיצה...
העובדה שאני חולקת אותה כאן מעידה על קרבה מאוד גדולה ביננו, שתדעי.

צוואר של בת 40. כנות.

אז עכשיו שהסקיצות מונחות כאן, אני צריכה לעבוד

יש עוד כמה החלטות, אבל מדגדג לי באצבעות! נתראה בקרוב...

נשיקות
בעיקר פורמת,
גל

מצלחתת בסינית

ואז, בדרך לקפיטריה של המוזיאון, לפגישה על אספרסו, נתקלנו זו בזו.
עברתי לידה עשרות פעמים, והנה, כשמבטי מושפל הצלחתי לראות אותה.
שם צנוע, לא יומרני... Octagonal Plate.
מתוארכת ל-1750. וכן. מייד אינ צ'ינה.

כחלק מתהליך הלמידה האיסופי שאני עוברת כאן, נרכשת לי באיטיות מייגעת מיומנות ה-Small Talk.  ואכן היא מאוד בסמול אבל אני משתפרת. והמיומנות הזו היא קצה הקרחון של אימוני הנטוורקינג המפרכים שלי. אורי הוא המאמן.
וכך קרה שלפני כמה שבועות נגררתי  (פיזית) לאירוע מכובד ונדחפתי (פיזית, הוא אדם פיזי וחם) לזרועותיה של חוקרת בכירה אך מבוהלת במוזיאון לאמנות כאן. אחרי התחלה מאוד מביכה בה התלהבתי בצורה מוגזמת מעבודתה המושלמת, לקחתי צעד אחורה רק כדי להבין שסדרת החינוך שלי לא הסתיימה בעצם השיחה איתה באירוע.
בבית הייתי צריכה לכתוב לה מייל מנומס (התנצלתי שהבהלתי אותה, אני חושבת שזה מה ששבר את הקרח האמריקאי...) ובסוף בסוף היא הזמינה אותי - אם אפשר להשתמש בפועל אקטיבי מצידה - לסיור פרטי באוסף האמריקאי של המוזיאון.
אני מבינה כלום באמנות אמריקאית של המאה ה-19.
לזכותה יאמר שהיא גילתה לי שיש בקפיטריה מכונת אספרסו אמיתית, וזה, יודעת כל אשת רילוקיישן -  ידע ששווה זהב בשולי ארה"ב (או בדיוק באמצע).
הצעת עבודה לא קיבלתי, לא ממש הצלחתי לבקש. כן הוסבר לי שרוב עובדי המוזיאון הם מתנדבים - ממוכרי הכרטיסים לתערוכות מיוחדות ועד למדריכים. המם אותי לכמה ימים.

בדיעבד, כנראה שכל מה שהייתי צריכה באותו היום זה אספרסו חזק והשראה לדוגמת רקמה חדשה שתעניין אותי.

החלטתי לנסות לעבד לרקמה את הדוגמא של הצלחת, שפגשתי במוזיאון, כשלא הבנתי כלום באמנות אמריקאית.
כל אחד יכול לחליט לבד למה זה F דווקא.

קצת התאמות ושינויים:

עכשיו, אני יודעת, כן? אני יודעת שמיס פייט (בF) העדיפה לקבל שובר מתנה לסיום שנת הלימודים.
ואני מבינה.
אבל היא קיבלה אחד לחג המולד עם שוקולדים וברכות, אז עכשיו היא יכולה לתת כתף במאמץ של כולנו לסטודיו מגוון יותר. אחרת מה אני אעשה עם כל החישוקים שאני רוקמת?
ואם לא, צרת רבים היא תמיד נחמה במקרים כאלו.
מיס זיגלר תתמוך בה.
(-:

(אני אוהבת לעבור מסלול של הפשטה, בסוף אני חוזרת לסגנון שמוכר לי ברישומים שלי - אבל יש תהליך מאוד מרענן לעצמי לשנות נקודת התחלה. להכניס השראה. להתבונן מחדש בפרטים.)

נפרדתי מכמה אלמנטים מהצלחת (עצים קטנים), שמרתי על העבודה בחמישה גוונים של כחול. החלפתי בד.
השוואה מתבקשת כאן:

ממילא דור עולה לחטיבת ביניים ואלה עוברת לביה"ס חדש בשנה הבאה.
בפתק התודה שקיבלנו - כמובן באותו יום - הן כתבו שהן אוהבות את זה מאוד.
לפעמים, סתם, בשביל הכייף, אני בוחרת להאמין (-:

נשיקות וסופ"ש נפלא
נתראה בקרוב,
בעיקר פורמת.
גל.