יצירה (כמו) חורפית: לנעוץ ולרבוץ.

אז דורדור שבר את הרגל. השחלתי את זה בפוסט הקודם ככה כבדרך אגב, למרות שברגע שהsms של אורי הגיע חשך עלי עולמי. אני כבר ילדה גדולה והצלחתי לדמיין כלכך בקלות מה זה אומר ילד בן 5 וחצי עם רגל מגובסת. לא, רגע - מה זה אומר הילד שלי עם רגל מגובסת.
כמובן שניסיתי לעודד את עצמי בציור המופלא שאצייר לו על הגבס (כבר כתבתי פוסט שלם בראש..) ולכן רק טבעי היה שהוא יחזור עם גבס מעפאן עטוף בתחבושת לא ניתנת לדקורציה. שירבטתי לו כמה גולגלות פיראטיות בטוש לבד וזנחתי את העניין באכזבה.
בשלב מסויים בחיינו המשותפים, פרה-חתונה, אורי ואני התחרנו על הגעות למיון עם שברים: אורי שבר רגליים על ימין ועל שמאל (כן, כן...) הקפיץ אותי לעזרתו חצי שניה אחרי שזה קרה, כולל כמה אזעקות שווא כראוי להיפוכנדר במעמדו ואפילו זכה לציור על הרגל המגובסת (בעידן טרום התיעוד האובססיבי). ציירתי לו את הרגל שלו עם סנדל שורש, ציפורניים, שערות וכו'. מרנין (-:
אני לעומתו שברתי יד ומרפק, הגעתי תמיד כשעתיים אחרי, כשלא היה מנוס, ותמיד שמעתי קודם "אם זה היה שבר כבר היית יודעת". מזל שאני עושה את הלידות בבית הזה, תאמינו לי. אומנם כששברתי מרפק צרחתי שמגיע לי אפידורל (מה, לא שמרו לי אותו?) אבל שוב, שולי לעומת הפקות הדרמה שאורי הרים. נזכרתי שיש תמונה שלי עם היד השבורה בחתונה (-:
בקיצור, נדרשנו לפעילות בית.
אני נגעלת מהמילה "יצירה" במיוחד באספקט הגני שלה - כל שתי פיסות זבל (ממוחזר, בטח ממוחזר) שמודבקות יחד הן 'יצירה'..מה גם שקונספט 'פינת יצירה' קצת פוגם במשמעות המושג 'יצירתי'... כך או כך לאחר כמה שעות של ציורים פנינו לחפש קצת יצירה...
חשבתי לשתף בכמה נסיונות, ככה לקראת החורף - לגזור ולשמור או לנעוץ ולרבוץ. מה שמתאים.
(אני מסרבת באופטימיות נאיבית לחשוב על יצירה למרחבים מוגנים - אגב איזה כייף שאנחנו כבר לא מיעוט נרדף שיורד ל'מקלט' אלא שומרי שגרה ב'מרחב מוגן', אין, אין על סמנטיקה משובחת)

התחלנו בחרוזי איקאה המכונים כמובן: ikea beads.

במילה אחת: לא.
בשתי מילים: לא בשבילנו.

מסתבר שבהרבה בתים (של שכנות) יש קופסא עמוסה בחרוזים האלו, הכמות בקופסא באמת עצומה ומספיקה לחיים ממוצעים.

העבודה היתה מאוד מתסכלת לילדים - אלולה קטנה מדי ודורדור גבולי, הוא כבר הצליח לתכנן את הצורה הסופית (הכוכב שבאמצע אם לא ניחשת) אבל צריך להיות מאוד זהירים תוך כדי הנחת החרוזים על המשטח, וכל פעם שהכל זז מהמקום יש תסכול גדול.. ז"ת שזו עבודה שצריך לעשות ביחד (ז"ת יצירה פחות מוצלחת...).



אין ספק שהחלק בו אמא מגהצת את החרוזים מעל נייר פרגמנט מרגש מאוד (אמא יודעת לגהץ??) והוא התלהב מתוצרי הפלסטיק החמודים - בעיקר אלו שאני עשיתי מול הטלויזיה בלילה (-:
כל ההתרגשות וההתלהבות מתגמדת מול הימצאותם של חרוזים בכל פינה בבית ואלולה שפעם בשעתיים שופכת את הקופסא לצחוקים. לא בשבילי.

אבל, יש את אלו שיכולים לעשות הכל! העבודות המקסימות בד"כ עם גוונים שלא קיימים בקיט של איקאה אבל אני רושמת לי לנסות פעם.














אגב, מיון החרוזים לצבעים היא פעילות שהופכת את ההקשבה לרוני דניאל והחברים לרגועה יותר. זו פעילות שאן לה טעם אמיתי, אבל כך גם ההקשבה לפרשנויות אז זה עובד מאוד יפה יחד. ממליצה.

למחרת עברנו לדבר המכונה אצלנו: במבה רעילה:
אני לא יודעת איך בדיוק קוראים לזה בעברית כי כמו את החרוזים קיבלתי גם אותם בקופסא גדושה מהשכנה האמפטית למצבי (באופן כללי היה ברור שעלי יש לרחם ושדור כבר התגבר על הכאב)...
מצאתי אח"כ באינטרנט תחת השמות:  PlayMais, magic noodles, PLAYCORN

לילדים שאוהבים תחושות ומרקמים חדשים זה נהדר (ברור שדורדור רואה כבר טלויזיה בשלב הזה, נכון?)













הטריק הוא בחומר העמילני שברגע שמרטיבים אותו מעט (!) נהיה דביק ואפשר לחבר חתיכות למודלים צבעוניים, התמונות שלמעלה מדגימות את האושר שאלולה מצאה בהספגה יסודית ומתיחה עמוקה של החתיכות. מיותר לציין שלא ממש הצליח לנו...

כן. אבל לפחות אני מפגינה (שוב) כנות ומראה את האמת המרה. מקווה שזה שווה משהו (-:





הכחול-ירוק מימין אמור להיות פרח והעובר שלצידו הוא הנסיון הכושל של אלולה ושלי להכין נשר,
אני מודה שלא ניסיתי לבד אז יכול להיות שזה באמת חומר מדהים לעבודה עם גדולים.

ביום שאחרי, כמהים למשהו פשוט ומתגעגעים למגהץ ניסינו כוחנו ב: גיהוץ גירים בין דפי סנדביץ
(בטח יש שם יותר מוצלח לעניין)
זה כייף.

החלק המוצלח היה הקפה ששתיתי בזמן שהם השחיתו את הפומפיות בבית וגיררו להנאתם (אלולה בחרה צבעים ודור ביצע, קצת חרדתי לאצבעות שלה בכל זאת).







ואז הקסם של פיזור הפרורים בין דפי נייר סנדביץ'  והופ! ישר למגהץ.
אפשר לסכם שמגהץ הוא סוג של קסם יצירתי.
את הניירות גזרנו ותפרתי לשרשרת כעורה להפליא...

(וכאן יש אמא מקצועית עם שרשרת מקסימה - אני די בטוחה שהיא משתמשת בנייר שעווה איכותי, הניירות שאני השגתי בסכום סמלי באמת בצרכניה היו גרועים והצבע חלחל דרכם לכל שכבות ההגנה שמתחת למגהץ ויש להם אפקט קצת אטום יותר בסוף).






ובמקביל במשך כמה ימים עבדנו גם עם בצק מלח.

התחלנו לפי המתכון של אנה.
הבצק קל מאוד להכנת ילדים ואפילו רק עם חומרים שגם לי יש בבית, הבעיה שהעבודה נעשית בהרבה שלבים שצריך לחכות בהם, לא לחסרי סבלנות כמונו. הצלחתי גם להכין בצק דביק מדי וגם לשרוף אותו בסוף. צפוי.
בעצם רוב הכייף היה לצבוע, סוג של לצייר שוב והעובדה שאפשר לשמור קופסא ממנו במקרר, לשלוף בעתות מצוקה ל20 דקות של משחק ולהניח בצד להתייבש. בתוך הבית (כשבחוץ גשם) לקח לו כמה ימים טובים להתייבש. הוא נדבק גם לשעונית, אגב. כדאי לעבוד על מגש או נייר אפייה. כאן יש טיפים טובים (בסוף המאמר) ומתכון פשוט.
עד אחרי האפייה ושלב הצביעה אלולה ניסתה לאכול אותו כל הזמן.
זה באמת נחמד שיש בבית משהו שנראה כמו עוגיות ביתיות (-:

אלולה הכינה לבבות כמובן (היא רצתה שנכין פוני ורוד אבל לא הסתייע) וצבענו עם לקים לציפורניים - כייף נורא וממש לא בריא לנשום.










וגולת הכותרת בג' מודגשת היתה תבנית סילקון שהזמנתי מאמריקה הגדולה של.. לגו!
מי שלא פגשה בנינג'הגו או שלא יצא לה לשמוע את הבקשה המופרכת לשלם 70 ש"ח לחתיכת פלסטיק אולי לא תבין..

בתבנית הסילקון (שמיועדת לאפייה, הכנת שוקולדים ודברים שאמהות אחרות עושות) ניסינו 2 ורסיות - עם בצק מלח ואח"כ הורסיה המהירה יותר של גבס.

ברור שגבס זה קל, מהיר ויפה יותר אבל בצק המלח הוכיח עמידות רבה יותר בשטח.




עזרתי קצת בצביעה..

בתמונה הזו רואים טוב את ההבדלים בין הנסיון לשכנע את הבצק להכנס לתבנית לגבס המשת"פ...






צביעה ראשונה והשוואה למקור (בתמונה משמאל הירוק הוא 'הרע'. אני חושבת?)

ואחרי שהצבע יבש ואני הוספתי בטוש דק את העיניים הזועפות והחגורות...

מאז הספקנו להכין עוד כמה תבניות, לדורדור יש כמה "תוכניות זדוניות" להגדרתו ועליו לגייס כוחות לעניין. אני הצבתי רף להגיע ל75,000 חייילים, כי לכולם מותר לפנטז.

השלייה האדומה הזו, היא יצירה של דור מבצק המלח, מסתבר שזו זירת אימונים - בעיקר לכדורגל-גולות....

לגמרי ניצחתי את המערכת לדעתי (-:







ומה שלום דורדור?
אל חשש, גם הוא הבין שאמא שלו לא תוכל לעמוד במשימה, אחרי שלושה ימים הוא שבר את הגבס וכמה שעות אחרי הוא פשוט הוריד אותו ונתן במתנה לחבר. יונתן ממש רצה גבס גם, מה הוא יכול היה לעשות? צריך לחלוק וזה ידוע.
הרופא העיף מבט על תצוגת היכולת שדור היחף-נטול הגבס הרים בקליניקה, וקבע שכנראה הוא לא ילד שזקוק לגבס, מאז אנחנו צולעים בנעליים סגורות - הידד! ז"ת אני יכולה להתחיל להתלונן גם על כביסות של גרביים כשעדיין חם מדי פעם ואפשר לנעול סנדלים... אבל באמת יש גבול.
ולכל המודאגות: זה בסדר, יש מבוגר אחראי בבית והילד תחת פיקוח וניטור אורטופדי.
נשיקות,
מבטיחה רשומה קצרה בפעם הבאה... ושיהיה לנו סוף שבוע שקט ומשעמם, הלוואי. הלוואי. הלוואי.
בעיקר פורמת