יום שבת, 18 במרץ 2017

על נס הנציונאל (או: פורמת באינצ'ים)

חג קווילט נציונאלי שמח! השבת השלישית של מרץ היא הNational quilt day 
ואני מחבבת מועדים שנקבעים לפי סופי שבוע.


לכבוד האירוע המרגש והחגיגי, ולכבוד העובדה שניסיתי למצוא בגדים ישנים של לולה באחד הארגזים ובמקום מצאתי ריבועי בדים שתכננתי לתפור מהם קווילט לדור לפני... לפני 6 שנים(!), החלטתי להתיישב חדורת מוטיבציה, מלאת תקווה, עם אש בעיניים - בקיצור, להתיישב ולסיים את הקווילט.
(זה סיפור עצוב - אני רק מזהירה - שהוא עצוב גם למי שלא תופרת - שלא תגידי שלא הזהרתי - ואין לו סוף טוב גם.)
פרשתי את ריבועי הבדים על קרש הגיהוץ (כבר עצוב) ונחרדתי מהמראה שנגלה - ריבועים ריבועים של שילובי בדים כה מכוערים - בדים יפייפים אבל ביחד - אוי. מה חשבתי??

ואז ברגע של הארה ראיתי נמר על הקווילט (קטע הוליוודי משהו), ממש ראיתי אותו בדיוק איך הוא מודפס על הבד ומה אני רוקמת עליו בשביל שישתלב עם הבדים המאוד לא מתאימים, ולא נותרה ברירה אלא לפסוע לתוך היכל האימה הפיננסי - חנות הבדים המאוד גדולה ומאוד מאוד מפוארת בפרבר המשעמם שלי.
למגינת ליבם של דורדור ואלה שחוגגים את האביב בחופשה, הם נאלצו לבוא איתי, לטפס על הגלילים המסודרים, למשוך, להחזיר, לסחוב ובאופן כללי עמדו בזה בגבורה, ואיתם גוני שתקעתי במנשא אחרי שהעיפה מהמדפים את כל הגזרות ושמחה שהיא מקבלת מוצץ סתם כך באמצע היום. ניחא.
דווקא מצאתי הרבה נמרים, הנמר הוא סמל של אחת הקבוצות באיזה ספורט אמריקאי שעדיין לא פענחתי, אבל זה לא היה הנמר שלי.


אז התפשרתי על שועל.

כמובן שהוא היה תקוע עמוק בתוך דוגמת הבד ואילץ אותי לקנות חצי יארד שלא רציתי אבל כולי כבר הייתי במשימת ההצלה של הקווילט הכעור.
וכן, היה יותר פשוט וזול לתפור טופ חדש. אבל הייתי במשימה. 











ואז נזכרתי שצריך לקנות גם מילוי ובד אחורי ובד לבינדינג ו.. דור ניסה בכוחות אחרונים למלמל "אמא, באמת את צריכה עוד בד?" אבל כבר לא שמעתי. נו, הייתי במשימה.

ואז שמתי את השועל ושאר הבדים היפים והחדשים על הריבועים. ולא, זה עדיין היה נורא.
החלטתי שאני פורמת את כל הריבועים עם הבדים הכחולים הלא קשורים, אבל כבר הגיע הבוקר ונטע פסע (על הקווילט) והכריז שזה כל כך cool ושמח שזו תהיה השמיכה שלו. אז זו תהיה השמיכה שלו. כמובן שהוא אהב במיוחד את בד העיגולים הכחולים הלא קשור.
החלטתי לרכז את כל הגועל בחלק התחתון של הקווילט שלפחות יהיה חצי יפה.
ואז הבנתי שהריבועים לא באותו גודל. בכלל.

כלומר הם היו פעם באותו גודל אבל אז הפכתי חצי מהם לריבועים של טכניקה שנקראת flagstone  blocksאבל משום מה לא את כולם. אולי תכננתי להמשיך? אולי חשבתי שיהיה מגניב לשלב? אולי לא חשבתי? מה קרה שם לפני 6 שנים, לא ברור...
אני המשכתי. כי אני במשימה. 

זה יהיה קווילט חלופי.
(לעצמי, כן?)
נעשה ריבועים משתלבים שפשוט לא יהיו פינות שמתחברות יפה (ולא משנה שזו מהות שמיכת הטלאים - החיבורים...). אני במשימה לסיים את הקווילט הזה.
ואז גיליתי שהסכין גלגלת שלי לא חותך.
התחלתי לגזור במספרים.
כראשונת הקווילטריות! אמרתי לעצמי, אין נכון וסמלי יותר מאשר לעבוד בטכניקה מסורתית לקראת יום חג הנציונאל!
דיברתי לעצמי הרבה השבוע.
ואז ...



טוב, ואז כל דבר, אבל ממש כל דבר קרה רע. ורע ז"ת שאי אפשר להגיד - היי זה רק שיפר בסוף! כי תכל'ס לגזור במספריים זה עקום, הריבועים הכעורים שגם לא מתחברים זה הכי עקום וכשלא הצלחתי לפתוח את קופסת המחטים (כי בלילה של כזו קארמה לא לוקחים סיכון ומתחילים עם מחט חדשה) וכשכל המחטים עפו לכל הכיוונים, אבל כולן נחתו בעמידה ישר לתוך הפרקט... טוב אז, אז כבר הבנתי שאין מה להלחם. 
קווילט לא יהיה פה.







אבל אני הייתי במשימה... אז המשכתי...
מפה לשם איכשהו הגעתי לשלב התיפורים (הדוגמא התפורה שמחברת את כל השכבות בקווילט) - ולהבין שזו מכונה חדשה ואין לי רגל מתאימה.
השבירה היתה קשה ודי התרסקתי, אבל הי! אני במשימה וכו וכו.
תפרתי את כל הגועל נפש עם רגל רגילה והכל - כצפוי - יצא איום ונורא.
ככה אני במשימה כנראה.
לא הצלחתי להביא את עצמי לחתוך בד לבינדינג (הסיום של השמיכה) מה גם שידעתי שאין סיכוי לתפור אותו כמו שצריך ולכן החלפתי משימה.

פתחתי את הנייד והזמנתי מאמזון אהובי "רגל הולכת" לתפירת קווילט.
המשימה בוצעה בהצלחה.

הגיע הבוקר והילדים שכנראה היו חצי עיוורים מקורי שינה התלהבו מהשמיכה הלא גמורה ונטע כצפוי התרגש מהשועל וצחק מהפינגווין (זה מצחיק אותי גל! - הוא לא קורא לי אמא. לפוסט אחר).


אז צילמתי שתיהיה מזכרת. אבל תקריבים ובלי צד אחורי.


וכהרגלי - כשאני מרגישה רע עם עצמי - אני פשוט הולכת לראות כאלו שעושות דברים מדהימים בכדי שיהיה לי תירוץ להרגיש ממש חרא.
אז חגגנו את המשך יום הנאציונל בתערוכה חמודה של גילדת הקווילט המקומית - חוויה אנתרפלוגית מעניינת, לא רק הקווילטים עצמם, כל האירוע, ההגרלות, הדמויות...

הילדים היו סקרניים וביקורתיים (עכשיו כשאני כותבת אני ממש גאה - אלו ערכים שאני רוצה להנחיל, ולא דבקות במשימה נניח) והצליחו להתנהג יפה בעיקר כי ניתנה לנו הזכות להצביע בתחרות הקווילט האהוב והם הרגישו חשובים כשופטי התחרות.

אני הצבעתי לשמיכה המרגשת הזו שהתחילה איזו דודה לפני עשרות שנים והאחיינית שלה סיימה, הכל רקום ביד כמובן...

ונטע, טוב, הוא מצא ג'ירף.


אז עכשיו אני צריכה דעה כנה.

אני יודעת איך קוראים לבלוג שלי, אבל...
להיות הראשונה שפורמת קווילט שלם? 

נשיקות,
בעיקר פורמת

יום ראשון, 5 במרץ 2017

יום יום חג חג יום יום

אין לי מושג איך הספקתי לעבוד פעם.
 כלומר אני זוכרת במעומעם (בכל זאת רק חצי שנה עברה לפני שהייתי אשת מקצוע לתפארת) אבל לא ממש את הפרטים... עכשיו זה לא שאני מזלזלת במה שאני עושה כרגע - מטמיעה ילדים במערכות, מגדלת בת תשחורת שמתחזה לבת שנה (ממש עכשיו!) אבל נדמה לי שאני בעיקר מנסה להדביק את קצב החגים...
רגע אחד כולם היו בהלוואין ושניה אחרי כבר הבתים עטו כריסטמס, אני עוד תוהה איך מציינים חנוכה בניכר והופ הגענו לולונטיין דיין... ארגנתי שני ימי הולדת לבנות הבית (טוב, נו, לגוני עדיין לא חגגנו... אבל היא לא מבינה), יריד ארצות בביה"ס עם דוכן ישראלי לתפארת ויאללה פורים! אאההה... אנחה. סיבוב כתפיים סטייל פילאטיס.



לכבוד העובדה שמעולם לא ציינו אורי ואני את טו באב (או כל אירוע רומנטי אחר בעצם. התכוונו לחגוג עשור ושכחנו) ובעיקר לכבוד העובדה שבכל מקום כאן יש פריטי ולנטיין חביבים החלטתי דווקא לזרום פה בולנטיין.
הקמנו פינת תיבות דואר לתפארת, ובמהלך השבוע הילדים שרבטו פתקי אהבה ותחבו לתיבות (בעיקר אלה ונטע)
ואז זה הכה בי - שאנחנו צריכים להכין 55 ברכות ולנטיין. 


כאילו - 55 מינימום, ומה למורות לא יכינו?
ומה אני לא אכין להם?
(לא, אני לא. אם הם לא הבינו שאני מחבבת אותם עד עכשיו - יאללה לסגור)
אז אלולה ונטע התיישבו במטבח יחד עם חברים והשקיעו את כל כולם בברכות


אני למדתי - שוב - שכל ילד בקצב שלו, כשנלחצתי שנטע לא יודע לכתוב את השם שלו (מה? באיזו שפה? וללמד אותו נטע וneta? ומה אני עושה לילד שהבאתי אותו לכאן? וגוגל כישורים קוגנטיביים לגיל 3 ו...) ואז נזכרתי שהמוטו עם נטע הוא "לא להרוס".
שיעשה מה שבא לו. דווקא אהבתי איך שהוא "עבר על הנקודות" של הN בשם שלו עד שלשנינו נמאס. 
דורדור כמובן נדרש למשהו מתחוכם יותר כיאה לגילו המתקדם,
ואני פולניה מוסווית שכמותי הצלחתי לחלץ אינפורמציה מספקת על הקולגות שלו לפי תהליך בחירת הסטיקרים לברכות.




 מצאתי את הרעיון המקסים כאן - והפכנו אותו לידני יותר (יש בקישור פרינט להורדה) - סטיקרים מגניבים במיוחד, שחלקם כבר מצאו בית חדש על המחשב שלי - בצירוף המשפט LETS STICK TOGTHER
כשהגענו להכנת הברכות לבנות בכיתה דורדור החליט שהומור זה יפה אבל במקרה של מחצית הכיתה הזו הוא מעדיף לדבוק ב"ולנטיין שמח". שלא יהיו אי הבנות חלילה.
(תכלס היה לו פרצוף דומה לזה של הגארפילד בתמונה..)




בין לבין קיבלתי השבוע אישור עבודה. כן אני יודעת, השמיים הם הגבול וכו' וכו' אז אורי פתח לי חשבון בלינק דין. 
בינתיים אני עובדת שם בשיטת מעטים ואיכותיים... אולי פספסתי משהו (-:
אז ככה שפורים תפס אותי עם אישור עבודה וילדה בת שנה בבית.
יותר נכון פורים הפתיע אותי בענק, מייד לאחר הקמת דוכן ישראלי ביריד ארצות בביה"ס (מוקמנו בנוחות בין ערב הסעודית לעיראק, מזל שמראש ניטרלתי כל אלמנט פוליטי מהדוכן...הלכנו על הכנת שרשרת עם השם שלך בעברית. להיט.) - 
הסתבר שהחגיגות פה מתחילות שבוע קודם! 
ז"ת ברור שהייתי גם ככה מתיישבת לילה לפני להכין תחפושות אבל הפעם יש לי עוד שבוע שלם לשפר אותן עד האירוע הפורימי הבא. אז מה עשינו בזה??
זה התחיל טוב - נטע ש90% מזמנו הוא חיה (דוב "וויט", פנתר "בלאק", ריינו קרנף...) הודיע לי שהוא יתחפש לצ'יטה - הסתדר לי מעולה עם התחפושת נמר משנה שעברה (-: אומנם הכובע עם האוזניים אבד, אבל לצ'יטה זה לא הפריע.
ואז הוא הסביר לי שהוא בעצם יגואר - עד כאן הכל עדיין טוב, נכון? - ושאני צריכה להיות דיאגו. מציל החיות שכבר פגשתי לפני 6 שנים בתקופת דורדור ועכשיו הפציע לחיינו שוב. ושוב. ושוב
**לטובת הקוראת הנאמנה אמא שלי אני מצרפת תמונות להשוואה**
בסדר, אמרתי, נזרום. כולה לחשוף את רגלי השריריות בפומבי. לא מכירה כאן אףח'ד ממילא.
ואז הגיע השוס - אורי מתבקש להיות דורה.


מפה זה הדרדר במהירות לאלה בתפקיד אליסיה (האחות החנונית של דיאגו)


וגוני הקופיף בוטס.

דור קיבל תפקיד מפתח כחטפני השועל.
 וזהו. מזל שיש לנו מספיק משתתפים...

יש מצב לדחות את פסח בשבוע?
אולי למישהו מהחברים שלי בלינק דין יש קשרים.
נשיקות,
בעיקר פורמת.

יום שישי, 20 בינואר 2017

תערוכה (לא) נודדת (או: תמונות אינטליגנטיות והמלצה)

מוזיאונים חינמיים וגן חיות חינמי זה יופי של דבר. כמעט כל שבוע אנחנו מבקרים במוזיאון ולוקחים את הזמן... כלומר לא לוקחים הרבה זמן. ביקרנו במוזיאון לאמנות לפחות 5 פעמים ועדיין לא ראינו את כל הקומה הראשונה..  גם כי הוא גדול וגם כי אין לחץ להספיק משהו. 
מגיעים, רואים ומדברים וברגע שנטע מתחיל לאבד סבלנות מתקפלים (הטריק הוא כמובן להתקפל רגע לפני אבל אני עדיין לא מספיק טובה בזה בשביל לתת עצות לאחרת...).
אבל לפעמים צריך להפיח חיים בביקור, וכאן נכנס הטריק הכי שווה - 'קליפ בורד' ועפרונות!

הבטחתי תמונות אינטליגנטיות או לא?
אומנם התמונות לא מהמוזיאון אלא מגן החיות - אבל בחורף הקפוא כאן זה אותו דבר... תצוגה. יותר אינטראקטיבית - קצת יותר מבאסת לגדולים שכבר קשה להם לראות חיות בכלוב - אבל בסוף, כמה זמן אפשר לבלות בחלל סגור מול ציפורים??

מתחילים מסיבוב "רגיל" וכשכבר ראינו הכל שולפים את הלוחות, ניירות (ביה"ס מספק לנו שפע, אני לא מספיקה לקרוא חצי ובסוף הם הופכים לטיוטה) ושלושה עפרונות.  
(למעלה דור, אני והמקור המצולם - מקור מצולם זה מצחיק (-:  
כל המתחם עם כלובי סורגים דקים-דקים, כמעט אפשר לשכוח שהן כלואות כאן...)


אני אוהבת לרשום ליד הילדים, יש להם תמיד ביקורת על הסקיצות שלי אבל אני רואה איך הם משווים ולומדים קצת כל פעם.
























ינשוף אחד, 3 זוגות עיניים
(אני, דור ואלולה)













הפעם האחרונה היתה מוצלחת, כלכך נהנתי מהרישומים שלהם שהחלטתי לצעוד בזהירות במדרון החלקלק... ולמסגר.
מדרון תלול וחלקלק כי עכשיו הם מצפים ליחס זהה לכל שרבוט על פיסת טיוטה מקומטת. בעיה.



בחרתי בשני רישומים, התלבטתי אם לקחת את אותה ציפור אבל רציתי להמנע מהשוואות בינהם.
 וגם אהבתי במיוחד את אלו (-:











העתקתי כשאני מגדילה קצת את הרישומים, ציירתי כתם לבן באקריליק ועליו העתקתי את הרישום כך שנוצר שילוב מעניין יותר עם הרקע-המסגרת והפספרטו.






















ואז גוני הגיעה והודיעה שעדיף שאתלה אותם מהר לפני שהיא תמצא להם סידור מחודש.




















נמצא מקום זמני בחדר העבודה (או כמו שאורי קורא לו: "חדר ההשראה" כי עבודה לא ממש נעשית בו...)



























יאללה נודדת למטבח להכין (שוב) אוכל לגוזלים.
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שישי, 13 בינואר 2017

הקילומטר ה-101 שלי

בחטיבת הביניים  היתה לנו מחנכת אגדית, מהסוג שלא שוכחים לעולם.
אסתר המחנכת היתה ייחודית בנוף המורות והיו לי מורות מעולות.
בשיעור גאוגרפיה היינו צריכים לצבוע מפות בטושים והיינו חייבים להשתמש בסרגל בכדי שקוי הצביעה יהיו ישרים (!). זה היה חלק קשה במיוחד עבורי... אבל למדתי איך אני אוהבת לסמן ולצבוע. ומאז רק בלי סרגל.
לפני כל מבחן היא נתנה את האופציה להגיש בתיקיה מסודרת את הדפים שהכנו כסיכומי מבחן ומי שהגיש יכול היה לזכות בעד 5 נקודות בונוס נוספות - לי זה היה נראה טרחני בגיל 13, בגיל 23 לעומת זאת.. היו כאלו שהודו לה מסביבי בתואר הראשון. לסיפור הזה היה קטע טריקי - אם קיבלת ציון 101 היית צריך להגיש עוד עבודה ובה עליך לסכם נושא שקשור ב101. מטורף נכון?? ואדיר.
עברו הרבה שנים לפני ש-101 התקשר לי ל"חדר 101" - חדר העינויים בספר של ג'ורג' אורוול.. החדר בו תפגוש את הפחדים שלך. מעניין אם זו היתה בדיחה פרטית של המחנכת אסתר עם עצמה (-:
לשמחתי "זכיתי" בציון ה101 רק פעם אחת ואבא שלי כמובן הכריח אותי לכתוב על הקילומטר ה101 ועל יחידה 101 ועוד עניינים מיליטריסטיים-היסטוריים-ישראליים שונים הקשורים ב101.
אני כותבת 'הכריח אותי כמובן' ופתאום מבינה שזה לא מובן לי איך הכמובן. איך הוא עשה את זה? למה רציתי גם?
משהו בבועה שאנחנו נמצאים בה כאן מאפשר הרבה חשיבה מחודשת על דרכי החינוך שלנו, הדוגמא האישית (ככה אנחנו מחנכים. הפסקנו "לחנך" אחרי דורדור..) - זה לא שלא דיברנו וחשבנו על זה בארץ אבל כאן יש שקט שמאפשר לי יותר לחשוב ולנסות ולתהות. מה אני רוצה להעביר להם? איך מעבירים חשיבות למעורבות חברתית ושיתוף כשאתה לא חלק מהקהילה? ואולי אם הבאת לכאן ילדים זה לא ערך שאתה צריך לשלב? שאלות.
אבא שלי עולה לי הרבה כאן בגולה.
בחוץ שלג ואני חושבת אותו כל פעם בשלג - טיולי סקי רק איתו. סיגריה בשלג. כוס וויסקי שממלאים בשלג לדאווין מושלם באיזה ריזורט אלפיני...



אוסטין, טקסס
(השלג הבריח אותי לרוד טריפ של 10 ימים עם 4 ילדים במכונית אחת ב"דרום". 
10 ימים.
זה באמת היה הרבה שלג.)








אני רוצה לחשוב שאני מעבירה להם הצצה לתהליכים האלה שלי. אבל אולי אני מוותרת על מידע שחשוב לי שידעו בדרך? מהצד אחר את מפת יוגוסלביה המפורקת בצבעים אני לא זוכרת (והסליחה עם המחנכת אסתר) אבל את התהליך של החלוקה לכלכך הרבה חלקים קטנים וצבועים.. אני זוכרת ועוד איך.
את מפות הלחימה של יום כיפור ברמת הגולן (ש"הכריח אותי" להכין עליהם איזו עבודה בכיתה ד') אני לא יודעת לשחזר אבל את הטיול שנסענו בו כל המשפחה לצירי הלחימה אני לא אשכח בחיים.


(משמאל סקיצה של פרפר שלולה ציירה בפנקס החינמי של המלון באוסטין, ומימין העיבוד המשותף שלו לגרפיטי שלנו)








אני מנסה לתכנן ולחשוב את החיים עם הילדים יותר - כרגע זו המשימה שלי.. איפה נעצור בטיול ומה אראה להם ואסביר. על הנייר (או במסלול הגוגל מאפ) הכל מדוייק לי.
אבל את הריבים של דור ושלי באוטו קשה לתאר במעט מילים... אנחנו מאוד ורבליים.
אני מקווה שהוא יזכור בעיקר את החוויה של צבע ביד, את הכוח ליצור משהו מיוחד משלו וגם אולי הדגמות זריזות עם צרחות אמהיות ("לא לכוון לעיניים!!", "אתה קרוב מדי!, "אתה רחוק מדי!"... כמה רציתי שזה יהיה נינוח וכמה קשה לי ליישם..)





כנראה שזה בכל זאת דו כיווני. אתה יכול להיות ההורה שאתה מדמיין (וגם לשם עוד ארוכה לי הדרך) וזה לא יצליח אם בצד השני אין פרטנר, או שלא גייסת אותו בדרך הנכונה.
עובדה שכשאחי הקטן נדרש להגיש עבודה על "דמות שהשפיעה על חייו" (בביה"ס יסודי בבוסטון) הוא בחר בסדאם חוסיין. טוב, הוא באמת השפיע על חייו.
אני בטח הייתי הילדה המליון שכותבת על רבין. אבל עם אבא מבסוט (-:

(ואז אורי הציע שנעשה גרפיטי לאבא שלי. הוא ידע לצייר 4 דברים, ובמיוחד חיבב את איש המספרים שלו. במקור יש גם סיגריה מעשנת שמדלדלת מפיו של הפרופיל אבל ברגע האמת נשכחה ממני וחבל).

אני כותבת את הפוסט הזה בשביל לזכור גם את מה שהצלחנו בטיול האחרון. קל לי לזכור את הקושי ואת המחסור באוויר משלי בתוך המכונית, בתוך החדר במלון, בתוך מרכז החלל של נאס"א...





(הגרפיטי של נטע ושלי - מיקה הכלבה שלנו שמחכה לו בארץ..)









מעניין לנחש מה הם יזכרו, בעוד שבוע, בעוד 10 שנים. אם תוכן ומחשבות כמו מי יראה את הציור שלנו ולמה אנשים מציירים כשהם יודעים שהכל ימחק בקרוב.. או רק את הגימיק בנוסח ה-101.

היום אני חוגגת 101 פוסטים...האמת? הרגיש לי יותר (-:
המקום הזה כאן הוא הפינה שהיא רק הקול שלי.
בתוך מהומת הטיולים והטיטולים, הצעקות והצחוקים לפעמים אני שוכחת איך הוא נשמע ואז אני יכולה לבוא לכאן ולקרוא.
לקרוא פחדים (שלא נשתמש במספר 101 טפו-טפו-טפו)
לקרוא מוטיבציה (101 קוד סירוב מחברת האשראי טפו-טפו-טפו)
לקרוא עתיד (כרטיס עובד 101 יש בארה"ב??)
לקרוא תקוות קטנות ( שאם אמשיך לא לצבוע יהיה לי שיער מהמם כמו של קרואלה דביל ב-101 דלמטיים)
לקרוא שינוי (101 ק"מ היום הם 83 מייל בשבילי. נשמע פחות דרמטי ולא מגיע למקום חשוב. בדקתי.)

לקרוא מחדש את עצמי בימי הולדת, ולידות, זוגיות ושמחות והרבה כאבים ומרמור - אבל שלי. וכל פעם אני חייבת לקרוא גם את התגובות כי לא הייתי ממשיכה בלעדיהן. וזה מדרבן אותי לכתוב. ולכתוב מדרבן אותי ליצור או שהליצור מדרבן אותי לתעד. עוד לא החלטתי. גם אחרי 101 פעמים.
תודה.
תמיד אני חותמת בנשיקות אבל הפעם עוד יותר באמת - נשיקות.
תודה שאת כאן.
בעיקר פורמת.






נ.ב.
1. לא סיימתי מעולם לקרוא את 1984 של ג'ורג' אורוול.
חשבתי שעם התודה מגיעה גם כנות... (-:
2. התמונות מהגלריה הפתוחה באוסטין, HOP. קירות גרפיטי חוקיים. הגענו לשם פעם אחת לביקור ופעם שנייה כשהבנו שאנחנו יכולים גם. שאנחנו חייבים גם.

יום ראשון, 13 בנובמבר 2016

הלוואין (או: סוףסוף חג בלי אלוהים!)


חייבת לחלוק את חוויות ההלוואין, אין הרבה יצירה... באופן כללי המוח שלי בחופשה (ז"ת פועל הרבה אבל לא מגיע עדיין ליצרנות) אבל אם לא אספר, מי ידע?
ובכן, לאחר שניזונתי עליו כל חיי משמועות ופרקים של סדרות שמשתדלים להקרין סביב פורים, סופסוף חוויתי, גם אם דרך הילדים, את ההלוואין. וזו לא אגדה. 


איזה חג מעולה! כל הטוב של פורים (חוץ ממסיבת פורים במושב שלי) ובלי סיפור רצח עם מזעזע שצריך להחביא. 
כל היצירתיות של פורים אבל עוד יותר מעוגנת בתרבות הצריכה...
וכל הסוציאליות והחברות שאמורים להיות בפורים, אבל אצלנו החילונים, אפעס נגוזו במשלוח מנות מאורגן לגן ולביה"ס - נו, אז בשבוע שעבר זה קרה. 
ועשיתי הכ-ל: תחפושות, דלועים, ממתקים...מה רצית לדעת?

כל מה שרציתי לספר על הלוואין 2016 ולא ידעת שאת רוצה לשאול

ש: נו, אז תחפושות מושקעות וזה?
ת: לא.
כשדור הציע שנתחפש לגוסטבסטרס (מכסחי השדים) אימצתי את הרעיון בחום! לפני הטיסה נתתי לו לראות סרטים באנגלית, חיפשתי דברים שמתאימים לגיל שלו, שיקלוט קצת שפה ועדיין ישאר מתעניין גם כשהוא לא ממש מבין. אז הצלחה מטורפת היתה "מותק כיווצתי את הילדים" - עם האפקטים המטופשים של פעם, והצלחה נוספת היתה הסדרה של מכסחי השדים. יש תמורה לאגרה תאמיני או לא.
מכונת התפירה שלי נשארה בעליית הגג במושב ואת הפנטזיה על מכונה חדשה טרם מימשתי (מי צעקה שם Black Friday?), וכך יומיים לפני (אבל זה כרגיל) התיישבתי להכין תחפושות בעזרת טושים.

הזמנתי בגדים מאתר יד שנייה, לא התכוונתי לרגע להתחיל לקנות חולצות מכופתרות וכו' וכמובן שההתמכרות שלי לשליחי הדואר - טוב, לזה נצטרך להקדיש פוסט נפרד (-: 
במחיר 4$ לילד אספתי את הבגדים ועליהם נותר רק לצייר. 
את אלולה - הרוח רפאים/סליים הירוק ציירתי באקריליק (שאלו אותי כבר כמה פעמים - אקריליק הכי פשוט אבל בשכבה עבה, לא יורד בכביסה.) ואת הלוגו של מכסחי השדים ציירתי על בד לבן ותפרתי ידנית לחולצות. זה רק בגלל שהחולצות היו נחמדות והתבאסתי לצייר על חולצת קורדרוי מכופתרת של ראלף לורן. יד שניה אבל עדיין... 
שלפחות למישהו בבית הזה יהיה ראלף לורן, לא?
ואז פענחתי גם את ההבדל בתחפושות מבחינתנו... בארץ, חשוב איך התחפושת נראית באמת (פרקטית לגן, לעדלאידע, ליום שמחרת, לעוד יום בגן..) וכאן חשוב איך היא מצטלמת (-: 
פעם הבאה אקפיד פחות על פרקטיות...
בזכות וויקאנד ארוך (שלמדתי לאהוב מאוד, אבל זה לא היה לי קל) ובזכות העובדה שהחג נמשך כמה ימים, קרה שהילדים ממש חיכו להצטלם עם התחפושות! סיטואציה לא מוכרת. הם יזמו, הם חיכו, הם עזרו לביים ונורא נהנו. וגם אני.

לא ראיתי המון תחפושות, והילדים היו מבסוטים משלהם לגמרי. לביה"ס לא מתחפשים כאן, לא הצלחתי ממש להבין למה.. משהו על שיוויון ושילדים לא ירגישו רע עם התחפושות שלהם - אבל לא בטוח שזה בגלל זה. האמת שחצי מהדברים שנאמרים לי אני לא מבינה. לא שהאנגלית שלי קלוקלת זה פשוט שהם לא מדברים אנגלית. משהו מאוד מעורפל שמזכיר מדי פעם אנגלית ואת המבטא שאלולה מלהטטת בו...

ש: אז מה הסיפור עם הדלעת?
ת: או! דלעת זה מעולה!







שמאי או הלל - מי את? 
לצייר על הדלעת או לחצוב בה בפראות?









אז כל גיחה לסופר (וזה בעיקר מה שאני עושה כאן אגב, סופר) לא התאפקתי והבאתי איתי עוד דלעת.



רק מה, להציב דלועים ב80% לחות, חודש לפני, לא הסתבר כהכי חכם וגם הבנתי למה לכולם יש דלועים מפלסטיק. 




בוא נאמר שגם אם הלכנו לכיוון של ציור ידידותי, בערב הלוואין הן כבר היו רקובות-מרושעות כהלכה.









מה שכן - לצייר על דלעת זה אדיר! תנו לי חומר אחד לצייר עליו לשארית חיים ואבחר בדלעת. לא מגזימה.
תופס צבע מעולה, חלק ונעים.. תענוג מומלץ.









(את הגרעינים ששמרנו מהדלעת הגדולה, זו שחצבנו/גילפנו/ניקתי, ששטפנו, ייבשנו המלחנו, וייבשנו שוב... 
אז אותם? שרפתי בתנור. לא מסתדר לי עדיין הפרנהיים והצלסיוז...)









ש: ומה עם כל הממתקים?
ת: כן
אני מאמינה שזו נקודת הכשל בהעברה מיידית של החג לישראל- אצלנו זה לא היה עובר כל הקטע ההזוי עם כמויות הממתקים.
כל כך נורא שצמצנו את השתתפותנו באירועי ה"טריק אור טריט" המתוכננים, וגם כך יצאנו עם כמות מביישת. בגודלה ז"ת.
בערב הראשון הגענו לtrunk or treat  בחנייה של התיכון - כאן בעיקר רשמנו רעיונות. 
בעוד שנתיים וחצי - תזכרי - אני עושה את זה במושב. 
איזה יופי! כל התיכוניסטים מגיעים לחנייה, מציבים את המכוניות שלהם (טוב, הם נוהגים מכיתה ז' בערך) - כל חבורה המציאה נושא וקישטה את תא המטען והילדים שיחקו משחק וכמובן קיבלו ממתקים. חמוד מאוד
(בתמונה משמאל למשל חבורה שהפעילה את הילדים במכונית הארי פוטר, לימדה כישופים וכו)
הקטע החברתי שמשתף את הנוער בהפעלות, בתכנון ובמפגש עם ה"קטנים" מאוד קסם לי.













האירוע השני היה כמובן הטיול השכונתי בערב החג - האמת שהופתעתי לטובה. מאוד.
באזור שלנו הילדים מתבקשים לספר בדיחה למי שפותח להם את הדלת (וההסכם היפה הוא - השארת אור וקישוטים בכניסה? נבוא אליך! לא מתאים לך תכבה את האור ולא נטריד- בערך חצי מהבתים היו מושקעים ומוארים וזה היה מקסים). ה"סיפור בדיחה" הזה קצת הלחיץ את הילדים שלנו שלא ממש שולטים בשיח האנגלית... דור התאמן על הבדיחה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה - אני ממש גרועה בבדיחות. ממש.
- למה פיטרו את כל הבלונדיניות מהמפעל של הm&m?
- כי הן זרקו את כל הW לפח.
מצחיק. לא?
ואלולה ניסתה כוחה באיזו נוק-נוק שאף אחד כולל אותנו לא הבין. אבל זה לא אכפת לה.
המשימה הזו, של סיפור הבדיחה יוצרת שיח חמוד וידידותי, זכינו ככה להכיר חצי מהשכונה והערב הפך די מהר לסוג של ערב יום כיפור-בקטע החברתי - מסתובבים בין השכנים על הכביש ומקשקשים.
אני כמובן הייתי מובכת עד עמקי נשמתי והתחבאתי רוב הזמן מאחורי גוני במנשא. התוכנית היתה שכולנו נתחפש אבל לאחר שראיתי באירוע אחר (ציבורי) שמבוגרים נדרשים שלא להתחפש ולהשאיר פנים גלויות - נתלתי בעניין והסברתי לילדים שלנו אסור. העדפתי להשאר נייטרלית... אלה לא ממש קנתה את זה אבל כאמור, גם לא אכפת לה.
דורדור כבר הגיב ב: "הו!" שזה המקבילה האמריקאית ל"אה.." שלנו. מקווה שהניואנסים עוברים (-:
אחרי שעתיים ושקי ממתקים מרשימים, חזרנו הביתה לבדוק כמה התרוקנה הקערה המזמינה שהשארנו בפתח, אורי פתח בירה וישב עם הילדים בחוץ להמשיך לתת ממתקים לעוברים ושבים (לדעתי הם נהנו מלחלק לא פחות), אני התחבאתי קצת בבית להרגע - יותר מדי נחמדות מלחיצה אותי, ואז כיבינו את האור במרפסת ואף אחד לא נרדם מעודף סוכר. צפוי.

3 ימים אחרי קיבלנו מכתב משמח מביה"ס שאנחנו מוזמנים להעביר את הממתקים שנותרו (9 ק"ג בערך) למשלוח לחיילים. שיהיו בריאים.

וגם רקמה קטנה היתה, ככה בסמלי

ה"פאמפק" של נטע.
זו הציפית שהוא מחזיק בגן (שמיכת טלאים מושקעת טרם) שעליה החלטתי שאתחיל לרקום את שיבושי המילים הנחמדים שלו (Im going בסוף ארוחה כשהוא לא רוצה להוריד כלים מהשולחן הוא אומר יפה מאוד). 


תמיד חשבתי שאכתוב את כל פניני החוכמה של הילדים ותמיד שכחתי, אז אולי הפעם תצא כאן כרית משורבטת רקמה למזכרת. אעדכן. 

יאללה תביאו את תנק'ס גיבינג, אני מוכנה.
ואף מילה על טראמפ - יפה לי נכון?
נשיקות, בעיקר פורמת

(אני אוספת המלצות למכונת תפירה חדשה, משהו טוב.. אשמח לשמוע רעיונות!)

יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

משפחתי וחיות אחרות

המכולה הגיעה. הגיעו בה הכסאות היפים שלי שבורים, הכוסות היפות שלי שבורות וכמה אלפי פריטי קרמיקה שהילדים הביאו מהחוגים במהלך השנים האחרונות - כולם ללא יוצא מהכלל - שלמים וללא סדק לרפואה שיאפשר אולי לזרוק אחד מהם - מטעמי בטיחות כמובן.
לא היתה אמורה להגיע - מיקה הכלבה שלנו שזכתה בשלוש שנים מפנקות במשק של הסבים במושב והחתול שלנו (הרצל בן הרצל). אבל חיות אחרות דווקא באו.
מסתבר שבמסגרת הרשימה הארוכה של מה כן לקחת מהחיים בכפר ומה להשאיר מאחור, החלטנו לקחת איתנו גם מזכרת, ככה מהיומיום של החיים שהיו ועוד יחזרו.
בהתחלה חשבתי שקשה לנו להסתגל למזג האויר המחורבן.
אחר כך החלטתי שזה האמריקאים המעצבנים ששום דבר אצלם לא כמו שהוא אמור להיות. גם לא פנטן.
ובסוף אחרי 3 סוגי שמפו+מרכך שהוחלפו ו-5 מתוך 6 ראשים מגרדים - הבנתי.
עכשיו, יש שיתהו - מה לקח חודש (!) לגלות? התשובה היא שאני נוהגת להתאים את המציאות לצרכיי וכשזו אינה משתפת פעולה אני נדהמת. קודם אני מדחיקה ואז אני נדהמת.

לפני יותר משנה לא הגיעה הוסת. הייתי עצבנית ועייפה מאוד. במשך חודש לקחתי ויטמנים טבעיים (ויקרים) שיאזנו אותי הורמונלית וישיבו לי את השפיות עד שאורי שכבר לא יכול היה יותר לצחוק בקול רם, קנה לי 3 בדיקות הריון וביקש ממני להצטרף אליו חזרה למציאות. בדיוק כך גם השבוע. כולם מגרדים, אני במיוחד, אבל - כינים? באמריקה?
ובכן, מרגע שהבנתי את גודל (וכמות) הבעיה התחלתי בטבח ההמוני, אני מודה שמה שעודד אותי בעיקר היו הסיפורים שכאן ילדים עם כינים לא הולכים לביה"ס ואני, גם ככה קשה לי עכשיו.
סירוקים מסביב לשעון, סירוקים במשמרות, סירוקים.
מיהרתי עם גוני במנשא לבית המרקחת, אקסיוז מי! איפה יש מסרק כינים?
חבל שלא צילמתי בוידאו.
האישה פסעה 2 צעדים גדולים אחורה - לא נרתעה אינסטנקטיבית, אלא פסעה 2 צעדים גדולים לאחור. צעד גדול ועוד צעד גדול.
קראה למנהל ה"סופר פארם" שהוביל אותי במתינות, שחלילה לא יחשדו, לסוף החנות למדף התחתון (קשה להתכופף עם מנשא) והראה לי בשקט וגועל 2 קופסאות יקרות להחריד של תכשירים כימיים בתוכם יש גם מסרק כינים.
לא יודעת איפה המסרק שלנו מהבית. שיפסיקו לשאול אותי כבר.
את התור לתשלום המלווה במבטי -מי נתן לך להיות אמא? ו-שמישהו יקח ממנה את התינוקת התמימה (לא ידעו שגם עליה הזדחלה בדיוק כינה שקפצה ממני לביקור) אני לא אשכח בקרוב.
לא שאני מזלזלת, אני מהאמהות הכי מעצבנות שעושות כל יומיים טיפול ומתקשרת לאמהות אחרות ומנג'סת.. אבל
בישראל, בואי נודה, אם יש לילדים כינים זה אומר שהם חברותיים, כאן זה מעיד על צבע עור שונה והגזענות מרימה את ראשה (ולגזענות אין כאן כינים).

בקיצור, אחרי מספר ימי סירוקים (בחומרים כאן פחדתי להשתמש...) ובאוירת חגי תשרי, נחה עלי המוזה - הראש היה קצת יותר פנוי כנראה... והתיישבנו להכין שנות טובות ברוח התקופה הסוערת שלנו:


שנהיה בראש ולא בזנב!
ככה זה נראה.. על קרטון מהמכולה כמובן.. עם מסגרת וואשי של דבורים חמדמדות.
















בהשראת הקריקטורה הזו
























מצחיק.
בין לבין החלטתי לחפש צילום יפה של כינים - ז'אנר שלם ומפואר של צילומי טבע דומם עוסק ברקב ואשפה ויש לזה קסם וחשבתי שאולי אמצא צילום אמנותי של הנבלות.
אז קודם כל - אם את בחיפוש אחרי נישה אמנותית - בבקשה. אין . עדיין.






מכאן







אבל כנראה יש לזה סיבה.
(אולי עם מסגור מושקע, הדפסה גדולה של 2 מטר על קנבס...)


לא. זה לא יעבוד.
(מקור לא ממוסגר מכאן..)











עוד יום סירוקים עבר, מביהס לא התלוננו בינתיים ואז באתי לקחת את נטע מהגן..
לפני הדלת נערמו שקיות ענק אטומות הרמטית עם שמות הילדים, על הדלת נתלו שלטי אזהרה והסבר - היום נערכה בדיקת כינים בגן ומה זה כינים (!!). מאוד רשמי וענייני. ההורים מתבקשים לקחת את כל הציוד של הילדים לכביסה והרתחה.



הלוואי ויכולתי לצלם בגן.. אסור טלפונים במתחם.












בחיל ורעדה ניגשתי לברר מה פה קרה, בטוחה שיגישו לי מכתב פיטורים, לא- הילדים אצלנו דווקא עברו את הבדיקה, אבל סייעת מכיתה אחרת חשבה - שראתה - אולי - משהו. עדיף להיות "סייפ" מ"סורי" שנאמר.
אח, האמריקאים האלה, חשבתי לעצמי, היסטרים כאלה, נערים עם רובים חצי-אוטומטיים שמרססים אוניברסיטה זה כן, כינים לא.. וכיוצא בזה אמירות מטופשות שאני לפעמים מצטטת לעצמי בראש.
אמרתי ורצתי להרתיח את כל הבית, הסדינים, הספות, הילדים.
גם כי יש לי מכונת כביסה אלופה (אמריקאית) וגם כי.. טוב, בסוף היום באמת אין אצלם כינים, לא?
(-:
אז אולי זו הזדמנות לצאת בקריאה נרגשת: די למיילים המתחילים ב"הכינה נחמה הגיעה..." זה לא חמוד.


הכינה נחמה בשנים האחרונות מאוד שנויה במחלוקת.. כל הקוראים שלא רואים שאבולעפיה צוחק על כל המגזרים בשוויון מוחלט וזועמים על השוחד שמקבלים מחרדים ועל הכינה המתנחלת עם העוזי (זוכרת? מצחיק)
אז די.

(קצת חמוד)




הברכה שלי מאוד הצחיקה את דורדור, והחלטתי לנסות עוד ורסיה בוגרת יותר, שיחקתי קצת עם גזירות... אבל תכלס נמאס לי להתעסק בכינים. זהו, שפכתי את כל מה שהיה לי בנושא (-:

סיימנו, חפופים, סרוקים ומותשים עוד סופ"ש ארוך, והשקט שב.
סתם, איזה שקט? הקירות פה מקרטון והשכנים מבועתים מעוצמת הצרחות -אבל על זה בפוסט אחר..

לעת עתה אני מאחלת לנו -
שנדע לשחרר את מה שאפשר ולשמור על מה שצריך,

ושתהיה שנה טובה-טובה
(אין לך מושג כמה פעמים גרדתי בראש פסיכולוגית תוך כדי הכתיבה)
נשיקות
בעיקר פורמת