יום ראשון, 13 בנובמבר 2016

הלוואין (או: סוףסוף חג בלי אלוהים!)


חייבת לחלוק את חוויות ההלוואין, אין הרבה יצירה... באופן כללי המוח שלי בחופשה (ז"ת פועל הרבה אבל לא מגיע עדיין ליצרנות) אבל אם לא אספר, מי ידע?
ובכן, לאחר שניזונתי עליו כל חיי משמועות ופרקים של סדרות שמשתדלים להקרין סביב פורים, סופסוף חוויתי, גם אם דרך הילדים, את ההלוואין. וזו לא אגדה. 


איזה חג מעולה! כל הטוב של פורים (חוץ ממסיבת פורים במושב שלי) ובלי סיפור רצח עם מזעזע שצריך להחביא. 
כל היצירתיות של פורים אבל עוד יותר מעוגנת בתרבות הצריכה...
וכל הסוציאליות והחברות שאמורים להיות בפורים, אבל אצלנו החילונים, אפעס נגוזו במשלוח מנות מאורגן לגן ולביה"ס - נו, אז בשבוע שעבר זה קרה. 
ועשיתי הכ-ל: תחפושות, דלועים, ממתקים...מה רצית לדעת?

כל מה שרציתי לספר על הלוואין 2016 ולא ידעת שאת רוצה לשאול

ש: נו, אז תחפושות מושקעות וזה?
ת: לא.
כשדור הציע שנתחפש לגוסטבסטרס (מכסחי השדים) אימצתי את הרעיון בחום! לפני הטיסה נתתי לו לראות סרטים באנגלית, חיפשתי דברים שמתאימים לגיל שלו, שיקלוט קצת שפה ועדיין ישאר מתעניין גם כשהוא לא ממש מבין. אז הצלחה מטורפת היתה "מותק כיווצתי את הילדים" - עם האפקטים המטופשים של פעם, והצלחה נוספת היתה הסדרה של מכסחי השדים. יש תמורה לאגרה תאמיני או לא.
מכונת התפירה שלי נשארה בעליית הגג במושב ואת הפנטזיה על מכונה חדשה טרם מימשתי (מי צעקה שם Black Friday?), וכך יומיים לפני (אבל זה כרגיל) התיישבתי להכין תחפושות בעזרת טושים.

הזמנתי בגדים מאתר יד שנייה, לא התכוונתי לרגע להתחיל לקנות חולצות מכופתרות וכו' וכמובן שההתמכרות שלי לשליחי הדואר - טוב, לזה נצטרך להקדיש פוסט נפרד (-: 
במחיר 4$ לילד אספתי את הבגדים ועליהם נותר רק לצייר. 
את אלולה - הרוח רפאים/סליים הירוק ציירתי באקריליק (שאלו אותי כבר כמה פעמים - אקריליק הכי פשוט אבל בשכבה עבה, לא יורד בכביסה.) ואת הלוגו של מכסחי השדים ציירתי על בד לבן ותפרתי ידנית לחולצות. זה רק בגלל שהחולצות היו נחמדות והתבאסתי לצייר על חולצת קורדרוי מכופתרת של ראלף לורן. יד שניה אבל עדיין... 
שלפחות למישהו בבית הזה יהיה ראלף לורן, לא?
ואז פענחתי גם את ההבדל בתחפושות מבחינתנו... בארץ, חשוב איך התחפושת נראית באמת (פרקטית לגן, לעדלאידע, ליום שמחרת, לעוד יום בגן..) וכאן חשוב איך היא מצטלמת (-: 
פעם הבאה אקפיד פחות על פרקטיות...
בזכות וויקאנד ארוך (שלמדתי לאהוב מאוד, אבל זה לא היה לי קל) ובזכות העובדה שהחג נמשך כמה ימים, קרה שהילדים ממש חיכו להצטלם עם התחפושות! סיטואציה לא מוכרת. הם יזמו, הם חיכו, הם עזרו לביים ונורא נהנו. וגם אני.

לא ראיתי המון תחפושות, והילדים היו מבסוטים משלהם לגמרי. לביה"ס לא מתחפשים כאן, לא הצלחתי ממש להבין למה.. משהו על שיוויון ושילדים לא ירגישו רע עם התחפושות שלהם - אבל לא בטוח שזה בגלל זה. האמת שחצי מהדברים שנאמרים לי אני לא מבינה. לא שהאנגלית שלי קלוקלת זה פשוט שהם לא מדברים אנגלית. משהו מאוד מעורפל שמזכיר מדי פעם אנגלית ואת המבטא שאלולה מלהטטת בו...

ש: אז מה הסיפור עם הדלעת?
ת: או! דלעת זה מעולה!







שמאי או הלל - מי את? 
לצייר על הדלעת או לחצוב בה בפראות?









אז כל גיחה לסופר (וזה בעיקר מה שאני עושה כאן אגב, סופר) לא התאפקתי והבאתי איתי עוד דלעת.



רק מה, להציב דלועים ב80% לחות, חודש לפני, לא הסתבר כהכי חכם וגם הבנתי למה לכולם יש דלועים מפלסטיק. 




בוא נאמר שגם אם הלכנו לכיוון של ציור ידידותי, בערב הלוואין הן כבר היו רקובות-מרושעות כהלכה.









מה שכן - לצייר על דלעת זה אדיר! תנו לי חומר אחד לצייר עליו לשארית חיים ואבחר בדלעת. לא מגזימה.
תופס צבע מעולה, חלק ונעים.. תענוג מומלץ.









(את הגרעינים ששמרנו מהדלעת הגדולה, זו שחצבנו/גילפנו/ניקתי, ששטפנו, ייבשנו המלחנו, וייבשנו שוב... 
אז אותם? שרפתי בתנור. לא מסתדר לי עדיין הפרנהיים והצלסיוז...)









ש: ומה עם כל הממתקים?
ת: כן
אני מאמינה שזו נקודת הכשל בהעברה מיידית של החג לישראל- אצלנו זה לא היה עובר כל הקטע ההזוי עם כמויות הממתקים.
כל כך נורא שצמצנו את השתתפותנו באירועי ה"טריק אור טריט" המתוכננים, וגם כך יצאנו עם כמות מביישת. בגודלה ז"ת.
בערב הראשון הגענו לtrunk or treat  בחנייה של התיכון - כאן בעיקר רשמנו רעיונות. 
בעוד שנתיים וחצי - תזכרי - אני עושה את זה במושב. 
איזה יופי! כל התיכוניסטים מגיעים לחנייה, מציבים את המכוניות שלהם (טוב, הם נוהגים מכיתה ז' בערך) - כל חבורה המציאה נושא וקישטה את תא המטען והילדים שיחקו משחק וכמובן קיבלו ממתקים. חמוד מאוד
(בתמונה משמאל למשל חבורה שהפעילה את הילדים במכונית הארי פוטר, לימדה כישופים וכו)
הקטע החברתי שמשתף את הנוער בהפעלות, בתכנון ובמפגש עם ה"קטנים" מאוד קסם לי.













האירוע השני היה כמובן הטיול השכונתי בערב החג - האמת שהופתעתי לטובה. מאוד.
באזור שלנו הילדים מתבקשים לספר בדיחה למי שפותח להם את הדלת (וההסכם היפה הוא - השארת אור וקישוטים בכניסה? נבוא אליך! לא מתאים לך תכבה את האור ולא נטריד- בערך חצי מהבתים היו מושקעים ומוארים וזה היה מקסים). ה"סיפור בדיחה" הזה קצת הלחיץ את הילדים שלנו שלא ממש שולטים בשיח האנגלית... דור התאמן על הבדיחה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה - אני ממש גרועה בבדיחות. ממש.
- למה פיטרו את כל הבלונדיניות מהמפעל של הm&m?
- כי הן זרקו את כל הW לפח.
מצחיק. לא?
ואלולה ניסתה כוחה באיזו נוק-נוק שאף אחד כולל אותנו לא הבין. אבל זה לא אכפת לה.
המשימה הזו, של סיפור הבדיחה יוצרת שיח חמוד וידידותי, זכינו ככה להכיר חצי מהשכונה והערב הפך די מהר לסוג של ערב יום כיפור-בקטע החברתי - מסתובבים בין השכנים על הכביש ומקשקשים.
אני כמובן הייתי מובכת עד עמקי נשמתי והתחבאתי רוב הזמן מאחורי גוני במנשא. התוכנית היתה שכולנו נתחפש אבל לאחר שראיתי באירוע אחר (ציבורי) שמבוגרים נדרשים שלא להתחפש ולהשאיר פנים גלויות - נתלתי בעניין והסברתי לילדים שלנו אסור. העדפתי להשאר נייטרלית... אלה לא ממש קנתה את זה אבל כאמור, גם לא אכפת לה.
דורדור כבר הגיב ב: "הו!" שזה המקבילה האמריקאית ל"אה.." שלנו. מקווה שהניואנסים עוברים (-:
אחרי שעתיים ושקי ממתקים מרשימים, חזרנו הביתה לבדוק כמה התרוקנה הקערה המזמינה שהשארנו בפתח, אורי פתח בירה וישב עם הילדים בחוץ להמשיך לתת ממתקים לעוברים ושבים (לדעתי הם נהנו מלחלק לא פחות), אני התחבאתי קצת בבית להרגע - יותר מדי נחמדות מלחיצה אותי, ואז כיבינו את האור במרפסת ואף אחד לא נרדם מעודף סוכר. צפוי.

3 ימים אחרי קיבלנו מכתב משמח מביה"ס שאנחנו מוזמנים להעביר את הממתקים שנותרו (9 ק"ג בערך) למשלוח לחיילים. שיהיו בריאים.

וגם רקמה קטנה היתה, ככה בסמלי

ה"פאמפק" של נטע.
זו הציפית שהוא מחזיק בגן (שמיכת טלאים מושקעת טרם) שעליה החלטתי שאתחיל לרקום את שיבושי המילים הנחמדים שלו (Im going בסוף ארוחה כשהוא לא רוצה להוריד כלים מהשולחן הוא אומר יפה מאוד). 


תמיד חשבתי שאכתוב את כל פניני החוכמה של הילדים ותמיד שכחתי, אז אולי הפעם תצא כאן כרית משורבטת רקמה למזכרת. אעדכן. 

יאללה תביאו את תנק'ס גיבינג, אני מוכנה.
ואף מילה על טראמפ - יפה לי נכון?
נשיקות, בעיקר פורמת

(אני אוספת המלצות למכונת תפירה חדשה, משהו טוב.. אשמח לשמוע רעיונות!)

יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

משפחתי וחיות אחרות

המכולה הגיעה. הגיעו בה הכסאות היפים שלי שבורים, הכוסות היפות שלי שבורות וכמה אלפי פריטי קרמיקה שהילדים הביאו מהחוגים במהלך השנים האחרונות - כולם ללא יוצא מהכלל - שלמים וללא סדק לרפואה שיאפשר אולי לזרוק אחד מהם - מטעמי בטיחות כמובן.
לא היתה אמורה להגיע - מיקה הכלבה שלנו שזכתה בשלוש שנים מפנקות במשק של הסבים במושב והחתול שלנו (הרצל בן הרצל). אבל חיות אחרות דווקא באו.
מסתבר שבמסגרת הרשימה הארוכה של מה כן לקחת מהחיים בכפר ומה להשאיר מאחור, החלטנו לקחת איתנו גם מזכרת, ככה מהיומיום של החיים שהיו ועוד יחזרו.
בהתחלה חשבתי שקשה לנו להסתגל למזג האויר המחורבן.
אחר כך החלטתי שזה האמריקאים המעצבנים ששום דבר אצלם לא כמו שהוא אמור להיות. גם לא פנטן.
ובסוף אחרי 3 סוגי שמפו+מרכך שהוחלפו ו-5 מתוך 6 ראשים מגרדים - הבנתי.
עכשיו, יש שיתהו - מה לקח חודש (!) לגלות? התשובה היא שאני נוהגת להתאים את המציאות לצרכיי וכשזו אינה משתפת פעולה אני נדהמת. קודם אני מדחיקה ואז אני נדהמת.

לפני יותר משנה לא הגיעה הוסת. הייתי עצבנית ועייפה מאוד. במשך חודש לקחתי ויטמנים טבעיים (ויקרים) שיאזנו אותי הורמונלית וישיבו לי את השפיות עד שאורי שכבר לא יכול היה יותר לצחוק בקול רם, קנה לי 3 בדיקות הריון וביקש ממני להצטרף אליו חזרה למציאות. בדיוק כך גם השבוע. כולם מגרדים, אני במיוחד, אבל - כינים? באמריקה?
ובכן, מרגע שהבנתי את גודל (וכמות) הבעיה התחלתי בטבח ההמוני, אני מודה שמה שעודד אותי בעיקר היו הסיפורים שכאן ילדים עם כינים לא הולכים לביה"ס ואני, גם ככה קשה לי עכשיו.
סירוקים מסביב לשעון, סירוקים במשמרות, סירוקים.
מיהרתי עם גוני במנשא לבית המרקחת, אקסיוז מי! איפה יש מסרק כינים?
חבל שלא צילמתי בוידאו.
האישה פסעה 2 צעדים גדולים אחורה - לא נרתעה אינסטנקטיבית, אלא פסעה 2 צעדים גדולים לאחור. צעד גדול ועוד צעד גדול.
קראה למנהל ה"סופר פארם" שהוביל אותי במתינות, שחלילה לא יחשדו, לסוף החנות למדף התחתון (קשה להתכופף עם מנשא) והראה לי בשקט וגועל 2 קופסאות יקרות להחריד של תכשירים כימיים בתוכם יש גם מסרק כינים.
לא יודעת איפה המסרק שלנו מהבית. שיפסיקו לשאול אותי כבר.
את התור לתשלום המלווה במבטי -מי נתן לך להיות אמא? ו-שמישהו יקח ממנה את התינוקת התמימה (לא ידעו שגם עליה הזדחלה בדיוק כינה שקפצה ממני לביקור) אני לא אשכח בקרוב.
לא שאני מזלזלת, אני מהאמהות הכי מעצבנות שעושות כל יומיים טיפול ומתקשרת לאמהות אחרות ומנג'סת.. אבל
בישראל, בואי נודה, אם יש לילדים כינים זה אומר שהם חברותיים, כאן זה מעיד על צבע עור שונה והגזענות מרימה את ראשה (ולגזענות אין כאן כינים).

בקיצור, אחרי מספר ימי סירוקים (בחומרים כאן פחדתי להשתמש...) ובאוירת חגי תשרי, נחה עלי המוזה - הראש היה קצת יותר פנוי כנראה... והתיישבנו להכין שנות טובות ברוח התקופה הסוערת שלנו:


שנהיה בראש ולא בזנב!
ככה זה נראה.. על קרטון מהמכולה כמובן.. עם מסגרת וואשי של דבורים חמדמדות.
















בהשראת הקריקטורה הזו
























מצחיק.
בין לבין החלטתי לחפש צילום יפה של כינים - ז'אנר שלם ומפואר של צילומי טבע דומם עוסק ברקב ואשפה ויש לזה קסם וחשבתי שאולי אמצא צילום אמנותי של הנבלות.
אז קודם כל - אם את בחיפוש אחרי נישה אמנותית - בבקשה. אין . עדיין.






מכאן







אבל כנראה יש לזה סיבה.
(אולי עם מסגור מושקע, הדפסה גדולה של 2 מטר על קנבס...)


לא. זה לא יעבוד.
(מקור לא ממוסגר מכאן..)











עוד יום סירוקים עבר, מביהס לא התלוננו בינתיים ואז באתי לקחת את נטע מהגן..
לפני הדלת נערמו שקיות ענק אטומות הרמטית עם שמות הילדים, על הדלת נתלו שלטי אזהרה והסבר - היום נערכה בדיקת כינים בגן ומה זה כינים (!!). מאוד רשמי וענייני. ההורים מתבקשים לקחת את כל הציוד של הילדים לכביסה והרתחה.



הלוואי ויכולתי לצלם בגן.. אסור טלפונים במתחם.












בחיל ורעדה ניגשתי לברר מה פה קרה, בטוחה שיגישו לי מכתב פיטורים, לא- הילדים אצלנו דווקא עברו את הבדיקה, אבל סייעת מכיתה אחרת חשבה - שראתה - אולי - משהו. עדיף להיות "סייפ" מ"סורי" שנאמר.
אח, האמריקאים האלה, חשבתי לעצמי, היסטרים כאלה, נערים עם רובים חצי-אוטומטיים שמרססים אוניברסיטה זה כן, כינים לא.. וכיוצא בזה אמירות מטופשות שאני לפעמים מצטטת לעצמי בראש.
אמרתי ורצתי להרתיח את כל הבית, הסדינים, הספות, הילדים.
גם כי יש לי מכונת כביסה אלופה (אמריקאית) וגם כי.. טוב, בסוף היום באמת אין אצלם כינים, לא?
(-:
אז אולי זו הזדמנות לצאת בקריאה נרגשת: די למיילים המתחילים ב"הכינה נחמה הגיעה..." זה לא חמוד.


הכינה נחמה בשנים האחרונות מאוד שנויה במחלוקת.. כל הקוראים שלא רואים שאבולעפיה צוחק על כל המגזרים בשוויון מוחלט וזועמים על השוחד שמקבלים מחרדים ועל הכינה המתנחלת עם העוזי (זוכרת? מצחיק)
אז די.

(קצת חמוד)




הברכה שלי מאוד הצחיקה את דורדור, והחלטתי לנסות עוד ורסיה בוגרת יותר, שיחקתי קצת עם גזירות... אבל תכלס נמאס לי להתעסק בכינים. זהו, שפכתי את כל מה שהיה לי בנושא (-:

סיימנו, חפופים, סרוקים ומותשים עוד סופ"ש ארוך, והשקט שב.
סתם, איזה שקט? הקירות פה מקרטון והשכנים מבועתים מעוצמת הצרחות -אבל על זה בפוסט אחר..

לעת עתה אני מאחלת לנו -
שנדע לשחרר את מה שאפשר ולשמור על מה שצריך,

ושתהיה שנה טובה-טובה
(אין לך מושג כמה פעמים גרדתי בראש פסיכולוגית תוך כדי הכתיבה)
נשיקות
בעיקר פורמת


יום רביעי, 21 בספטמבר 2016

שלום, אני נוסעת...

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני שנתיים וחצי.
הלילה התיישבתי ונכנסתי לבלוג - רציתי לכתוב: שלום, נסעתי.
וגיליתי אותו. שוב.
דווקא שימח אותי לראות שאני משתנה רק קצת בכל פעם.
אז החלטתי להתחיל איתו ולעדכן את הסיום.
וככה הוא התחיל:
שלום, אני נוסעת... אבל לא רחוק.
נוסעת לגן אחד, נוסעת לגן שני, נוסעת לחוגים, נוסעת לסופר, נוסעת רבע שעה עד העבודה, נוסעת הביתה.. נוסעת.
אני מאלו שתמיד היה להם רכב. עוד טרם התגייסתי אבא שלי השיג לי אוטו רעוע שלא נוסע ששיפצתי בעזרת מכונאי רחוב מהשכונה, קראו לאוטו הזה "בוריס" והוא נראה כמו אמבולנס ממלח"ע ה-1. עם מוט הילוכים ליד ההגה וחורים בפח שהצריכו את כולם להתכסות בשמיכות כשנסענו בחורף. הגשם היה נכנס אבל אני הייתי צעירה ומבסוטית.
כשבוריס שבק סופית נתתי אותו במתנה (בשביל הקארמה - כי קיבלתי אותו במתנה לא נוסע..) לזר גמור שביקש יפה והמשכתי לרכוש את המכונית הבאה. גם היא הסבה לי נחת באופיה האנדר-דוגי, "צילה" היה שמה וגם היא שבקה לבסוף - והפעם, כיוון שאורי כבר היה בתמונה, נמכרה לחלקים (כי הוא גבר-גבר פרקטי. גם אורי וגם קונה החלקים.).
ואז, אז החלטנו שאנחנו צריכים מכונית למשפחה קטנה. כזו שלא נרטבים בה בגשם.
הסקודה הגיעה אלינו בוהקת ושמורה היטב והכי טוב:
על כל השמשה האחורית התנוסס בענק באותיות קידוש לבנה הכיתוב:
"אתה משוגע על זה סיסו!"
ככה, לאופי.
השנים חלפו, שלושה ילדים נולדו (אחד השאיר מי שפיר על המושב למזכרת),
כסאות בטיחות החליפו מקומות ותפקידים,
הזבל נערם, נרקב והתפרק,
שרשראות חרוזים שילדים מביאים מהגן נתלו, התפזרו והשאירו קצוות חוט מדלדלים - או שמא זורמים ברוח?
הדלתות נשברו ולא נפתחו, אלו שנפתחו -נפתחו רק מבחוץ והצריכו אותנו לאקרובטיקה מופלאה,
הבאגז' נתקע ויצא משימוש. קצת יותר צפוף מקדימה.
החלונות לא נסגרו יותר.
מזגן מעולם לא היה.
על השמשה האחורית כבר היה כתוב רק: "אתה....מש...סי.."
על רדיו אין מה לדבר. שרנו.
והייתי פחות צעירה אבל עדיין מבסוטית.

אבל אורי לא (אני חושבת ש"סכנת נפשות" ו"לא עם הילדים שלי" היו מעורבים בטיעונים שלו).
אז נפרדנו ממנה לשלום.
















ואז בא איש אחד, שאמא שלו לא לימדה אותו לשים חגורה במכנסיים, נתן לי כמה שטרות מקומטים (לשוקו ולחמניה בקושי), עשה לי פרצוף של "לי זה עולה יותר" ונסע איתה. לתמיד.

ואני הייתי עצובה.









ואז אורי אמר: במה אפנק אותך אשתי האהובה? איזה כלי רכב יגרום לחזור לכבישי העמק (לא "ה"עמק, עוד עמק..) חייכנית? רק תגידי!
אז אמרתי: אוטו צבעוני. רק לא אפור כזה כמו שיש לכולם. ושהמאחורה שלו (תא המטען? שאל בעלי) יהיה כזה שנפתח לגמרי ובלי "מדרגה" כעורה.
בסדר גמור, אמר אורי, ואץ רץ לקנות מכונית אפורה כמו שיש לכולם עם מאחורה שנפתח רק חצי במין מדרגה כעורה.

לא הייתי צעירה ולא הייתי מבסוטה. בכלל.

האוטו החדש שזכה לכינוי "מר מכוער" בלבל אותי מאוד, לא מצאתי אותו בחניה של הגנים וכשכבר מצאתי, די התאכזבתי... אבל גם בו הזבל נערם מהר.
רציתי לצייר עליו אבל אורי צחק ואמר שזה לא לאנשים שצריכים למכור אוטו בעוד כמה שנים.

(המלאכים מלפנים מצאו חן בעיני מאוד, מכאן)













החלטתי על שדרוג פנימי סמי-מקיף. היופי בא מבפנים לא?

פרשתי על מכסה המנוע את כל הבדים שלי, וקראתי לאמא שלי וע' השכנה שיבואו לעוץ עצה,
והן בחרו בבד המאוד מיוחד-אם כי לא לטעמי בכלל..
בד שאמא שלי הביאה לי מאוסטרליה הרחוקה בכדי שלנצח אזכור את שורשי (האבורג'ינים):











מיוחד נכון?

ואני מתה על הנמלים והדביבון הזה...
אבל הצבעים די מבאסים לדעתי.

לא נורא, חשבתי, העיקר שיהיה מגניב.



















רציתי לתפור כיסויים למושבים. גזרתי עם אלולה מגבת והכנתי הכל. ואז עברו שנתיים.

אבל שנתיים מהשנים האלו, נו, שהכל קורה בהן.
נטע גדל, גדלתי איתו, התקדמתי מאוד בעבודה, קנינו בית, התחפרתי בחברויות חזקות, נכנסתי להריון, הדחקתי את ההריון, ילדתי את גוני היפיפיה, קיבלנו הצעה להרפתקת רילוקיישן, עזבתי עבודה, עזבתי בית, שיחררתי חברות, ארזנו ארבעה ילדים וקצת יותר ארגזי ספרים... והנה.
שלום.
אני נוסעת.
אבל עכשיו בשברולט של אמהות אמריקאיות.
לא צעירה בכלל, סקרנית לקראת מה שיקרה תכף. מקפידה לחייך בתמונות.



















כמעט מבסוטה.
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום רביעי, 17 בדצמבר 2014

יומולדת אמנות ממוחזרת (וחנוכה שמח!)

על כוס קפה רגע לפני שהתחיל עוד יום עמוס וכאוטי, סיפרה לי חברה מהמושב על דודה שלה. דודה שלה היא אגרנית, כזו שרואים רק בסדרות אמריקאיות (שאני בעוונותי מכורה אליהן...) על אומללים באמת שכבר לא נשאר להם מקום לגור בו.
והיא סיפרה שהדודה הזו מוכנה לתת רק לה לקחת קצת מהעומס הבלתי אפשרי כבר ומפה לשם, בלי ששמתי לב, הוחלט שנעשה לבת היפה שלה יומולדת אמנות ממוחזרת - מכל השלל, מעט ממה שיש בעצם, שיגיע ממש בקרוב.
ואז שכחתי מזה, ואז הגיע שבוע היומולדת ואז מצאתי את עצמי מעבירה יומולדת מקסים לגדולים (גדולים בקנ"מ שלי.. בני 10-11) במתבן עמוס "זבל של האחר" כשמחוץ לו הגשם יורד ויורד.

אז אני חולקת את ה"מתכון" שהרכבתי,
ותצטרכי להתאפק עוד כמה שורות בשביל לראות האם עמדתי במילה שלי ולא לקחתי כלום הביתה...
(אם כי אפשר לצפות את התוצאה)






לדעתי אפשר לערוך יומולדת כזו בכל מקום ולכל גיל.. דברים משומשים מאוד יש תמיד.
ככה זה נראה בהתחלה -
המתבן המסודר




התחלקנו לקבוצות - אספנו ערימה של חפצים שיש להם מכנה משותף (נעלים, דברים פרחוניים, תחפושות) וילדת היומולדת קראה לכל אחד לחטוף במהירות חפץ.
ואז התחלקנו - כל הנעליים לכאן!



 היינו4 קבוצות ל- 4 מבוגרים
(2 שכנים מסונג'רים עם "ידיים טובות" ו2 מדריכים מהתנועה- רעיון נהדר במקום מפעיל שידרוש הרבה הרבה יותר כסף),
כל קבוצה קיבלה משימה: ליצור פסל ענק מכל מה שבא ליד, שיהיה קשור לכוכבת האירוע.
איחול, תחביב שלה, מה שירצו. והם נסקו גבוה..
כל מבוגר התחמש באקדח דבק חם, ובמרכז הנחנו סלסלה עם סרטי דבק, קצת מארקרים, קאטרים וחוט ברזל לשימוש הילדים.

הנה למשל סוס ענק, כי כמו שהבנת מנוכחות המתבן, יש גם סוסים בתמונה...
ולסוס החמוד הזה שהורכב מכסא בטיחות (לשעבר) ובגדים, ושטיח ועל גבו הורכב כלבלב זנוח - הוכן גם שלט חגיגי...




אפשר להזכיר את פיבן ועבודות אחרות של אמנות "ממחוזרת", הכל בהתאמה לגיל וכמות המשתתפים.








 עוגת יומולדת - סביבה שרנו וברכנו...

הפעילות הזו לקחה המון זמן, במונחי יומולדת, כמעט 40 דקות, כשכמובן בסופה עברנו בין כל הקבוצות וכל קבוצה הסבירה והשוויצה והתפארה וזכתה לתשואות.



בתוכנית המקורית רציתי שהילדים יביימו אגרות ברכה ליעלה - עם בועות דיבור שנכין מראש (פינטרסט.. או פינטרסט..) - בפועל הם הצטלמו כלכך הרבה ליד הפסלים שזה כבר היה מיותר ולא נשאר כמעט זמן.









בעצם נשאר זמן לעוד דבר אחד קטן -
רצינו שיוכלו לקחת איתם משהו הביתה, והפור נפל על עציץ מנעל (-:


כשבכל עציץ ברכת תודה









הילדים חגגו על עיצוב העציצים שלהם, והשמחה היתה גדולה:



עיניים זזות תמיד להיט. גם בגיל 11 המופלג...







ומקרוב... בין האוצרות היו גם משחקי קופסא - מהם נלקחו אותיות ושטרות כסף מונופולי שהיו להיט עיצובי (-:




והיו גם עציצים בכובעי קש, ועציצים בנעליים שצופו בסוודרים ו.. אני לא אלאה, היה מוצלח.











ואז הם הלכו...

ואני נשארתי עם כל השפע...
אבל עמדתי בדברי, הפנתי גב וחזרתי הביתה.








בשביל לחזור עם הילדים בערב...


פעילות חורפית לכל המשפחה (-:











דור מצא מייד את שאריות המונופול,

ועיצב עיר נדל"ן לתפארת








הוא ולולה החליטו שזו תהיה יופי של חנוכיה - אורי במילואים ולא יכול לצעוק שפלסטיק זה דליק.










ובורסיה של אלולה - את הפחית צבענו והיא ציירה עליה במרקר מסמלי החג (בגן אילפו אותם לצייר סביבונים..)




גם זו חנוכיה אם לא הבנת..







טוב, ביננו, מצאתי גם לקחתי תיק נחמד, וחולצה. מגפיים לנטע וקרוקס ורודות לאלולה.
וזהו. באמת. אולי כמה משחקי עץ שיכולים לשמש מצע לחנוכיות עתידיות... למשל אלו שאנחנו בונים עכשיו מקפסולות של נספרסו. הריח של הקפה.. אממ,  הוא הבונוס...

אגב אפשר להשתמש בקפסולות אחרות
 (אבל זה פחות טעים (-:  ).

את הכנת החנוכיה מהקפסולות אנחנו שומרים להדלקת נרות שתערך אצלנו מחרתיים, אז תאלצי (שוב) להתאזר בסבלנות.. אבל הרעיון ברור (-:
לא חייבים להדביק לצנצנת, זה רק שומר על עיגול אם רוצים. השמש כמובן מכמה קפסולות כמגדל.
ובכלל, אם מתעלמים משאריות האלומיניום - שזה בדיוק מה שאני עושה- זה משחק הרכבה שנטע מאוד מאושר ממנו.

ובכלל, אם יש רעיונות לעבודות מהקפסולות היפות האלו אשמח לשמוע. אפילו בפינטרסט (!) לא מצאתי משהו מעניין באמת.


יאללה חוזרת לעומס היוםיום...
מבטיחה שיש לי כמה פוסטים מעניינים באמת בקנה, מחכה רק לרגע של הפוגה (מתי? מתי הוא כבר יגיע? הרגע.. או בעל שיחזור מהמילואים..)
שיהיה לנו חנוכה שמח ומואר
ומי יתן והוירוסים (או שמא אלו חיידקים? אני תמיד מתבלבלת) יעזבו אותנו כבר בשקט.
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

סופסוף! (והתחלה): ספת הג'ינס שלי

ווווייייאאאאאהההה!
עשיתי את זה!
סיימתי את "ה"פרויקט שלי ואין מאושרת ממני.
מעין סמליות שכזו לתחילתה של שנה חדשה, תקופה חדשה - ולא סתם, אני מרגישה כאילו סיימתי את הפרויקט הכי ביתי והגיע הזמן לצאת מהבית-גולם (הנעים החמים המפנק) ולפרוש כנפים הלאה. וכמו שנטע נפרד בקלות (רבה מדי) ממני ופסע בבטחה לבית התינוקות, הגיע הזמן שגם אני, טוב, אשחרר את הבית.

שניה, לפני התמונה - הבהרה - אני מצפה לעשרות תגובות נפעמות ונרגשות (-:
ואין צורך לשאול על מידת הפרקטיות... זה לא פרקטי. אבל זה גמור!


נ.ב
לשכנה שלי שמושקעת כאן 30% בזכות דיאטה שהיא ובעלה עשו ועברו לג'ינסים קטנים יותר.. את רואה שלא "חבל לתת לך ג'ינס טוב שרק תגזרי"??

מהמם או מהההההמם???
להחלטתך.













הספה הזו פשוט מחייכת אלי (-:
מחייכת ומודיעה שהגיע הזמן שנעבור לבית חדש שיהלום אותה ועל הדרך נקנה שטיח הגון.
או פרקט.
אני כרגע במצברוח מכיל ה-כ-ל..
ווהקרדיט לכלבה המזעזעת שלי, שהצליחה לקרוע את הספה המעט כעורה - אך רגילה מספיק שלא נתייחס אליה - לכזה עומק שלא נותר לי אלא להגשים חלום ולתפור (ידנית ישירות לספוג...) טלאי ג'ינס.
וגם זה לא עזר - כי היא המשיכה לנסות לקרוע את הספה ליד הטלאים...

מה שרק גרם לי להגביר קצב ולעבוד כאן בגושים גדולים  אחרת ה**** הזו תמשיך להרוס הכל.



(תמונות מהתהליך... יש מליון ולא תהיה ברירה אלא לרשום עוד רשומה על הספה המופלאה הזו.
מגיע לה תכל'ס)



ובזכותה, רק בזכותה (וגם בזכותי) יש לי היום רגע של נחת

(ואולי כדאי שאתפנה לאיזה פדיקור מניקור)

עפה על עצמי בקולאז'ים...











ועכשיו הרשימה התקצרה, ונותרו לי רק 2 משימות לשנה החדשה:
לסיים ספת ג'ינס
לכתוב את התזה
לגדל עם אורי 3 ילדים בנחת

כל השאר כבר יסתדר מסביב, לא?
טוב, לכל שורה אני צריכה גדוד יועצים וקבוצת תמיכה יעודית... שלא לדבר על המשימה השניה שאפשר גם לפרק ל: לגדל/ עם אורי/עם אורי בנחת/ 3 ילדים בנחת?? אבל לפחות יהיה לי על מה לכתוב בשנה המתחילה..

בעצם, אולי גם להכין כמה כריות לספה מהבדים ששמרתי לאירוע מיוחד במיוחד



שקניתי כשטיילתי עם דורדור בגואטמלה כשהיה בן שנה וחצי. נדמה לי שחמש וחצי שנים זה זמן הבשלה מושלם (-:



(צריך להוסיף לרשימה או שזה חלק מ"כל השאר יסתדר כבר מסביב"...? )



נו, כרגע, עם ספת ג'ינס בסלון ומכונת נספרסו (בצבע ג'ינס..) במטבח - העולם לרגלי!
לעוד 5 דקות לפחות.
נשיקות
בעיקר פורמת

יום שבת, 19 ביולי 2014

סופעונה (או: יומולדת 7 בטבע)

עברנו למתכונת עונות... פעם בעונה אני צצה ומתחננת לתגובות.. מכורה בהפרעה (-:
זה לא שלא קורים דברים, הם פשוט לא מספיק מרווחים בין האחד לשני שאוכל ממש לסכם אותם...
אז הסתיימה עונת חתונות וימי הולדת ועכשיו כשאי אפשר לחשוב באמת על דברים של יצירה וחגיגות, לצלילי הפרשנים בטלויזיה (כמו מכורה בשנייה שהילדים נרדמים אני רצה להדליק), התיישבתי סופסוף לסכם.


יומולדת "שבע בטבע" נחגגה אצלנו לא מזמן (הכל יחסי בזמנים פה..), דור הגיע לגיל 7 המופלג וביקש יומולדת טיול! בהתחלה לא ידענו איך לאכול את זה ואז הבנו שקיבלנו מתנה. היומולדת הכי קל שהפקנו אי פעם, ומאז כבר הספיקו חברים במושב לעשות לו קופי פייסט בהצלחה אז הנה אני מצרפת את המתכון.
הרעיון הוא למצוא תא שטח קטן באזור הבית, לקחת בחשבון שיהיו הורים שיקללו על ההקפצה (דווקא לא בקול רם אצלנו) ולהשתמש בעוגנים שלנו. מתכון פשוט ומנצח (-:



התחלנו בהתקבצות מהירה בשעה 17:00 (כשכבר לא חם מדי), וחילקנו לכל הילדים שקיות קטנות עם פנקסים (תפרתי כמה דפים יחד - ובאמת רק כי הרגשתי רע שאני לא מכינה כלום ליומולדת הזה ולא מצאתי פנקסים בשקל..) ועפרונות שסביבם כל ילד כרך קצת סלוטייפ להדבקות בדרך.



חילקתי "מספרי ברזל" ומרחתי את כולם באל-תוש
ווידאתי שיש איתי עוד 2 אמהות מודאגות שלא מפקירות ילדים בשטח... כמלווים.
אורי ליווה עם האוטו מאחור. אנחנו מאוד אחראים (-:

במהלך ה"טיול" שאורכו כ-15 דקות, מצאנו כמה מקומות לעצור בהם ולתת משימות...
כל פעם פתחתי פנקס שהיה לי בכיס ודור בחר ילד שהקריא את המשימה שלפנינו: חלק כתבתי כמשימה וחלק ככתב חידה. לא שמרתי על עקביות ולא ממש היה אכפת להם (-:





המשימה הראשונה נועדה להתיש אותם, למצוא 5 סוגי עלים שונים ולשים בשקיות.
אחר כך מצאנו שדה חיטה שכבר נקצר ומדדנו 30 שניות לאיסוף שלפי חיטה, הסברנו בקצרה איך מכינים קמח: נשפנו על השיבולים, נשארו גרגרים והיה מגניב.
בהמשך הדרך ראינו מבנה שעל גגו הוצב קינון לתנשמות:












עצרנו והסברנו מה זו הדברה ביולוגית והילדים ציירו את הקן הבנוי בפנקס - הייתי מאוד מופתעת משיתוף הפעולה שלהם - הם נורא רצו לרשום ולהדביק דברים בפנקסים...












עלינו לתל אשקף - תל קטן שעברנו לידו מליוני פעמים בשנים האחרונות ורק עכשיו טרחנו לבדוק מהו ומיהו ולגלות שיש לו שם... ובכלל נערכו בו חפירות ארכיאולוגיות והוא חמוד מאוד. סיפק לנו טיול הכנה קטן לילדים שלנו...



בטיול ההכנה צילמנו מהתל את כל הזויות וביומולדת חילקנו לכל שלישיה דף מודפס והם היו צריכים למצוא את הנקודה המדויקת בתל ממנה רואים את הצילום ולספר מה רואים (כתבנו על גבי התמונות: את הישובים הסמוכים, את ביה"ס שלהם, מפעל טיהור שפכים, ארובות חדרה ועוד דברים טובים..)





אני לא מפרטת את כל הדידקטיות שאפשר לעטוף איתה כאן... ניווט בשטח, התמצאות, למידה על הסביבה שלהם והבנה של המקום שהם עוברים בו יום יום.
טוב אז פרטתי קצת.




ירדנו מהתל ודור העביר יחד איתי הדרכה קצרה על גזר הבר - צמח שנמצא בכל מקום אז כייף להם לדעת עליו.
ראינו איך הוא נראה סגור כשהוא שומר על הזרעים ואיך כשהוא פתוח...


















כל העניין סבב סביב העצמה שלו כמטייל האולטימטיבי לשמחתו המרובה (-:


(והנה גזר בר סגור ויפה...)









ירדנו מהתל והמשכנו ללכת עוד 3 דקות עד שהגענו ל... טדאדאדא! התאנה הכי גדולה בעולם!


כשתכננו עם הילדים, נתנו להם לזחול מתחת לתאנה עם פנסים והיה מגניב מאוד...










כי מצאנו עצם!


(-:



אבל בפועל, התקמצנתי על רכישת פנסים לכולם...





אז רק תהינו אם נצליח להכנס כולם ומה יחכה לנו שם בפנים...




והיתה התרגשות גדולה והחלטנו להזדחל בשקט...













השארנו שם את העוגה (מראש) והיא חיכתה לנו לחלקו הראשון של  טקס יומולדת בחשכה החלקית של העץ!
מתחת לתאנה התפעלנו עמוקות מהעוגה המופלאה (עוגת טיול אלא מה)





וכולם ישבו מרוגשים מהחושך ובירכו את דור המאושר...












ועוד תמונה של העוגה המושקעת למחצה... ההשקעה העיקרית היתה לצלות מרשמלו על הגז ולסדר מסביב לעוגת שוקולד פושטית (אבל בשלוש-!- "קומות"), עליה נעצתי כאילו הייתי בפינטרסט.. מדורה מוופלים וסוכריות גומי.













ומשם המשכנו בנשיאת העוגה לנקודת הסיום - שם חיכה לנו סבא דוד שקיבל את המשימה להדליק מדורה מבעוד מועד, התאספנו סביב לשולחן והכרזתי שמכיון שדור אוהב יותר קינוח וזו היומולדת שלו - קודם נאכל עוגה ורק אז ארוחת ערב! הידד!

זה היה להיט גדול, ואומנם (כמו כל הדברים הטובים) הומצא באותו רגע כי לא רציתי שיהיו ילדים שיצטרכו ללכת מאוכזבי עוגה (כמובן שכל הורה שהגיע כבר נשאר בשמחה סביב למדורה), אבל בדיעבד הסתבר לי שהמשפט הזה נחקק לדורי דורות (-:

המדורה איפשרה לנו ארוחה קלה לילדים בהכי פחות מאמץ..

תפ"א בנייר כסף (שכבר בישלנו בבית ורק זרקנו למדורה עטופים בנייר כסף לטעם המעושן - הבאנו גם שמנת ומלח כמובן) ופיתות על הסאג' (שמן זית וזעתר או שוקולד למריחה - איזה טיפוס את? אה, משולב??)








ואז רוב הילדים וההורים התפזרו שמחים ושבעים לבתיהם, מתמוגגים מ"איך הילדים מקסימים כשנותנים להם להתרוצץ בטבע" ומשאירים אותנו עם החברים הטובים להתמתח מול המדורה ולשלוף את ה.. מרשמלו (-:

פשוט לא נשאר ממש זמן גם למרשמלו...











מבחינתי זה היה מושלם כי אני מנסה לקדם אג'נדת ימיהולדת בלי ממתקים - ולא, המשפט של "יומולדת יש רק פעם בשנה" לא תופס כשחוגגים על ממתקים בכל שבוע ביומולדת אחר...פרוסת עוגה זה ממש מספק לטעמי.

(בשביל הילדים... אני את ליטרת הסוכר שלי מקבלת - ידוע שצביעות זה שם המשחק בהורות שלנו...)

אז כל אחד מהילדים קיבל שיפוד עם הקצאת מרשמלו,
(ו-8 שקיות מרשמלו שאורי התעקש לקנות הוחזרו אחר כבוד לסופר) והשמחה היתה רבה. שוב.

נכון פשוט? והיה מעולה באמת.

ובנקודות:
 - הזמנה ולא לשכוח לצרף מפה עם תצלום אויר של נקודת התחלה ואיסוף להורים.
- לוודא שנשארים הורים מלווים, שיש רכב בקרבת מקום עם עזרה ראשונה (נניח כשהעפרונות הופכים לכלי נשק..)
- חלוקת מחברות שטח וכלי כתיבה
- להשאיר בדרך תרמוקן עם מיץ וקערה גדושה בענבים - הילדים מתעייפים נורא מהר.. צריך הפסקה מרעננת כבר אחרי 15 -20 דקות התרוצצות.
- פנקס עם 5 עד 7 משימות שונות לדרך שאפשר לבחור מתוכן במקום לפי הזרימה: איסוף עלים מסוגים שונים, מציאת נקודות לפי חידות ועוד לפי מה שהשטח מזמן.
 - לילדים צעירים יותר מומלץ לקצר מסלול ולהוסיף יצירה בשטח - למשל הכנת סימניה ממסקנטייפ שקוף על שקף שבינהם פרחים ועלים שאספנו. (אצלם הכנה בקרוב, מבטיחה).
 - משימת העל: חלוקת תצלומי נוף ותחרות בין קבוצות: מי מוצא ראשון ומסביר מה רואים?
- טקס יומולדת בטבע
- ארוחת ערב סביב למדורה (ממש מסביב, בכלל לא קרוב.. ולדאוג שהאש בתוך בור ולדליים מלאים מים בסמוך וכל אמצעי הבטיחות). החלק הזה מצריך סבא או חברים ממש ממש טובים. כמונו למשל (-: שיתחילו להכין את המדורה בערך בשלב שהטיול מתחיל.
- והכי חשוב: לערוך לפחות 2 טיולי הכנה כי זה החלק המשפחתי מגבש והכייפי! לפחות פעם אחת להזמין כמה ילדי שכנים בשביל לראות איפה מתעייפים ולאן רצים מהר.. זה גם יגרום ליותר ילדים להיות מעורבים ביום האירוע ולהלהיב את כל השאר - לנו זה עבד (-:

ומכיון שסגרנו על סיכום עונתי, נזכיר גם שכ-ל האחים של אורי התחתנו העונה...
דורדור ולולה כיכבו (לדעתם בכל אופן) כשושביני על



כולל כמובן חווית מדידת הבגדים (וד"ש לH&M) - והתעקשו להצטלם בתאי המדידה והיה שמח ומבדח.



(הבחירה שלהם - כולל פפיון שדור הרגיש שחלה עליו החובה ללבוש בשל מעמדו הרם כנושא הטבעת)
מהרגע שהבנתי שהחתן סומך על ילד בן 7 (ניחא הגיל, אבל הילד שלי..) לשאת טבעות, ידעתי שנצטרך לקשור אותן למשהו גדול שלא ניתן לאבד... לבקשת הכלה הענוגה הכנתי את המנשא הנ"ל - בהשראת תחרה על חישוק רקמה - יצא.. טוב, יצא בדיוק כמו שהיא ביקשה וזה מה שחשוב (-:

ומתנה קטנה למטבח של הזוג הטרי:



טיפ לזוגיות מאיתנו.
המקור תורגם בחובבנות אבל אני דווקא אוהבת את הגסות שהעברית שלי יצרה.













ועוד אחת בשצף הטיפוגרפיה שעבר עלי, הפעם לפינת הקפה שלי, לכבוד הספלים המהממים שקניתי...
(השראה מכאן)





















ויאללה, די
נאחל לעצמנו לילה שקט
(וגם קצב פוסטים מעורר יותר)
ובעיקר חזרה לשגרה מבורכת.
נשיקות,
בעיקר פורמת