משפחתי וחיות אחרות

המכולה הגיעה. הגיעו בה הכסאות היפים שלי שבורים, הכוסות היפות שלי שבורות וכמה אלפי פריטי קרמיקה שהילדים הביאו מהחוגים במהלך השנים האחרונות - כולם ללא יוצא מהכלל - שלמים וללא סדק לרפואה שיאפשר אולי לזרוק אחד מהם - מטעמי בטיחות כמובן.
לא היתה אמורה להגיע - מיקה הכלבה שלנו שזכתה בשלוש שנים מפנקות במשק של הסבים במושב והחתול שלנו (הרצל בן הרצל). אבל חיות אחרות דווקא באו.
מסתבר שבמסגרת הרשימה הארוכה של מה כן לקחת מהחיים בכפר ומה להשאיר מאחור, החלטנו לקחת איתנו גם מזכרת, ככה מהיומיום של החיים שהיו ועוד יחזרו.
בהתחלה חשבתי שקשה לנו להסתגל למזג האויר המחורבן.
אחר כך החלטתי שזה האמריקאים המעצבנים ששום דבר אצלם לא כמו שהוא אמור להיות. גם לא פנטן.
ובסוף אחרי 3 סוגי שמפו+מרכך שהוחלפו ו-5 מתוך 6 ראשים מגרדים - הבנתי.
עכשיו, יש שיתהו - מה לקח חודש (!) לגלות? התשובה היא שאני נוהגת להתאים את המציאות לצרכיי וכשזו אינה משתפת פעולה אני נדהמת. קודם אני מדחיקה ואז אני נדהמת.

לפני יותר משנה לא הגיעה הוסת. הייתי עצבנית ועייפה מאוד. במשך חודש לקחתי ויטמנים טבעיים (ויקרים) שיאזנו אותי הורמונלית וישיבו לי את השפיות עד שאורי שכבר לא יכול היה יותר לצחוק בקול רם, קנה לי 3 בדיקות הריון וביקש ממני להצטרף אליו חזרה למציאות. בדיוק כך גם השבוע. כולם מגרדים, אני במיוחד, אבל - כינים? באמריקה?
ובכן, מרגע שהבנתי את גודל (וכמות) הבעיה התחלתי בטבח ההמוני, אני מודה שמה שעודד אותי בעיקר היו הסיפורים שכאן ילדים עם כינים לא הולכים לביה"ס ואני, גם ככה קשה לי עכשיו.
סירוקים מסביב לשעון, סירוקים במשמרות, סירוקים.
מיהרתי עם גוני במנשא לבית המרקחת, אקסיוז מי! איפה יש מסרק כינים?
חבל שלא צילמתי בוידאו.
האישה פסעה 2 צעדים גדולים אחורה - לא נרתעה אינסטנקטיבית, אלא פסעה 2 צעדים גדולים לאחור. צעד גדול ועוד צעד גדול.
קראה למנהל ה"סופר פארם" שהוביל אותי במתינות, שחלילה לא יחשדו, לסוף החנות למדף התחתון (קשה להתכופף עם מנשא) והראה לי בשקט וגועל 2 קופסאות יקרות להחריד של תכשירים כימיים בתוכם יש גם מסרק כינים.
לא יודעת איפה המסרק שלנו מהבית. שיפסיקו לשאול אותי כבר.
את התור לתשלום המלווה במבטי -מי נתן לך להיות אמא? ו-שמישהו יקח ממנה את התינוקת התמימה (לא ידעו שגם עליה הזדחלה בדיוק כינה שקפצה ממני לביקור) אני לא אשכח בקרוב.
לא שאני מזלזלת, אני מהאמהות הכי מעצבנות שעושות כל יומיים טיפול ומתקשרת לאמהות אחרות ומנג'סת.. אבל
בישראל, בואי נודה, אם יש לילדים כינים זה אומר שהם חברותיים, כאן זה מעיד על צבע עור שונה והגזענות מרימה את ראשה (ולגזענות אין כאן כינים).

בקיצור, אחרי מספר ימי סירוקים (בחומרים כאן פחדתי להשתמש...) ובאוירת חגי תשרי, נחה עלי המוזה - הראש היה קצת יותר פנוי כנראה... והתיישבנו להכין שנות טובות ברוח התקופה הסוערת שלנו:

שנהיה בראש ולא בזנב!
ככה זה נראה.. על קרטון מהמכולה כמובן.. עם מסגרת וואשי של דבורים חמדמדות.

בהשראת הקריקטורה הזו

מצחיק.
בין לבין החלטתי לחפש צילום יפה של כינים - ז'אנר שלם ומפואר של צילומי טבע דומם עוסק ברקב ואשפה ויש לזה קסם וחשבתי שאולי אמצא צילום אמנותי של הנבלות.
אז קודם כל - אם את בחיפוש אחרי נישה אמנותית - בבקשה. אין . עדיין.

מכאן







אבל כנראה יש לזה סיבה.
(אולי עם מסגור מושקע, הדפסה גדולה של 2 מטר על קנבס...)

לא. זה לא יעבוד.
(מקור לא ממוסגר מכאן..)











עוד יום סירוקים עבר, מביהס לא התלוננו בינתיים ואז באתי לקחת את נטע מהגן..
לפני הדלת נערמו שקיות ענק אטומות הרמטית עם שמות הילדים, על הדלת נתלו שלטי אזהרה והסבר - היום נערכה בדיקת כינים בגן ומה זה כינים (!!). מאוד רשמי וענייני. ההורים מתבקשים לקחת את כל הציוד של הילדים לכביסה והרתחה.

הלוואי ויכולתי לצלם בגן.. אסור טלפונים במתחם.












בחיל ורעדה ניגשתי לברר מה פה קרה, בטוחה שיגישו לי מכתב פיטורים, לא- הילדים אצלנו דווקא עברו את הבדיקה, אבל סייעת מכיתה אחרת חשבה - שראתה - אולי - משהו. עדיף להיות "סייפ" מ"סורי" שנאמר.
אח, האמריקאים האלה, חשבתי לעצמי, היסטרים כאלה, נערים עם רובים חצי-אוטומטיים שמרססים אוניברסיטה זה כן, כינים לא.. וכיוצא בזה אמירות מטופשות שאני לפעמים מצטטת לעצמי בראש.
אמרתי ורצתי להרתיח את כל הבית, הסדינים, הספות, הילדים.
גם כי יש לי מכונת כביסה אלופה (אמריקאית) וגם כי.. טוב, בסוף היום באמת אין אצלם כינים, לא?
(-:
אז אולי זו הזדמנות לצאת בקריאה נרגשת: די למיילים המתחילים ב"הכינה נחמה הגיעה..." זה לא חמוד.

הכינה נחמה בשנים האחרונות מאוד שנויה במחלוקת.. כל הקוראים שלא רואים שאבולעפיה צוחק על כל המגזרים בשוויון מוחלט וזועמים על השוחד שמקבלים מחרדים ועל הכינה המתנחלת עם העוזי (זוכרת? מצחיק)

אז די.

(קצת חמוד)




הברכה שלי מאוד הצחיקה את דורדור, והחלטתי לנסות עוד ורסיה בוגרת יותר, שיחקתי קצת עם גזירות... אבל תכלס נמאס לי להתעסק בכינים. זהו, שפכתי את כל מה שהיה לי בנושא (-:

סיימנו, חפופים, סרוקים ומותשים עוד סופ"ש ארוך, והשקט שב.
סתם, איזה שקט? הקירות פה מקרטון והשכנים מבועתים מעוצמת הצרחות -אבל על זה בפוסט אחר..

לעת עתה אני מאחלת לנו -
שנדע לשחרר את מה שאפשר ולשמור על מה שצריך,

ושתהיה שנה טובה-טובה
(אין לך מושג כמה פעמים גרדתי בראש פסיכולוגית תוך כדי הכתיבה)
נשיקות
בעיקר פורמת