סופעונה (שוב)

אני כאן (-: פספסתי הרבה אבל לאט לאט עולה לנשום קצת מהעולם שבחוץ, נשימות מהבילות - ממש לא סימפטי אצלכם שם מחוץ לבועת הדיכאון הקרירה... ופתאום בלי ששמתי לב הגיע הסופעונה בגנים. שוב.
את מסיבת הסיום של דורדור החמצתי (אבל עודכנתי שצעדת ערכי התזונה היתה משו-משו לחובבי הז'אר הדידקטי) ובמסיבת סוף השנה של אלולה דווקא הייתי בגופי אבל לא ממש ברוח. אז הרגשתי צורך לכפר, בכל זאת, פעם בועד תמיד בועד אומרים אצלנו (בועד, כן?) ורציתי להגיד תודה לנשים מאוד מיוחדות. האמת, שהשבועות האחרונים לימדו אותי הרבה על חברות ושכנות טובה ועל כמה שאני מוקפת בנשים שאוהבות אותי וידעו איך להראות לי את זה (פשטידות ועוגות ולעזוב אותי בשקט.. אני בעייתית..).

בקיצור, הבעיה התחילה בזה שלא הצלחתי לעשות כלום למרות שבאמת רציתי.
אז החלטתי שקצת זה גם משהו (-: זה גם אגב ממש נכון מבחינה פיזיקלית.

וכך קרה שבאחד מהערבים בהם לא היה עלי משגיח מקרב דורשי טובתי שישב ודאג שאני כותבת מאמרים, פרשתי את החומרים והתחלתי להתלבט באיטיות מרובה...

בסוף הבנתי שאין סיכוי שאני אקלע לטעמן של 5 נשים שונות וניסיתי להכין ורסיות שונות של לוחות מחיקים, מדמיינת כל פעם שאני מישהיא אחרת (זה דווקא היה קל ויעיל), בשביל להשאר מפוקסת נתתי לעצמי כותרות משנה כמו "איקאה שולטת" או "מתוקי":

ועשיתי גם כמה שאני מחבבת...

הטקסט אמור להיות הומוריסטי "לא לשכוח: לחייך, לאהוב, לחשוב, מגבונים".
אם כי אולי אותן הקטע של המגבונים פחות יצחיק.. אני יכולה לצפות את כל קירות הבית בפתקי "להביא מגבונים!" ועדיין ישארו לי מספיק לזרוק ממטוס בשטח כבוש.

התמוגגתי מהפתרון לכל המסגרות הכי זולות באיקאה עד שצילמתי בהיבריס שלי את התמונות האלה ואז כשניסתי למחוק... מסתבר שאיקאה החליטו להפסיק עם זכוכית ובמקום התחילו לשים פלסטיק שקוף.
טוש מחיק לא יורד מפלסטיק שקוף.

יכול להיות שזה קרה לפני כמה שנים, כי באמת לא מצאתי מה לעשות עם המסגרות האלה (אורי טען שהן לא בטיחותיות לתלייה על קיר ואחרי שכמה התרסקו לנו על הראש הסכמנו בשתיקה), ועדיין בכל ביקור קניתי עוד שלישיה (-:



מה שהוביל להורדה של כל המסגרות מפעם, שכן נשארו תליות בבית, והחלפת זכוכית בפלסטיק. אדיוטי.
ולגבי הטושים המחיקים שצרפתי... נאמר שבפעם הראשונה בעשור אחרון בירכתי על כך ששליש מהשנה אורי במילואים (וכן, זה כולל את הערב שנאלצנו לבלות בכותל עם כל קציני החטיבה, מפתיע מה?) ואנחנו מתחזקים מחסן אמל"ח בגודל ממוצע בבית. נראה לי שהרווחתי את זה ביושר.

מזל שיש לי עוד שנה איתן, וגם לאלולה, בכל זאת היא שם יותר... וברור שגם אני מתעצבנת ולפעמים לא מרוצה כי בכל זאת אני אמא וזה נתון, אבל מדובר בגננת אולימפית (את טקס הפתיחה פיספסתי שוב) - שעברה איתנו כל חוויה משמעותית ותמיד יודעת מה לעשות ובדרך הפכה לחברה על כורחה, וכשישבנו שבעה, השארתי יום אחד את הילדים איתי מהבוקר. אני הייתי צריכה כנראה יותר משהם. אחה"צ ראיתי את אלולה שועטת אל הדלת ושמעתי: "אם אלולה לא באה לגן, הגן בא לאלולה", כל הצוות כולל המטפלות, עמוסות במשלוחים כמובן מחברות במושב, עם פיצות לילדים ובעיקר כל כך הרבה חום ואהבה לשני הילדים שלי (שכמובן לא ראיתי מאותו הרגע ועד שהן הלכו בערב). אז צירפתי מכתבי אהבה ותודה, אני כותבת לא רע 1:1 - דמעות, צחוק - הכל יש שם... והלואי שיכולתי להגיד להן עוד. זו הרגשה נהדרת לדעת שאפשר לסמוך על מחנכת, הלוואי שיהיו לי רק חוויות כאלו (של לסמוך, על עוד אבל אני אוותר) וחבל שכבר למדתי שלא תמיד זה ככה.

ואפרופו פיצות ואוכל (אממ.. אפרופו... הרבה זמן לא ראיתי, קיים עדיין?), הנה הוכחה שיש לנו גם פירות בבית ואפילו מהעץ של סבתא. אני לא אוהבת פירות (אופטימי מדי) אבל זה מצטלם נחמד ורענן:

 יאללה, הטרדתי מספיק להיום.
בעיקר רציתי לחזור אז אם שמת לב שלא באמת היה מה להראות ולספר, זה כנראה בגלל זה (-:
שיהיה יום טוב, בקרוב בשמחות

.