יומולדת 5: אנגרי בירדס - הגרסה המלאה

בקצרה: הילד מבסוט. המשפחה נשארה שפויה. מוצלח.
פריים סיום:

אכן, זו סופה של כל פיניאטה, אבל למה תמיד מדכא פה? היו גם רגעים נחמדים מאוד בדרך (-:









וככה זה התחיל...


התחלנו קצת מאוחר אבל אלולה ואני בכוחות משותפים, טבלנו ידנו בקערת הקמח והמים (דור לא נוגע בכאלו דברים) והספקנו.. בערך 2 שכבות של ניירות עיתון עד שבת.





הבעיה העיקרית היתה שהשארתי את הכדור בשמש כל יום בכדי ששכבת העיתונים המודבקים תתייבש אבל זה גרם לכדור-ים שבבסיס להתעוות ולקרוע כל פעם את שכבות הנייר. בסוף נמאס לי (בסוף.. כל התהליך ארך 3 ימים, שעה בכל יום) והוצאתי את הכדור - מתפשרת על צורה פחות כדורית ומרוויחה שפיות.
אבל - אמרתי שאתחיל מההתחלה, נכון?
אפשר לדלג גם לסוף. בלי בוחן הפעם.

לא השקענו יותר מדי בתפאורות, הפעילות סיפקה את כל האווירה -אבל תלינו קצת בלונים מקושטים. הפרצופים מגרפיקה חינמית ונחמדה. אני לא הקפדתי על שיוך כל פרצוף ציפור לצבע הנכון שלה, והסבתא שגויסה למשימת הגזירה 10 דקות לפני שהאורחים התייצבו, החליטה שאין צורך לגזור כל חלק בנפרד.
 דרודור כלכך התרגש שהוא הסתפק בלעבור בלון בלון ולהגיד בקול רם באיזה צבע הוא אמור היה להיות... "זה הפרצוף של הציפור השחורה על בלון צהוב וכו'").






כשהילדים הגיעו הופעלה תחנת יצירה עד שכולם יתקבצו:

על שולחנות נמוכים שהשאלנו מהגן של אלולה פיזרנו צבעי גואש וטושים פושטים.
כל ילד שהתיישב קיבל "ערכת פאזל" ממקלות של ארטיקים:
ציירתי על כל 7 מקלות דמות מהמשחק במרקר שחור וקשרתי יחד. כן, זה היה קטע משקיעני ומייגע.
בשביל להקל עליהם, נתנו להם להרכיב את הפאזל על גבי נייר ואז חיזקנו את הפאזל לנייר בסלוטייפ משני הצדדים - כך הם יכלו לצבוע את הפאזל, לרשום שם ליד ולשים בצד להתייבש בקלות.




מצחיק שרוב הילדים התייחסו לפורמט הגדול של הנייר, וילד אחד הסביר לי שהוא כבר לא ירכיב שוב את הפאזל כי זה מאוד יפה בעיניו ככה.

 

מיותר לציין שהוא שכח את הציור הפאזלי שלו במתקן הייבוש המתחוכם שלנו (על האוטו בחניה).









לאט לאט התחילו בני משפחתי המקסימים להפעיל את התחנות... הפגנו התגייסות כללית, היתה אוירה משפחתית, ואני הייתי רגועה כי ידעתי שמי שמפעיל יודע מה חשוב  - שכל ילד יצחק ולא משנה אם הצליח לו או לא.. אה, ושדורדור לא יבכה. זה (כמעט) הצליח.
הנה הצצה למתחם הבאולינג המתקדם:

מצאתי כדורים מאוד מאוד פשוטים מגומי וניסיתי לצייר עליהם פרצופי אנגרי בירדס, השתמשתי בצבע מקשר לפני הציור אבל זה לא עבד - הוא לא התייבש והפרצוף נשאר דביק..  אני יכולה לנחש שאם צובעים שבוע לפני, הצבע מתייבש.
כמובן שאם רוצים לדייק אז שומרים על גודל אחיד של קופסאות שימורים, משתמשים בצבעים טובים וכו' - לנו זה עבד על הכיפאק ככה - דביק ומצחיק (-:










תחנה של קליעה למטרה:

את הציור הזה עשיתי שעתיים לפני היומולדת ושעה אחרי שאורי הלחיץ אותי שיהיה משעמם ואין מספיק פעילות.

נשארו לנו המון כדורי פלסטיק קטנים מתחנה זהה שהפעלנו ביומולדת 4.. כנראה שילדים צריכים יציבות בחיים כי גם בגיל 5 הם היו מבסוטים מהעניין (-:












אבל.
גולת הכותרת.
הדובדבן שבקצפת.
היהלום שבכתר.
ועוד ועוד ועוד. אין מספיק סופרלטיבים לתיאור:
משחק בגודל אמיתי (אמיתי לילדים..)
עם רוגטקת עץ וגומיות - מלהיבה של ממש!

שוב כיכבו הכדורים מהגומי ו- היכוני למיחזור המטורף.. מכדור הים שהושחת (כשהוצאתי אותו מהפניאטה בעזרת סכין והוא פשוט החליק באלגנטיות, והבנתי שיכולתי לשמור אותו לעוד שימושים..) הוכנה היריעה שמחזיקה את הכדור.





מלפנים הוצב קיר הלבנים מקרטונים צבועים חלקית
(דורדור הסביר לי שזה מכל מיני חומרים, סלחו לי על חוסר הדיוק, אני זוכרת שיש גם לבני זכוכית. אולי.)
בין הלבנים הושחלו בלוני חזירים שבהם צריך לפגוע:

ככה זה נראה - רק בלי ילדים עומדים מקדימה.
ואפשר להתרשם כראוי מההדבקה החפיפניקית שלנו על גבי הבלונים (-:









זו היתה התחנה שאורי הופקד עליה ואני גאה לספר שלאחר 6 שנות נישואים ועוד שנים רבות של זוגיות מקדימה, אורי התחיל להיות דומה לי ואת מתקן הרוגטקה המשעשע הכין בלילה שלפני!
כן, כן, כולל ניסור ב22:00 (מזל שהשכנים שלנו משתפים פעולה וידעו שגם הם יהנו מפירות עמלו)

ככה זה נראה בלילה שלפני - איזה ילד מאושר!
דורדור, אבא אורי והדודים בפרץ יצירה.




ועוד תמונה של התחנה בפעולה:

המון אחים קטנים התרוצצו, הילדים שלי היו עסוקים, יכולתי להיות פנויה לדורדור. אפילו היה קצת משעמם.
אז יצאנו למסע -
אספנו את הילדים, וסיפרנו להם שאנחנו יוצאים להשיב את הביצים - או כמו שאורי קרא להן: ביצי הזהב הכתומות!
(לא היה לנו ספריי זהב. סיפור טוב נבנה מאילוצים זה ידוע.)
עדר ילדים שעט במסלול סובב בית וחיפש ביצי זהב כתומות:

חלק השקיעו במיוחד בחיפוש..
לא מעט פנו לפתרונות יצירתיים כתלישת תפוזים ושאר ירקות מהעצים..

אבל האושר במציאת כל ביצה היה מטורף!













לא האמנתי שזה יעבוד עד כדי כך... ובכל הגילאים.

כמובן שמהר מאוד הבנו שאין לנו מספיק ביצים והתחלנו להחביא מחדש את אלו שנמצאו...

התקמצנו לקנות ביצי קלקר/פלסטיק ובמשך השבוע רוקנו את כל הביצים לחביתות/עוגות בשיטה הישנה (חור מכל צד ו-ל-נ-ש-ו-ף)... ושמרנו בצד את הקליפה.
זה היה נחמד כי כל הבית סבב סביב ההכנות והילדים היו בעניין לגמרי.






התאספנו לבדוק שכל הביצים נמצאו:

ואז הודיע הדוד ארז שאומנם הביצים נמצאו וכל הכבוד ויופי לנו אבל! החזיר המלך המרושע עדיין מסתובב לו חופשי.. החלטנו לצאת לתפוס אותו וחרב מיוחדת הוענקה לילד היומולדת:

אין על המבטים האלה... תני לי להנמס רגע.










אוקי, יצאנו לקרב על הדשא!

התרגשות רבה, הם הצליחו לפלח את בטנו של החזיר ורצו להמשיך אבל אנחנו רצינו לסיים עם העניין הזה, נו, חרב מעץ מתעופפת באויר, ילדים לא שלנו..
דור הורכב על סוסו והמשימה הושלמה באבחת חרב.

הילדים התנפלו על גופת החזיר, התמלאו בנוצות ונצנצים
(סבא דוד החויר בצד.. הדשא שלו..) ואספו קצת טופי (-:















סופסוף העוגה... כרגיל, האחריות לעוגה הועברה לחברה הכי טובה, ששוב הצליחה והיממה את דור בכל הציפורים בעוגה אחת (יחי הטכנולוגיה)   - ובהזדמנות זו הנה קישור לעוגה שמשתוללת ביו טיוב.

היה טעים נורא.
(לא הדף עם הציור. זה היה מגעיל כמו כל בצק סוכר)










הבטחתי שהפעם תהיה לי מצלמה? נו, אז אל תתפלאי שהפוסט ארוך ומתיש. הבטחות מקיימים (-:
והנה הצצה לתחום הזר לי יותר (זר להכנה.. לא לצריכה..): התקרובת.
מכיון שאנחנו תמיד אחרונים בסדר ימי ההולדת תמיד יש לי הרגשה שהילדים שבעים (-: מה, לא אכלתם פיצות וממתקים בשבוע שעבר? טוב האמת שזו גם התחושה שלי כשמגיעה הדרישה לארוחת ערב, כל ערב מחדש...
היינו אמיצים ולא זרמנו שוב עם הפיצות/נקניקיות, והלכנו על ארוחת ערב "משפחתית" - ירקות, ביצים קשות, פיתה.

החלטתי שהגיע הזמן שגם לי יהיו עיגולים חמודים שמספרים את מה שכולם יודעים...
(וואלה? זה תירס אמיתי?)












כן, הציפורים האלה חמודות לציור. נסחפתי קצת.

והיו גם אבטיחים:

 
בקונספט שבמוחי חזירי האבטיח היו אמורים לשמור על "ביצי" אבטיח - כלומר לרוקן את האבטיח ולמלא אותו שוב בכדורי אבטיח שלכבודם רכשה השכנה שלי כף מיוחדת שבשנות ה-80 היתה הו-כה פופולארית... נשמע אידיוטי ובזבוז זמן רק לכתוב את זה, נו, מיומנויות המטבח שלי כשלו שוב ולכן חצאי עיגולי האבטיח הועברו לקערה.
אין איזה לוח פינטרסט לשימושים לכף היוקרתית?







ואחרי טקס יומולדת שנוהל ע"י אמא מהקהל - כן, יש מוטיב חוזר של העברת אחריות - אכלנו סוכריות צבעוניות עם קצת גלידה בגביע... שאגב גם לזה הכף המיוחדת לא צלחה במיוחד.

חילקנו שי צנוע למשתתפים

מצאתי חוברות צביעה של אנגרי בירדס בשקל וחצי, השקיות החומות הנאמנות שלי גויסו ועברו טאצ' קטנטן - מול הטלויזיה כמובן - אני מתה על תירוצים לשבת מול הטלויזיה (-:

וניסינו לשלח אותם הביתה.

אורי יצא למסע המפרך של החזרת הדברים למקום (שולחנות, מיחם, רוגטקה ענקית שמצאה כבר בית אוהב..).











ובאה מנוחה לייגע ומרגוע לעמלה ושקט שוב שורר במעוננו, כנראה כי השעה 01:00.
מחר כבר יום חדש (-:
נשיקות ושבוע נפלא
בעיקר  פורמת