ללכת ק"מ בנעליי

נו, באנגלית זה נשמע יותר טוב.. אבל אם היית מנסה ללכת ק"מ בנעליי היית מגלה שהמציאות קשה וכואבת.

החלטתי להיות פרקטית!

התקציב דל והאוסף ה"כאילו גדול אך דבר אין בו" לא מרשים אותי בכלל..

מהמגפיים היומיומיות המהוהות לנעלי ספורט שאי אפשר לרוץ בהן, מנעלי עקב שמעולם לא נעלתי ועד למליון כפכפים דוחים באמת.

כל כך דוחים שנאלצתי להכיל פילטר משעשע (-:

השלב הראשון היה לסנן.

תהליך הסינון כלל הוצאת כ-ל הנעליים הקיימות בבית להתאווררות בגינה וכאב חד ומפלח כשהבנתי שלאלולה יש יותר זוגות נעליים איכותיות מלי (אין, אין על שכנות טובה.. אוסף מרשים וחינמי. למעט זוג קרוקס ורודות נוראיות שאולצתי לקנות לה, לאחר מפגן צווחות מרשים בחנות וכן - אני כנראה מהאמהות האלו - לא נכנסתי איתה שוב לחנות נעליים).

החלטתי שאין לי יותר מקום בבית לזבל ובבוטות זרקתי כל מה שלא נעלתי ב-10 שנים האחרונות. אני יודעת שהחוק אומר שנה אבל לא צריך להיות קפדניים על הפעם הראשונה (-:

נזכרתי ברגע הזה שכולן מספרות אליו, נו, ההקלה הזו שמגיעה עם לזרוק דברים. ולא, אין לי את זה.

השלב השני אמור היה להיות ללכת ולרכוש 2 זוגות נעליים טובות. כאלו שישמשו אותי היטב, נכון?

כאן הסתנן אופיי הזבלני, וחזרתי שוב לאותה ערימה מגעילה ומשומשת ושליתי מתוכה עוד קצת.. ממש רק עוד כמה.. שבאמת, כואב הלב לזרוק.. נו, אם כאן הן לא תמצאנה בית חם, אז איפה?

את אלו אפילו לא קניתי... גם הן נזרקו כבר לפני , כך שבאמת נכמר הלב.

לקחתי טוש שחור (מה שנקרא "מרקר") והתחלתי לשרבט.

סתם, לא התחלתי לשרבט.

קודם ישבתי שעתיים על גוגל וריירתי על נעליים מצויירות. אח"כ התחלתי לשרבט מה שאמא שלי קוראת "שרבוטי טלפון" על שם הפתקים שהיו לנו ליד הטלפון, פעם כשהוא עוד היה עומד במקום אחד.. בקיצור היא היתה מציירת עליהם תוך כדי שיחה ותמיד הורשמתי מאוד, אולי אז הבנתי כוחה של מולטי-טאסקיות נשית מהי? חומר למחשבה (-:

עשיתי נסיונות עם כמה טושים "פרמננטיים", הטוש לבדים היה שקוף מדי, המרקר עבד טוב אבל אז נראה לי מגושם ועבה (בתמונה למעלה אפשר לראות הבדלים בין השרבוטים) ובסוף מצאתי טוש שמכריז על עצמו כמרקר למעבדה (הימני בתמונה) ולאחר מחקר קצר הובהר לי שהוא מאוד עמיד בשמש וגם מתיימר להחזיק בשטיפות אתנול (שזה תכל'ס אלכוהול בפי עכברי מעבדה) וכנראה שהוא לא כ"כ טוב בזה אבל מכיוון שלא תכננתי לשטוף את הנעליים בוודקה מחר - אני אחיה עם העניין.

אחרי כמה שניות שהתחלתי לחשוש מהתוצאה נזכרתי בחוברת עם דגמי חינה (לידיים ולרגליים) שקניתי מזמן בהודו (עכשיו את מבינה למה חשוב לשמור על הכל?) וכל פעם שנתקעתי הוצאתי מתוכה עוד דגם חינה נחמד.

כשעצרתי בשלב מסויים לתהות האם למלא את כל השטח שמתי לב לציפה של המיטה שעבדתי עליה כל הזמן (-:

כמובן ששרבטתי על הכל ואפילו שקלתי להכין קיר שלם כזה בבית. ממכר.

אז המשכתי...

לפני חצי שנה אספתי מהפח של אמא שלי- ולא באופן מילולי- את הנעליים האלו:

כן, אלו כתמי עובש חומים צהבהבים ולא מהסוג הוינטאג'י המסעיר.

ניגשתי לצבוע אותן. הפעם החלטתי לצבוע במכונת כביסה - שנים צבעתי בבישול, נהנית לשחק אותה מכשפה הבוחשת בתבשיל המהביל אבל, אורי זרק לי את הסיר הענק והמגעיל שצבעתי בו (אומנם פעם בשנה בערך, אבל השתמשתי בו!), אני בטוחה שהוא אכל את הלב כשראה אותי ניגשת בנחישות למכונת הכביסה, למרות שאני חייבת לציין שהצליח לשמור על איפוק וארשת פנים אדישה למדי. אולי הוא עדיין לא מקשר את קיומה ותקינותה של המכונה לעובדת הופעתם הניסית של בגדים נקיים בארון שלו? לזכותו יאמר שהוא באמת מתרגש מהפלא בכל פעם שהוא פתח את הארון...

בכל מקרה למכונה שלום.

הוספתי שרוכים אדומים וטאדאא!

עוד זוג נעליים, לא איכותי, לא קלאסי, כאלו שיתאימו לי למבחר מצומצם של בגדים.

בדיוק אני.

(-:

(מקווה שעדיין לא נקעה נפשך מתמונות נעליים מעופשות כי הזג היחיד עם סוג של עקב חייב להיצבע. לצהוב?)

נשיקות

בעיקר פורמת