יום שני, 29 במאי 2017

תקועה בסינק

"תשימי בסינק!" הוא צועק על אחותו הגדולה, ואני ממהרת לתקן - בכיור, בכיור, תניחי בבקשה בכיור - אבל משועשעת מאוד מהבלאגן הדו לשוני החוגג. לרוב זה רק "אז זה למה.." בתחילת כל משפט - כתרגום ישיר לthats why, ומילים מעולם ביה"ס - רגע אני אביא את הpencil וכאלה. ואני מתקנת והם מלהטטים בלשונות.
בינתיים קיבלתי גם מחמאות על ה"קונסטרקשיין" של פרופס שהכנו להצגת סוף השנה (וואו אמא, הקונסטרקשיין ממש טוב) ושיבושי מילים מתוקים בעברית - דור היה חולה וביקש (מאורי כמובן, אני לא נסמכת בתרופות) "מרככי כאבים". גאוני לא? לרכך את הכאב. אני מקפידה להמשיך לא לרשום את הפנינים האלו, אם הייתי מטומטת בילד הראשון שלפחות אהיה עקבית בכל השלושה שאחריו. שוויון לכל.
אבל נחזור לסינק, שהנו הכיור, שאיתו אני בסוף נשארת. בעצם שני כיורים יש כאן. זה לא משנה אגב.
אני מנסה לאתגר את עצמי במשימות שונות כמו - האם אצליח להשאיר את כל הכלים בכיור אחד? והשני יהיה לשטיפה (כמו שחמותי הורתה לי) - לא, לא אצליח. והשבוע אפילו צעדתי (פיזית, זזתי ממש) להביא סרגל למדוד את גובה הערימה בכיור. עם שש נפשות אוכלות, גוני ואני שמלכלכות כלים גם בצהריים ואורי שמגיע פעמיים בשבוע לאכול איתנו בצהריים (חמסה עליו, איזה כייף זה ארוחת צהריים סתם ככה באמצע השבוע, אמריקה!) הכלים כאן נערמים מהר.
מזל שהילדים שלי מפנים את המדיח. חמסה גם עליהם.
בכל מקרה, החיים בכיור הובילו אותי לחשיבה על החלפת גלויות אליה נרשמתי בתקווה לזוז מהכיור.
בסידור המדיח הלילה ניסיתי לחשוב על רעיון שיפתה אותי גם לגשת ולהכין את הגלויות האלה. 
פתאום חמש גלויות נראו לי הרבה, אז תהיתי מה יקרה אם אכין סדרה של גלויות שמתכתבת לא רק בויזואליה אלא ממש מספרת סיפור? דמיינתי לעצמי איך אחרי מותי (מוות הירואי, נניח טביעה בצבעי אקריליק שהתייבשו) יפגשו במקרה באיזו סדנא כל מקבלות הגלויות וכמובן ששמי יעלה והן יגלו שהן, הן חמישתן קיבלו ממני באותה החלפה גלויות. מייד הן יתאספו ויציגו את הגלויות (אותן הן שמרו כל השנים האלו בקפידה) ומייד יתגלה מסר עמוק שרק נשים מבינות.

סיימתי לסדר את המדיח והחלטתי שסיפור בהמשכים יתכן ולא יהיה מובן בהווה, וגם שאין לי מסר עמוק.
אז החלטתי למות בשיבה טובה וללא כאבים. עם הרבה קילומטראז' בכיור.
אבל את הגלויה הראשונה הקדשתי לסיפור חיי...
(-:


איירתי את הכלים ואפילו צבעתי קצת. ובעיקר סופסוף גזרתי מתוך ספר מרוט ששמרתי עשרות שנים בשביל להשתמש בו בדיוק כך אבל לא הצלחתי עד עכשיו..
אז בשאר הגלויות המשכתי להשתמש קצת בספר, להטמין נרטיבים..:

ועוד אחת על בסיס גלוית פרסומת:

ואז עברתי להשתמש בגזירות מתוך עיתוני "הארץ שלנו" שהצילה עבורי הספרנית של המושב (אפילו שסיפרתי שאגזור ואפילו שהיא קצת הזדעזעה), ומצאתי כמה סיפורים שממש הצחיקו אותי..

וחיברתי קצת כותרות לתמונות מכל מיני מקומות

ולפעמים פשוט mix של הכל יחד

וככה שלחתי אותן לקצוות תבל, ובעיקר לישראל, בתקווה שימצאו חיוך גם שם, ולמסרים עוד יהיה זמן בפעם אחרת.




















אבל את זו, זו שבגללה הכל התחיל, זו שמזכירה לי שהכי חשוב שליד הכלים בכיור יעמדו גם המכחולים ששטפתי.. 
זו נשארת אצלי (-:
נשיקות וחג שמח
בעיקר פורמת

יום ראשון, 26 במרץ 2017

פורמת באינצ'ים חלק ב

תודה על התגובות שלכן - אין ספק שהפוסט הזה הונע מכוחן. 
היה לי נעים לדעת שאכפת ושאיך אומרים כאן אצלנו?
 You feel so strongly about it... שזו תגובה אמריקאית קרירה ל: וואללה? עד כדי כך?
אבל ברור שברור... פרמתי. 

והאמת שהיה משהו כל כך מנחם בפרימה הזו, שהיתה כנראה באמת אחת היותר רציניות שלי - ככה אני - מאתגרת את עצמי יום יום... תודה רבה רבה על התגובות אבל בסופו של יום הגיע הלילה ולא הצלחתי לישון עם הקווילט הזה.
טוב, זה שגוני עדיין מתעוררת פעמיים בלילה ונטע בא "לעשות לך נעים בגב גל" לא תלוי רק באשמת השמיכה, אבל עדיין, נאמנה לעצמי, פרמתי.
יש משהו מונטני בפרימה. 
כמובן שהעובדה שקיבלתי את הרגל ההולכת לתפירת הקווילט הנעימה את הפרימה עוד יותר.
בכל מקרה מפה לשם ותוך לילה אחד ארוך הקווילט חובר לו שנית. 

עדיין קמוט, אבל במידה מכרבלת,עדיין מוזר אבל התרגלתי...
בהזדמנות זו כבר הוספתי לנטע עוד כמה חיות חביבות להנעים את שנתו.

ופה ושם הוספתי כמה תכים של רקמה שקצת איחדו את כל המישמש הבלתי אפשרי הזה ל..לכדי משהו.

חמידות או מה?

ורק חוב קטן לתגובה המהממת של שרה... קווילט זה לא פרקטי? קווילט זה הכי פרקטי! כל כך הרבה עבודה מושקעת בכל פרוייקט הכי קטן.. לפחות שישתמשו בו ועוד למטרה מבורכת -אם לא קדושה- כמו שינה (-: ודווקא ככל שמכבסים הקווילט נהיה יותר רך ונעים לטעמי..  ז"ת אני מודה שלא צריך המון... אבל הספקתי להכין די הרבה שמיכות ותכלס עד עכשיו נשאר אצלי רק קווילט אחד קטן. קווילט שאריות בדים שהכנתי לנטע כשנולד, ועכשיו גוני חורשת עליו... 
(להלן קולאז' תמונות מהנייד שמצאתי אותו מבצבץ בהן מהחצי שנה האחרונה (-: )

מממ... נראה שבעצם היא כן ישנה, אני יודעת, אבל בעצם רוב התמונות שלה הן מתנומת הצהריים של 20 הדקות. 
עם הקווילט, בעגלול.
בשאר הזמן היא זזה מהר מדי למצלמת הטלפון שלי...

אז מעכשיו אולי כבר קווילט זה לא פרקטי אצלנו. שניים זה מספיק.
למרות שהקווילט המעניין הזה (הגדרה מושלמת - תודה כספית) הוציא מאלולה את התגובה הנלהבת: 
אם את רוצה אני מסכימה שתכיני לי גם שמיכה. 
יפה מצידה, נכון? אני כנראה אמשיך לבקש את התגובות שלכן לחום ועידוד, עם התגובות בבית עוד קשה לי.
בשורה התחתונה, נטע מבחינתי תפור וגמור.
עם שמיכת החיות שלו והפליז הכתום הזוהר איתו הוא מטייל ברחבי המיד ווסט, הילד מסודר.

ביומולדת 3 שלו, בגן החדש השנה, הורשנו להביא רק פירות.
ואם אנחנו מאוד רוצים - אפשר לתרום בשם ילד היומולדת ספר.
שזה אומר לגשת למזכירות ולבחור מתוך הספרים שנבחרו מראש, ספר שנרצה לשלם עבורו ולהביא כמתנה לגן ביום ההולדת. מכיוון שממש לא הכרתי את הספרים בארגז, בחרתי את הספר brown bear של אריק קרל, שאצלנו אהוב בתור הזחל הרעב. 

(תנו כבוד לקערת הפירות!)
הספר הפך לכזה להיט אצל נטע, שקניתי מייד עותק הביתה (באמזון כמובן, בדולר פחות..) וכשהוא המשיך לשלוט כאן החלטתי להכין לו פליז עם אפיקציה של הדוב האהוב. 
מיותר לציין שרק אחרי שסיימתי לגזור, להדביק בפליזלין, לתפור ולרקום גיליתי שיש בד עם הציורים של הספר? מיותר לגמרי. ברור שברור.
המטרה האמיתית היתה שתהיה לו מוטיבציה להסתובב עם פליז בצבע כתום זוהר, שיבלוט לי בכל מקום. גם הוא זז מהר מדי.
המטרה הושגה.
זהו, מעריכה את העובדה שנשארת עד הסוף, ועוד בשני חלקים!
ומעכשיו נותנת למכונה לנוח - יש לי צלחת פסח על הראש, סדר ראשון בלי אמא.. סדר ראשון בלי כלים... בהצלחה לכולנו.
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שבת, 18 במרץ 2017

על נס הנציונאל (או: פורמת באינצ'ים)

חג קווילט נציונאלי שמח! השבת השלישית של מרץ היא הNational quilt day 
ואני מחבבת מועדים שנקבעים לפי סופי שבוע.


לכבוד האירוע המרגש והחגיגי, ולכבוד העובדה שניסיתי למצוא בגדים ישנים של לולה באחד הארגזים ובמקום מצאתי ריבועי בדים שתכננתי לתפור מהם קווילט לדור לפני... לפני 6 שנים(!), החלטתי להתיישב חדורת מוטיבציה, מלאת תקווה, עם אש בעיניים - בקיצור, להתיישב ולסיים את הקווילט.
(זה סיפור עצוב - אני רק מזהירה - שהוא עצוב גם למי שלא תופרת - שלא תגידי שלא הזהרתי - ואין לו סוף טוב גם.)
פרשתי את ריבועי הבדים על קרש הגיהוץ (כבר עצוב) ונחרדתי מהמראה שנגלה - ריבועים ריבועים של שילובי בדים כה מכוערים - בדים יפייפים אבל ביחד - אוי. מה חשבתי??

ואז ברגע של הארה ראיתי נמר על הקווילט (קטע הוליוודי משהו), ממש ראיתי אותו בדיוק איך הוא מודפס על הבד ומה אני רוקמת עליו בשביל שישתלב עם הבדים המאוד לא מתאימים, ולא נותרה ברירה אלא לפסוע לתוך היכל האימה הפיננסי - חנות הבדים המאוד גדולה ומאוד מאוד מפוארת בפרבר המשעמם שלי.
למגינת ליבם של דורדור ואלה שחוגגים את האביב בחופשה, הם נאלצו לבוא איתי, לטפס על הגלילים המסודרים, למשוך, להחזיר, לסחוב ובאופן כללי עמדו בזה בגבורה, ואיתם גוני שתקעתי במנשא אחרי שהעיפה מהמדפים את כל הגזרות ושמחה שהיא מקבלת מוצץ סתם כך באמצע היום. ניחא.
דווקא מצאתי הרבה נמרים, הנמר הוא סמל של אחת הקבוצות באיזה ספורט אמריקאי שעדיין לא פענחתי, אבל זה לא היה הנמר שלי.


אז התפשרתי על שועל.

כמובן שהוא היה תקוע עמוק בתוך דוגמת הבד ואילץ אותי לקנות חצי יארד שלא רציתי אבל כולי כבר הייתי במשימת ההצלה של הקווילט הכעור.
וכן, היה יותר פשוט וזול לתפור טופ חדש. אבל הייתי במשימה. 











ואז נזכרתי שצריך לקנות גם מילוי ובד אחורי ובד לבינדינג ו.. דור ניסה בכוחות אחרונים למלמל "אמא, באמת את צריכה עוד בד?" אבל כבר לא שמעתי. נו, הייתי במשימה.

ואז שמתי את השועל ושאר הבדים היפים והחדשים על הריבועים. ולא, זה עדיין היה נורא.
החלטתי שאני פורמת את כל הריבועים עם הבדים הכחולים הלא קשורים, אבל כבר הגיע הבוקר ונטע פסע (על הקווילט) והכריז שזה כל כך cool ושמח שזו תהיה השמיכה שלו. אז זו תהיה השמיכה שלו. כמובן שהוא אהב במיוחד את בד העיגולים הכחולים הלא קשור.
החלטתי לרכז את כל הגועל בחלק התחתון של הקווילט שלפחות יהיה חצי יפה.
ואז הבנתי שהריבועים לא באותו גודל. בכלל.

כלומר הם היו פעם באותו גודל אבל אז הפכתי חצי מהם לריבועים של טכניקה שנקראת flagstone  blocksאבל משום מה לא את כולם. אולי תכננתי להמשיך? אולי חשבתי שיהיה מגניב לשלב? אולי לא חשבתי? מה קרה שם לפני 6 שנים, לא ברור...
אני המשכתי. כי אני במשימה. 

זה יהיה קווילט חלופי.
(לעצמי, כן?)
נעשה ריבועים משתלבים שפשוט לא יהיו פינות שמתחברות יפה (ולא משנה שזו מהות שמיכת הטלאים - החיבורים...). אני במשימה לסיים את הקווילט הזה.
ואז גיליתי שהסכין גלגלת שלי לא חותך.
התחלתי לגזור במספרים.
כראשונת הקווילטריות! אמרתי לעצמי, אין נכון וסמלי יותר מאשר לעבוד בטכניקה מסורתית לקראת יום חג הנציונאל!
דיברתי לעצמי הרבה השבוע.
ואז ...



טוב, ואז כל דבר, אבל ממש כל דבר קרה רע. ורע ז"ת שאי אפשר להגיד - היי זה רק שיפר בסוף! כי תכל'ס לגזור במספריים זה עקום, הריבועים הכעורים שגם לא מתחברים זה הכי עקום וכשלא הצלחתי לפתוח את קופסת המחטים (כי בלילה של כזו קארמה לא לוקחים סיכון ומתחילים עם מחט חדשה) וכשכל המחטים עפו לכל הכיוונים, אבל כולן נחתו בעמידה ישר לתוך הפרקט... טוב אז, אז כבר הבנתי שאין מה להלחם. 
קווילט לא יהיה פה.







אבל אני הייתי במשימה... אז המשכתי...
מפה לשם איכשהו הגעתי לשלב התיפורים (הדוגמא התפורה שמחברת את כל השכבות בקווילט) - ולהבין שזו מכונה חדשה ואין לי רגל מתאימה.
השבירה היתה קשה ודי התרסקתי, אבל הי! אני במשימה וכו וכו.
תפרתי את כל הגועל נפש עם רגל רגילה והכל - כצפוי - יצא איום ונורא.
ככה אני במשימה כנראה.
לא הצלחתי להביא את עצמי לחתוך בד לבינדינג (הסיום של השמיכה) מה גם שידעתי שאין סיכוי לתפור אותו כמו שצריך ולכן החלפתי משימה.

פתחתי את הנייד והזמנתי מאמזון אהובי "רגל הולכת" לתפירת קווילט.
המשימה בוצעה בהצלחה.

הגיע הבוקר והילדים שכנראה היו חצי עיוורים מקורי שינה התלהבו מהשמיכה הלא גמורה ונטע כצפוי התרגש מהשועל וצחק מהפינגווין (זה מצחיק אותי גל! - הוא לא קורא לי אמא. לפוסט אחר).


אז צילמתי שתיהיה מזכרת. אבל תקריבים ובלי צד אחורי.


וכהרגלי - כשאני מרגישה רע עם עצמי - אני פשוט הולכת לראות כאלו שעושות דברים מדהימים בכדי שיהיה לי תירוץ להרגיש ממש חרא.
אז חגגנו את המשך יום הנאציונל בתערוכה חמודה של גילדת הקווילט המקומית - חוויה אנתרפלוגית מעניינת, לא רק הקווילטים עצמם, כל האירוע, ההגרלות, הדמויות...

הילדים היו סקרניים וביקורתיים (עכשיו כשאני כותבת אני ממש גאה - אלו ערכים שאני רוצה להנחיל, ולא דבקות במשימה נניח) והצליחו להתנהג יפה בעיקר כי ניתנה לנו הזכות להצביע בתחרות הקווילט האהוב והם הרגישו חשובים כשופטי התחרות.

אני הצבעתי לשמיכה המרגשת הזו שהתחילה איזו דודה לפני עשרות שנים והאחיינית שלה סיימה, הכל רקום ביד כמובן...

ונטע, טוב, הוא מצא ג'ירף.


אז עכשיו אני צריכה דעה כנה.

אני יודעת איך קוראים לבלוג שלי, אבל...
להיות הראשונה שפורמת קווילט שלם? 

נשיקות,
בעיקר פורמת

יום ראשון, 5 במרץ 2017

יום יום חג חג יום יום

אין לי מושג איך הספקתי לעבוד פעם.
 כלומר אני זוכרת במעומעם (בכל זאת רק חצי שנה עברה לפני שהייתי אשת מקצוע לתפארת) אבל לא ממש את הפרטים... עכשיו זה לא שאני מזלזלת במה שאני עושה כרגע - מטמיעה ילדים במערכות, מגדלת בת תשחורת שמתחזה לבת שנה (ממש עכשיו!) אבל נדמה לי שאני בעיקר מנסה להדביק את קצב החגים...
רגע אחד כולם היו בהלוואין ושניה אחרי כבר הבתים עטו כריסטמס, אני עוד תוהה איך מציינים חנוכה בניכר והופ הגענו לולונטיין דיין... ארגנתי שני ימי הולדת לבנות הבית (טוב, נו, לגוני עדיין לא חגגנו... אבל היא לא מבינה), יריד ארצות בביה"ס עם דוכן ישראלי לתפארת ויאללה פורים! אאההה... אנחה. סיבוב כתפיים סטייל פילאטיס.



לכבוד העובדה שמעולם לא ציינו אורי ואני את טו באב (או כל אירוע רומנטי אחר בעצם. התכוונו לחגוג עשור ושכחנו) ובעיקר לכבוד העובדה שבכל מקום כאן יש פריטי ולנטיין חביבים החלטתי דווקא לזרום פה בולנטיין.
הקמנו פינת תיבות דואר לתפארת, ובמהלך השבוע הילדים שרבטו פתקי אהבה ותחבו לתיבות (בעיקר אלה ונטע)
ואז זה הכה בי - שאנחנו צריכים להכין 55 ברכות ולנטיין. 


כאילו - 55 מינימום, ומה למורות לא יכינו?
ומה אני לא אכין להם?
(לא, אני לא. אם הם לא הבינו שאני מחבבת אותם עד עכשיו - יאללה לסגור)
אז אלולה ונטע התיישבו במטבח יחד עם חברים והשקיעו את כל כולם בברכות


אני למדתי - שוב - שכל ילד בקצב שלו, כשנלחצתי שנטע לא יודע לכתוב את השם שלו (מה? באיזו שפה? וללמד אותו נטע וneta? ומה אני עושה לילד שהבאתי אותו לכאן? וגוגל כישורים קוגנטיביים לגיל 3 ו...) ואז נזכרתי שהמוטו עם נטע הוא "לא להרוס".
שיעשה מה שבא לו. דווקא אהבתי איך שהוא "עבר על הנקודות" של הN בשם שלו עד שלשנינו נמאס. 
דורדור כמובן נדרש למשהו מתחוכם יותר כיאה לגילו המתקדם,
ואני פולניה מוסווית שכמותי הצלחתי לחלץ אינפורמציה מספקת על הקולגות שלו לפי תהליך בחירת הסטיקרים לברכות.




 מצאתי את הרעיון המקסים כאן - והפכנו אותו לידני יותר (יש בקישור פרינט להורדה) - סטיקרים מגניבים במיוחד, שחלקם כבר מצאו בית חדש על המחשב שלי - בצירוף המשפט LETS STICK TOGTHER
כשהגענו להכנת הברכות לבנות בכיתה דורדור החליט שהומור זה יפה אבל במקרה של מחצית הכיתה הזו הוא מעדיף לדבוק ב"ולנטיין שמח". שלא יהיו אי הבנות חלילה.
(תכלס היה לו פרצוף דומה לזה של הגארפילד בתמונה..)




בין לבין קיבלתי השבוע אישור עבודה. כן אני יודעת, השמיים הם הגבול וכו' וכו' אז אורי פתח לי חשבון בלינק דין. 
בינתיים אני עובדת שם בשיטת מעטים ואיכותיים... אולי פספסתי משהו (-:
אז ככה שפורים תפס אותי עם אישור עבודה וילדה בת שנה בבית.
יותר נכון פורים הפתיע אותי בענק, מייד לאחר הקמת דוכן ישראלי ביריד ארצות בביה"ס (מוקמנו בנוחות בין ערב הסעודית לעיראק, מזל שמראש ניטרלתי כל אלמנט פוליטי מהדוכן...הלכנו על הכנת שרשרת עם השם שלך בעברית. להיט.) - 
הסתבר שהחגיגות פה מתחילות שבוע קודם! 
ז"ת ברור שהייתי גם ככה מתיישבת לילה לפני להכין תחפושות אבל הפעם יש לי עוד שבוע שלם לשפר אותן עד האירוע הפורימי הבא. אז מה עשינו בזה??
זה התחיל טוב - נטע ש90% מזמנו הוא חיה (דוב "וויט", פנתר "בלאק", ריינו קרנף...) הודיע לי שהוא יתחפש לצ'יטה - הסתדר לי מעולה עם התחפושת נמר משנה שעברה (-: אומנם הכובע עם האוזניים אבד, אבל לצ'יטה זה לא הפריע.
ואז הוא הסביר לי שהוא בעצם יגואר - עד כאן הכל עדיין טוב, נכון? - ושאני צריכה להיות דיאגו. מציל החיות שכבר פגשתי לפני 6 שנים בתקופת דורדור ועכשיו הפציע לחיינו שוב. ושוב. ושוב
**לטובת הקוראת הנאמנה אמא שלי אני מצרפת תמונות להשוואה**
בסדר, אמרתי, נזרום. כולה לחשוף את רגלי השריריות בפומבי. לא מכירה כאן אףח'ד ממילא.
ואז הגיע השוס - אורי מתבקש להיות דורה.


מפה זה הדרדר במהירות לאלה בתפקיד אליסיה (האחות החנונית של דיאגו)


וגוני הקופיף בוטס.

דור קיבל תפקיד מפתח כחטפני השועל.
 וזהו. מזל שיש לנו מספיק משתתפים...

יש מצב לדחות את פסח בשבוע?
אולי למישהו מהחברים שלי בלינק דין יש קשרים.
נשיקות,
בעיקר פורמת.

יום שישי, 20 בינואר 2017

תערוכה (לא) נודדת (או: תמונות אינטליגנטיות והמלצה)

מוזיאונים חינמיים וגן חיות חינמי זה יופי של דבר. כמעט כל שבוע אנחנו מבקרים במוזיאון ולוקחים את הזמן... כלומר לא לוקחים הרבה זמן. ביקרנו במוזיאון לאמנות לפחות 5 פעמים ועדיין לא ראינו את כל הקומה הראשונה..  גם כי הוא גדול וגם כי אין לחץ להספיק משהו. 
מגיעים, רואים ומדברים וברגע שנטע מתחיל לאבד סבלנות מתקפלים (הטריק הוא כמובן להתקפל רגע לפני אבל אני עדיין לא מספיק טובה בזה בשביל לתת עצות לאחרת...).
אבל לפעמים צריך להפיח חיים בביקור, וכאן נכנס הטריק הכי שווה - 'קליפ בורד' ועפרונות!

הבטחתי תמונות אינטליגנטיות או לא?
אומנם התמונות לא מהמוזיאון אלא מגן החיות - אבל בחורף הקפוא כאן זה אותו דבר... תצוגה. יותר אינטראקטיבית - קצת יותר מבאסת לגדולים שכבר קשה להם לראות חיות בכלוב - אבל בסוף, כמה זמן אפשר לבלות בחלל סגור מול ציפורים??

מתחילים מסיבוב "רגיל" וכשכבר ראינו הכל שולפים את הלוחות, ניירות (ביה"ס מספק לנו שפע, אני לא מספיקה לקרוא חצי ובסוף הם הופכים לטיוטה) ושלושה עפרונות.  
(למעלה דור, אני והמקור המצולם - מקור מצולם זה מצחיק (-:  
כל המתחם עם כלובי סורגים דקים-דקים, כמעט אפשר לשכוח שהן כלואות כאן...)


אני אוהבת לרשום ליד הילדים, יש להם תמיד ביקורת על הסקיצות שלי אבל אני רואה איך הם משווים ולומדים קצת כל פעם.
























ינשוף אחד, 3 זוגות עיניים
(אני, דור ואלולה)













הפעם האחרונה היתה מוצלחת, כלכך נהנתי מהרישומים שלהם שהחלטתי לצעוד בזהירות במדרון החלקלק... ולמסגר.
מדרון תלול וחלקלק כי עכשיו הם מצפים ליחס זהה לכל שרבוט על פיסת טיוטה מקומטת. בעיה.



בחרתי בשני רישומים, התלבטתי אם לקחת את אותה ציפור אבל רציתי להמנע מהשוואות בינהם.
 וגם אהבתי במיוחד את אלו (-:











העתקתי כשאני מגדילה קצת את הרישומים, ציירתי כתם לבן באקריליק ועליו העתקתי את הרישום כך שנוצר שילוב מעניין יותר עם הרקע-המסגרת והפספרטו.






















ואז גוני הגיעה והודיעה שעדיף שאתלה אותם מהר לפני שהיא תמצא להם סידור מחודש.




















נמצא מקום זמני בחדר העבודה (או כמו שאורי קורא לו: "חדר ההשראה" כי עבודה לא ממש נעשית בו...)



























יאללה נודדת למטבח להכין (שוב) אוכל לגוזלים.
נשיקות,
בעיקר פורמת

יום שישי, 13 בינואר 2017

הקילומטר ה-101 שלי

בחטיבת הביניים  היתה לנו מחנכת אגדית, מהסוג שלא שוכחים לעולם.
אסתר המחנכת היתה ייחודית בנוף המורות והיו לי מורות מעולות.
בשיעור גאוגרפיה היינו צריכים לצבוע מפות בטושים והיינו חייבים להשתמש בסרגל בכדי שקוי הצביעה יהיו ישרים (!). זה היה חלק קשה במיוחד עבורי... אבל למדתי איך אני אוהבת לסמן ולצבוע. ומאז רק בלי סרגל.
לפני כל מבחן היא נתנה את האופציה להגיש בתיקיה מסודרת את הדפים שהכנו כסיכומי מבחן ומי שהגיש יכול היה לזכות בעד 5 נקודות בונוס נוספות - לי זה היה נראה טרחני בגיל 13, בגיל 23 לעומת זאת.. היו כאלו שהודו לה מסביבי בתואר הראשון. לסיפור הזה היה קטע טריקי - אם קיבלת ציון 101 היית צריך להגיש עוד עבודה ובה עליך לסכם נושא שקשור ב101. מטורף נכון?? ואדיר.
עברו הרבה שנים לפני ש-101 התקשר לי ל"חדר 101" - חדר העינויים בספר של ג'ורג' אורוול.. החדר בו תפגוש את הפחדים שלך. מעניין אם זו היתה בדיחה פרטית של המחנכת אסתר עם עצמה (-:
לשמחתי "זכיתי" בציון ה101 רק פעם אחת ואבא שלי כמובן הכריח אותי לכתוב על הקילומטר ה101 ועל יחידה 101 ועוד עניינים מיליטריסטיים-היסטוריים-ישראליים שונים הקשורים ב101.
אני כותבת 'הכריח אותי כמובן' ופתאום מבינה שזה לא מובן לי איך הכמובן. איך הוא עשה את זה? למה רציתי גם?
משהו בבועה שאנחנו נמצאים בה כאן מאפשר הרבה חשיבה מחודשת על דרכי החינוך שלנו, הדוגמא האישית (ככה אנחנו מחנכים. הפסקנו "לחנך" אחרי דורדור..) - זה לא שלא דיברנו וחשבנו על זה בארץ אבל כאן יש שקט שמאפשר לי יותר לחשוב ולנסות ולתהות. מה אני רוצה להעביר להם? איך מעבירים חשיבות למעורבות חברתית ושיתוף כשאתה לא חלק מהקהילה? ואולי אם הבאת לכאן ילדים זה לא ערך שאתה צריך לשלב? שאלות.
אבא שלי עולה לי הרבה כאן בגולה.
בחוץ שלג ואני חושבת אותו כל פעם בשלג - טיולי סקי רק איתו. סיגריה בשלג. כוס וויסקי שממלאים בשלג לדאווין מושלם באיזה ריזורט אלפיני...



אוסטין, טקסס
(השלג הבריח אותי לרוד טריפ של 10 ימים עם 4 ילדים במכונית אחת ב"דרום". 
10 ימים.
זה באמת היה הרבה שלג.)








אני רוצה לחשוב שאני מעבירה להם הצצה לתהליכים האלה שלי. אבל אולי אני מוותרת על מידע שחשוב לי שידעו בדרך? מהצד אחר את מפת יוגוסלביה המפורקת בצבעים אני לא זוכרת (והסליחה עם המחנכת אסתר) אבל את התהליך של החלוקה לכלכך הרבה חלקים קטנים וצבועים.. אני זוכרת ועוד איך.
את מפות הלחימה של יום כיפור ברמת הגולן (ש"הכריח אותי" להכין עליהם איזו עבודה בכיתה ד') אני לא יודעת לשחזר אבל את הטיול שנסענו בו כל המשפחה לצירי הלחימה אני לא אשכח בחיים.


(משמאל סקיצה של פרפר שלולה ציירה בפנקס החינמי של המלון באוסטין, ומימין העיבוד המשותף שלו לגרפיטי שלנו)








אני מנסה לתכנן ולחשוב את החיים עם הילדים יותר - כרגע זו המשימה שלי.. איפה נעצור בטיול ומה אראה להם ואסביר. על הנייר (או במסלול הגוגל מאפ) הכל מדוייק לי.
אבל את הריבים של דור ושלי באוטו קשה לתאר במעט מילים... אנחנו מאוד ורבליים.
אני מקווה שהוא יזכור בעיקר את החוויה של צבע ביד, את הכוח ליצור משהו מיוחד משלו וגם אולי הדגמות זריזות עם צרחות אמהיות ("לא לכוון לעיניים!!", "אתה קרוב מדי!, "אתה רחוק מדי!"... כמה רציתי שזה יהיה נינוח וכמה קשה לי ליישם..)





כנראה שזה בכל זאת דו כיווני. אתה יכול להיות ההורה שאתה מדמיין (וגם לשם עוד ארוכה לי הדרך) וזה לא יצליח אם בצד השני אין פרטנר, או שלא גייסת אותו בדרך הנכונה.
עובדה שכשאחי הקטן נדרש להגיש עבודה על "דמות שהשפיעה על חייו" (בביה"ס יסודי בבוסטון) הוא בחר בסדאם חוסיין. טוב, הוא באמת השפיע על חייו.
אני בטח הייתי הילדה המליון שכותבת על רבין. אבל עם אבא מבסוט (-:

(ואז אורי הציע שנעשה גרפיטי לאבא שלי. הוא ידע לצייר 4 דברים, ובמיוחד חיבב את איש המספרים שלו. במקור יש גם סיגריה מעשנת שמדלדלת מפיו של הפרופיל אבל ברגע האמת נשכחה ממני וחבל).

אני כותבת את הפוסט הזה בשביל לזכור גם את מה שהצלחנו בטיול האחרון. קל לי לזכור את הקושי ואת המחסור באוויר משלי בתוך המכונית, בתוך החדר במלון, בתוך מרכז החלל של נאס"א...





(הגרפיטי של נטע ושלי - מיקה הכלבה שלנו שמחכה לו בארץ..)









מעניין לנחש מה הם יזכרו, בעוד שבוע, בעוד 10 שנים. אם תוכן ומחשבות כמו מי יראה את הציור שלנו ולמה אנשים מציירים כשהם יודעים שהכל ימחק בקרוב.. או רק את הגימיק בנוסח ה-101.

היום אני חוגגת 101 פוסטים...האמת? הרגיש לי יותר (-:
המקום הזה כאן הוא הפינה שהיא רק הקול שלי.
בתוך מהומת הטיולים והטיטולים, הצעקות והצחוקים לפעמים אני שוכחת איך הוא נשמע ואז אני יכולה לבוא לכאן ולקרוא.
לקרוא פחדים (שלא נשתמש במספר 101 טפו-טפו-טפו)
לקרוא מוטיבציה (101 קוד סירוב מחברת האשראי טפו-טפו-טפו)
לקרוא עתיד (כרטיס עובד 101 יש בארה"ב??)
לקרוא תקוות קטנות ( שאם אמשיך לא לצבוע יהיה לי שיער מהמם כמו של קרואלה דביל ב-101 דלמטיים)
לקרוא שינוי (101 ק"מ היום הם 83 מייל בשבילי. נשמע פחות דרמטי ולא מגיע למקום חשוב. בדקתי.)

לקרוא מחדש את עצמי בימי הולדת, ולידות, זוגיות ושמחות והרבה כאבים ומרמור - אבל שלי. וכל פעם אני חייבת לקרוא גם את התגובות כי לא הייתי ממשיכה בלעדיהן. וזה מדרבן אותי לכתוב. ולכתוב מדרבן אותי ליצור או שהליצור מדרבן אותי לתעד. עוד לא החלטתי. גם אחרי 101 פעמים.
תודה.
תמיד אני חותמת בנשיקות אבל הפעם עוד יותר באמת - נשיקות.
תודה שאת כאן.
בעיקר פורמת.






נ.ב.
1. לא סיימתי מעולם לקרוא את 1984 של ג'ורג' אורוול.
חשבתי שעם התודה מגיעה גם כנות... (-:
2. התמונות מהגלריה הפתוחה באוסטין, HOP. קירות גרפיטי חוקיים. הגענו לשם פעם אחת לביקור ופעם שנייה כשהבנו שאנחנו יכולים גם. שאנחנו חייבים גם.