יום ראשון, 15 במאי 2011

חופת הטלאים שלי

הבטחתי המשך לאירועי יום ההולדת אבל אז נזכרתי שאני אמורה לציין כבר עוד מאורע משמח (-:
(אנחה נוסטלגית) השבוע לפני 5 שנים התחתנתי לראשונה בחיי.
לפניכן רשומה ארוכה עמוסת תמונות - אתנחתא מרגשת מהציניות הפושה כאן ביומיום. זה לא קורה לי הרבה אז תחזיקו מעמד בשבילי..

הכי חשוב בחתונה זו כמובן השמלה. והנעליים. אני טוענת שקודם כל צריך למצוא נעליים מתאימות ואז כבר יגיע חתן.. במקרה שלי כפכפים. אז טוב שהחתן בסנדלים.
לקראת החתונה, רוח נוסטלגית תקפה אותי במלוא עוצמתה: התתתנתי לבושה בשמלת החתונה של אמא שלי, אותה סרגה סבתא שלי (שנפטרה כשהתגייסתי לצבא)

השרוולים הורדו ונתפרה בטנה (שמלת סריג חצי שקופה, רק אמא שלי יכולה ללבוש כזה דבר..היתה אז אוירה מתירנית יותר?). עכשיו אני נזכרת שרוב התמונות שלי מצולמות מהצד הזה כי יד שמאל שלי היתה שבורה.. לא, זה לא עבר עד החתונה... והצלם (הזול מאוד שלנו) חשב שזה לא "כלתי" מספיק.. הצילומים המבויימים נערכו על המקלט במושב (-:

החלטנו להתחתן חתונה עם חופה כדת וכדין - ההורים שלנו ישבו המומים, ממלמלים: אבל למה? למה? כשסיפרנו להם איך העניינים הולכים להתנהל (ז"ת כשהבהרנו להם שיהיה רב..), היה לנו חשוב להמשיך מסורת. להתחתן בדיוק כמוהם.

אחרי שהשלים עם העניין אבא שלי העניק לנו מתנה נפלאה - יום לימודים ב"עלמא" על טקס הנישואין היהודי ומשמעותו. מעבר לכייף שהיה לנו ללמוד יחד קיבלנו המון חומר למחשבה והחלטות על איך נרצה שהחתונה שלנו תראה. היום מצחיק אותי לחשוב כמה תכננו את הערב האחד הזה וכמה מעט מחשבה (אם בכלל) הקדשנו נניח, ל.., הבאת ילדים..


(הייתי חייבת להראות כמה שהייתי רזה..הכל יחסי כמובן)


גם לנו כמו להורים שלנו היה רב צבאי.. הרב של אורי מהמילואים (שגם חבר בצוהר) וכמו ההורים שלי החלטנו שנתחתן על הדשא המשפחתי. אורי רצה במושב. אוי, כמה שהצטערנו על ההחלטה הזו.. כלכלית זה בטח לא השתלם ועבדנו קשה כלכך - מניכוש העשבים, לריסוס נגד יתושים, לעיצוב כל הפרטים הקטנים. בבוקר החתונה קמתי ב0600 בשביל לסוע למגדל הפרחים במושב הסמוך לאסוף את הפרחים ובסוף עוד "השלמנו" מחממה של השכן..
יש לי תמונות בשמלת הכלה מסדרת "עוד משהו קטן" בתאורה

וזה ממש לא מבויים (-:
אורי בשלב הזה (בו האורחים המקדימים כבר הגיעו) הלך לנוח.

התעקשתי שכל עמוד חלוד יהיה מכוסה בגרלנדות קטנטנות... (שגם אותם השגנו בעבודה מאומצת ממפעל תאורה), המשק השכן מגדל גיבסנית ולכן כל פינה פנויה נשזרה בפרח (החינמי עבורנו) הזה, שהיום אני כבר ממש לא סובלת.














כל החברים עבדו עד השניה האחרונה:
התקלחו רגע לפני ויצאו מייד במחולות עד השעות הקטנות.

(וההוכחה: המשאית של השירותים הממוזגים כבר ברקע של התמונה..)

היה לחברה שלי רעיון הזוי של תליית סידורי השולחנות במעין מיצג שבין כל הלוחות ישולבו קריסטלים צבעוניים.. (טוב, אולי בעצם זו היתה בקשה שלי?) ומהצד השני תמונות שלנו,


היא בטח הצטערה על זה כשחצי שעה לפני, כולם עדיין ישבו וחרזו להנאתם..


אנחנו עדיין נזכרים בלילות בהם חזרנו הביתה מהמושב מקללים את עצמנו, כמהים לבקבוק בירה באויר ת"א האביך שלנו, הכל רק להפסיק להפיק, לארגן, לגנן, להכין..

היה מעולה ובלתי נשכח (-:



את החופה תפרתי יחד עם החבר הכי טוב, אז עוד לא ידעתי לתפעל מכונת תפירה אז אני לא יודעת מה חשבתי כשהחלטתי שתהיה לי חופת טלאים! רציתי שכל אחת מהנשים בחיי תכין חלק מהחופה שתתחיל את דרכנו המשותפת. שכל אחת תהיה איתי בברכה או בתפילה שלה אלי מתחת לחופה.
רומנטי, נכון? אני יודעת, יש לי הבלחות כאלו פעם ב-5 שנים.

ואכן כולן התגייסו, הכינו כל אחת חלק ורגשו אותי מאוד מאוד.

(חתכתי את התמונות בכדי לחסוך לך את המראה של אורי מתחתן במכנסים קצרים וסנדלים, אין על מה..)

השבוע הוצאתי את החופה לאחר שנים בשקית (זבל..) מתחת למיטה והחלטתי לצלם לדורות הבאים.


פיסות מחברות שהיו קרובות קרובות והיום כבר לא בקשר, פיסות מחברות שהיום הן יותר מתמיד, לכל פיסה אופי משלה.


(עכשיו אני הולכת להתיש בתמונות, אין מה לעשות - הבלוג הזה גם בשבילי..)

לכל היוצרות זו היתה הפעם הראשונה ולרובן זו היתה אחיזת בכורה במחט ועדיין כל פיסה ממש מייצגת את היוצרת - רק היום אני מבינה עד כמה בחלק מהמקרים.







את הטלאים סידרתי בסדר "משפחתי".. במרכז הפיסה שאני רקמתי..אני כלכך נבוכה לראות אותה היום למרות שאני מודה שהיא עדיין מאוד "אני" (-:

יש כאן את החתול שהיה לנו, כפיר, פיסות מבד קטיפה שנורא אהבתי אז וכמובן המידע ההכרחי...

היום הייתי מוותרת בקלות על המלאך המטופש.






מסביב לפיסה המרכזית שלי מופיעות הפיסות של האמהות שלנו ושל הסבתות שלנו:


אמא של אורי שהעבודה שלה פשוט מופלאה, כלכך מדוייקת ועמוסת סימובלים (אופייני לה בהחלט)











אמא שלי (שכשראתה את החופה שוב לא אמינה לי שהיא באמת רקמה את זה):


עם פיסה אמוציונאלית לגמרי, קומפוזיציה מדהימה וצבעים שהם לגמרי "שלה", מהרגע הראשון התאהבתי במה שהיא עשתה.






סבתא של אורי, שהשכילה להכניס המון כפתורים מהאוסף שלה, היא יודעת שאני לוטשת אליו עיניים (-:



לפיסה שלה גם יש אלמנטים ש"נתלו" מעלינו בזמן החופה וזה היה מקסים.

מעניין שזו הפיסה ה"מסורתית" היחידה.
















סבתא שלי.. טוב, העיצוב הוא של סבתא שלי -

סבתא שלי כבר היתה מאושפזת בשלב הזה בביה"ח, מסיימת את ענייניה ביעילות שאפיינה אותה תמיד, היא הבטיחה לי שתגיע לחתונה וקיימה את ההבטחה שלה. לרקוד כבר לא יכלה וגם לא לעמוד אבל הקפנו אותה בהרבה אהבה והיא נפטרה זמן קצר אחרי החתונה.
את הפיסה שלה היא תכננה יחד עם בת הזוג דאז של דוד שלי, שביצעה בצורה מושלמת - תודה יעלי, זו הפיסה החשובה ביותר.

השאר הרבה יותר אופטימי, מבטיחה (-:





בנות הגרעין שלי, התחלחלו מהרעיון לתפור אבל עשו את זה..










יש כאן הרבה הומור פנימי ((-:














חברת ילדות שתמיד מכריזה על עצמה כעצלנית כרונית, והנה גם כאן הצליחה להתחמק בכבוד..

זו תמונה מינקותנו המשותפת - הדפס על בד- מתוקות כאלו. אני זו כמובן השמנמנה הצועקת..












הדודות שלי (אחת מכל צד..)

הרימון עשוי מסקאיי שלא שורד את מבחן הזמן, אני מצטערת שהתחלתי את פרוייקט התיעוד הזה רק עכשיו, איזו שטות.








את הפיסה הזו הכינה בת הדודה שלי

הרבה רגש וזכרון, הנושא הוא החצר של סבתא שלנו ז"ל בסגנון וניטאג'י רומנטי "הארד קור" שלה.













חברות מהלימודים נרתמו גם הן (כאן כבר היה יותר נסיון והמון כשרון וביצועים..)



הפיסה האהובה עלי, בהשראת שאגאל (הכלה המעופפת) בעיני היא ממש מרגשת.

















וחברה טובה טובה..

כמה ימים לאחר "מועד ההגשה" שניתן לה, הגעתי אליה וראיתי משהו מנצנץ על השולחן. "מה זה?" חקרתי בנונשלאנט.. היא הסבירה שזה היה הנסיון הראשון אבל הוא לא הצליח.
באמת, כל פיסה מעידה על היוצרת שלה..זה נכון.








כמובן שאספתי אלי גם את ה"לא מוצלחת"...

החופה עצמה פשוט אות קלון לתפירה (אני אפילו לא מעזה לומר מלאכת טלאים..), מבוצעת נורא ואיום והבדים שבין הפיסות - אני לא מאמינה שהתקמצנתי והשתמשתי רק במה שהיה בבית (אני אפילו מזהה פה חולצה ירוקה שהיתה לי.. לא ייאמן), אין ספק שלמדתי מאז הרבה. הרבה מאוד.






היו לי הרבה תובנות לאחר התפירה שלה, כאלו שכבר חלקתי עם כלות אחרות שהתעניינו (למשל - לחלק לכולן בדים זהים שאת חותכת בעצמך, הסיבוכים העיקריים שלנו בחיבור נבעו מלייקרות למינהן וחירות שנלקחה לגבי גדלי המידות שביקשתי..).
בשלב מסויים חשבתי להעביר מסיבת רווקות שמכינים בה חופה (-: המלצתי להן להציג את החופה מתחילת החתונה, אנחנו שכחנו וברגע האחרון אחי הקטן רץ להביא אותה..




הוא היה כבר מאוד שתוי בשלב זה.. ובמהומה שאחרי החופה, היא קופלה בצד וחבל.

אפשר לראות שמסביב לריבוע הטלאים תפרנו בד בהיר - שיהיה לכ-ו-ל-ם מקום מתחתיה - אליו חיברנו את מוטות הבמבוק שהאחים שלנו החזיקו.














אהבתי ריבועים עם "נפח" וכאלו עם אלמנטים תלויים שירדו מעל לראשנו בזמן החופה (לא כל הנוכחים הסכימו איתי.. אני די נמוכה..)
למשל הפיסה הזו:


שרשרות אבנים עם גרגרי אורז עליהן מילים כ"אהבה"









ועוד ריבועים:

המסר עובר, נכון? הרגשתי כל אחת איתי.










כאלו יותר "מילוליים" וכאלו עם עבודת אפליקציות מדהימה:












ואחד מצחיק במיוחד שאהבתי:






















חלק מהפיסות נוצרו על ידי מי שהיו חניכות שלי והפכו לחברות, גרעין נח"ל שהדרכתי כמה שנים משמעותיות וכמובן הוזמנו לחתונה.

גם כאן יש ניואנסים פרטיים..
והשמאלי באפליקציה מדליקה של סצנת "AS YOU WISH..." מהסרט הנסיכה הקסומה.. מקסים-מקסים.








וזה הריבוע שאלה (החניכה לשעבר - לא הבת שלי..) יצרה לחופה שלי (וכן, היא בהחלט זו שגרמה לי לסמפט את השם אלה..) והשבוע הזה, 5 שנים אחרי, גם היא מתחתנת. עם איתמר.

ראיתי אותם נפגשים, מתאהבים, חיים יחד כבני גרעין וממשיכים בכל המהמורות של ההתחלה ואני כלכך מתרגשת מהחתונה הקרבה..















ועכשיו אלה ביקשה ממני לרקום ריבוע לחופה שלה.


והוא נעשה בהרבה הרבה אהבה לשני ה"ילדים שלי" ובאמת חשבתי עליהם וקיוותי עבורם רק טוב במהלך היצירה שלו.






ציירתי (האימג' לפיסה שלי מכאן), רקמתי עם שילוב של חרוזים ואז צבעתי באקריליק. לא, עדיין לא גיהצתי (-:





אאחחח כתיבת הרשומה הזו העבירה בי צמרמורת, מזל שהיחסים ביננו קונקרטיים רוב הזמן ומסתכמים ביצירה ומרמור חיים כללי.. לא הייתי עומדת בזה.
נשיקות
בעיקר פורמת

28 תגובות:

  1. פיית מרציפן19 במאי 2011 בשעה 13:44

    וואו איזו רשומה נהדרת, מרגשת, נוסטלגית וגרמה לי ממש להתאהב בך. איזו חתונה מיוחדת...
    לא הבנתי דבר אחד.
    התחתנת לפני שהתגייסת לצבא?

    השבמחק
  2. מרגש ביותר, מרתק, עוצר נשימה...
    הכתיבה שלך מקסימה (אין לי מילה אחרת, למרות שמקסימה זה כבר נדוש..), הסיפורים שלך מרתקים, היצירתיות שלך לא תאומן. אין עלייך.

    השבמחק
  3. וואו גל איזה פוסט משגע....
    ריתקת אותי עד הסוף..
    חתונה משגעת והרעיון של חופת הטלאים מדהים !!!
    את כותבת נפלא ומאוד אהבתי את הטלאי שהכנת לחברתך

    השבמחק
  4. תודה! כמה כוח אני שואבת מהתגובות שלכן, באמת באמת.
    ולא, לא התחתנתי לפני הצבא (לצערי אני כבר לא בת 23..), אזכרתי את זה מכיון שסבתא שלי שסרגה את השמלה כבר לא היתה איתנו בחתונה. היא נפטרה עוד לפני הגיוס שלי. זה היה עוד אזכור סמלי בשבילי בחתונה.
    תודה שוב על התגובות (-:

    השבמחק
  5. ממש מרגש ומרתק!
    כיף שסיפרת על כל ריבוע. הריבוע של סבתא שלך עושה הרגשה של חיבוק.
    הרעיון לחופה כזאת מדהים- אוהבת את הרעיון הזה שמאפשר לעוד כ"כ הרבה אנשים להיות חלק באיחוד של זוג.(שומרת לי בראש ליום שאחותי תתחתן מתישהו)
    היית כלה יפה (ומה הסיפור של הגבס??)!
    והריבוע שהכנת לאלה מקסים!

    השבמחק
  6. WOW גל איזה פוסט משובח, הסיפור, התמונות ובעיקר ההגשה שלך - נהניתי כל כך
    והחופה בכלל ריגשה אותי עד דמעות

    השבמחק
  7. לירון בן דוד19 במאי 2011 בשעה 20:28

    אחח איזה פוסט...התמונות משגעות, החופה הייתה כ"כ מיוחדת וטוב שאת מנציחה
    מזל טוב ל-5 שנות נישואים

    השבמחק
  8. פוסט מרתק!
    הרעיון לחופה משגע! לצערי אוכל "לגנוב" אותו רק אצל הילדים שלי....

    התמונות משגעות והסיפורים מרגשים. איזה יופי של נוסטלגיה מחממת לב.

    נשיקות

    השבמחק
  9. איזו פיסת נוסטלגיה מרגשת, בכלל רעיון מופלא!

    השבמחק
  10. הרעיון לחופה מקורי וכל כך מרגש, בעיקר במבט לאחור כשאפשר לעבור על הטלאים אחד אחד ולבחון לאן כל יוצרת וחברה פנתה מאז. פגשתי את אמא לפני זמן מה ועכשיו אני גם רואה פעם ראשונה עבודה שלה ואת שימלת הכלולות שלה. שניים במחיר אחד(:

    השבמחק
  11. חביבתי, כיף לקרוא אותך ככה, אוהבת ואהובה. מצטרפת לרגש הכללי (עד מחר כמובן:).

    השבמחק
  12. איזה פוסט נפלא!
    הצלחת לחבר אותי לנוסטלגיה שלך, ויש לי עוד הרבה מה לומר, אבל נשארתי בלי מילים...!
    הכתיבה שלך נהדרת +++

    השבמחק
  13. מרגש עד דמעות. אין לי שום הסבר אבל אני יושבת וזולגת...

    מזל טוב לאלה ואיתמר, חופת הטלאים היא ממש פרויקט מרגש!
    אצלנו נהוג לעשות שמיכת חברות לתינוק/ת החדשה.
    חופה אפשר להשתמש גם ככיסוי מיטה בארועים מיוחדים כמו יום נישואין. זה מרגש.

    השבמחק
  14. איזה פוסט מקסים.
    סיפור החתונה וחופת הטלאים כל כך מרגשים ואת כותבת נפלא. קראתי בשקיקה מהתחלה עד הסוף (אפילו שארוחת שישי שלי נשרפת על הכיריים ברגעים אלה).

    השבמחק
  15. מלאה התרגשות וצמרמורות, הפוסט מקסים הסיפורים שבחרת לשתף כל כך מרגשים ויפים, היית כלה יפהפייה. אני כל כך שמחה לדעת שחופות הטלאים עדכניות. אני בהחלט אמליץ על המסורת, ואשמור את הרעיון הנפלא גם לבנותיי. מזל טוב לזוג הצעיר, ומזל טוב לכם על 5 שנים, שתזכו לחגוג גם יובל יחד.
    הטלאי שלך לחופה מקסים, ואת יותר.
    alani

    השבמחק
  16. ריגשת אותי וגם העצבת אותי מאד מאד (אבל העצב הוא שלי ולא שלך או בגללך). מקסימה החופה שלך וכל הזיכרונות והאהבה שנוצרו שם כדי ללוות אתכם.

    השבמחק
  17. איזה פוסט מרגש ומרתק! ואיזה כישרון עובר במישפחתך מדור לדור... אולי כשבנותיי יתחתנו... הכל יפיפה!
    אורית ב.

    השבמחק
  18. וואו, איזה חתונה מקסימה היתה לך, כמה אהבתי את החופה המעוצבת עם הריבועים המרגשים, ואיזה כלה מדהימה, חבל על הזמן.
    מרמור כללי על החיים ויצירה זה בדיוק מה שמתאים לי, אואבתותך

    השבמחק
  19. ואוו, איזו חוייה
    לקרוא אותך
    לראות את תמונות החתונה
    לעבור פיסה פיסה ולראות כלכך הרבה סיגנונות שמתחברים למשהו אחד

    ריגשת!

    השבמחק
  20. אח, כמה חבל שדרכנו הצטלבו רק אחר כך. שמעתי על החתונה מרחוק (כבר אז התפעלתי ממך), אך השידוך עוד לא יצא לפועל.וזו הפעם הראשונה שאני רואה תמונות מהיום המקסים הזה בחייך, וקצת עצובה שלא זכיתי להיות חלק מחופת הזכרונות הזו (דווקא היית יכולה לזכות בריבוע מדליק). יש מצב לפתוח שורה חדשה לנשים בחייך בעידן פוסט חתונה?

    השבמחק
  21. לפני כמה ימים כתבתי פה תגובה ארוכה... ואז היא משום מה נמחקה. לקח לי זמן לחזור אחרי הבאסה ;-)

    הפוסט הזה מרגש כ"כ!
    היית כלה מהממת ממש!!! השמלה יפייפיה ואיזה כיף לך שיכולת ללבוש את השמלה של אמך. והחופה - וואו! איזה רעיון נפלא וביצוע נהדר! היא נראית ממש קסומה ומיוחדת.
    תודה על השיתוף :-)
    ומזל טוב לכם ליום הנישואין!

    השבמחק
  22. אהבתי את שימלת הכלה והסיפור שלה. החופה המדהימה מלאה באהבה ובכשרונות. דורשת תיעוד. כיף של פוסט.

    השבמחק
  23. עוד חודש אנחנו סוגרים 8 שנים, והפוסט הזה התיישב לי טוב טוב בנשמה...
    נהנתי לקרוא כל מילה, עם כל הרגש והרומנטיקה (המקסימים והמתבקשים) הצלחת עדיין בלי קושי להצחיק ולשמח אותי...
    היית כלה יפהיפיה ברמות ! (בכלל לא רואים שאת רומנייה :)
    והחופה - מרתק...
    מזל טוב!

    השבמחק
  24. מדהים, הצלחת לרגש אותי וממש זה לא פשוט, ניראה שנשארה לך חוויה נהדרת, שמרי עליה היטב,ושתמשיכו לאהוב עד אין קץ

    השבמחק
  25. מקסים. והשמלה שסרגה סבתא שלך מדהימה.
    רעיון נהדר ומיוחד.

    השבמחק
  26. איזו רשומה מרגשת -הכתיבה שלך נפלאה וסיפור החתונה מעורר השראה
    הטלאים נפלאים לחוד וביחד יוצרים שילוב מרגש ומקסים

    השבמחק
  27. גל היקרה,
    אחרי הפוסט הזה אני בטוחה שזאת את...
    כמה הופתעתי לקרוא את הבלוג שלך ויום אחד לגלות זאת עם תמונות החתונה שאני בהחלט זוכרת, בעיקר את שדה החמניות המרשים! אז הבלוג מקסים ואני כמובן אמשיך לקרוא... אם את עדיין זוכרת, אותי, מור מעיצוב תיאטרון:)

    השבמחק
  28. כבר אמרתי לעדי שיש כאן איחוד נדרש! תשלחי מייל (-: ("אם את עדיין זוכרת אותי"?????)

    השבמחק